צאן קדשים צז

ליה ר"ז כל היכא דמטמא אדם במגע כו' ואח"כ תני דבעי ר' זירא מר' אמי חיבורי אוכלים ע"י משקין כו' ופשיט ליה ר' אמי נמי הכי כל היכא דמטמא אדם כו' ויש לדקדק כיון דכבר פשוט ר"ז לר' המנונא כל היכא דמטמא אדם כו' מאי קבעי ליה לר"ז אח"כ מר' אמי בחיבורי אוכלים כיון דחד טעמא איתא להו אלא ע"כ צ"ל אע"ג דר"ז ידע להא מילתא כל היכא דאין מטמא אדם אין מונים בו ראשון ושני כדפשיט ליה לר' המנונא אפ"ה מספקא ליה בחיבורי אוכלי' ע"י משקים כיון דהא דאמרינן דאין חיבור לטומאה חמורה לטמא אדם הוא מילתא בלא טעמא כמו שפרש"י התם וטעמא לא ידענא מ"ה הבו דלא לוסיף עלה להקל יותר ומ"ה מבעיא ליה לר"ז ולפ"ז צדקו דברי הרמב"ם מה שכתב והדבר ספק כנ"ל ברור ומ"ו הב"ז כתב דהשגת הראב"ד ז"ל שרירא וקיימא ולפי מה שכתבתי ניחא דהדבר ספק אם ר"ז קבלה מר' אמי האי סברא אפילו בחבורי אוכלי' או לא כיון שכבר ידע האי סברא:

רש"י ד"ה צירוף כלי כו' הכתוב עשאו כו' כצ"ל:

ד"ה מזו בפני כו' וכן בזו הס"ד:

ד"ה בגופין המחולקין כו' כצ"ל:

ד"ה מאי הוי עלה כו' לקמוץ מזה כו' כצ"ל ד"ה ונטמא אחד מהן כו' בשעת טומאה אלא אח"כ וחזר טבול כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה שאין צריך לכלי כו' מה שאין צריך לכלי ולא משמע דפליג כו' כצ"ל פירוש דלא משמע דפליגי אשינוי' דהתם דרבנן גזרו אפי' אין צריך לכלי כלי מצרפו והכא משמע דפשיט ליה דאין כלי מצטרפו לגמרי אפילו מדרבנן אבל דבריהם אינם מובנים לי דהא לר' כהנא מספקא ליה אי צירוף מדאוריית' או מדרבנן כדבעי מינייהו לקמן ומ"ה פשוט להו דעכ"פ מדאורייתא אין כלי מצטרפו שאין צריך כלי נ"ל:

ד"ה צירוף כלי כו' שהיה קטפרס ובצק מלמעלן כו' כצ"ל, פירוש קטפרס שצדה א' נמוך כעין מדרון ובצד הנמוך בצק שבלילתה רכה ומשקה שלה טופח ומלמעלה בצק שבלילתה עבה ואין בה משקה טופח וג' חתיכות ובין שלשתן כביצה אחת טופח וב' אינו טופח סדורות זו אצל זו והטופחות מלמטה והאמצעות נוגעות בטופחות:

בא"ד רוצצת כו'. פירוש דוחק בבצק המשקה ונפלט ממנו:

בא"ד ודבר תימא הוא כו' עיי' במסכת זבחים דק"ה ע"ב בתוספת מה שכתבתי שם:

ע"ב רש"י ד"ה טהור מן המדרס כו' ומשקים כמו שנגע כו' כצ"ל:

ד"ה אלא להכא כו' קודם שעשאו וילון כו'. היינו לפי מה דס"ד אביי אבל באמת אפשר לפרש דברי ר"י שנגע בו הזב לאתר שעשאו וילון דטהור מן המדרס דבטל מתורת משכב ומושב אבל לטומאת מגע חזי וכ"פ רע"ב והרמב"ם בפי' המשניות שלהם והא דלא אוקמי' רבא הכי דאי הוה אוקמא הכי הוה משמש בפשיטות דר"י ס"ל דאמרינן שבע טומאה ולא מצינו שתי טומאות בהדדי ואיפשט' הבעי' שלו איפכא דאמרן שבע מ"ה אוקמא דלר"י מצינו נמי שתי טומאות בהדדי ואפ"ה איבעיא שלו לא איפשיט' דאפשר לומר דטעמא דר"י משום דטומאה אחרונה חמורה מן הראשונה מ"ה לא אמרינן שבע טומאה או דילמא ל"ש נ"ל. ומ"ו הב"ז כתב בע"א והוא דחוק:

ד"ה תחתון כו' כולן טמאות מדרס ומגע מדרס כו' כצ"ל ד"ה מופרש כו' עם האבוד הס"ד וכצ"ל. והשאר יש למחוק וכ"ה בס"י:

ד"ה בני בקתא כו' מנחת אחת באו כו' כצ"ל:

ד"ה והא איכא כו' דמטי דנקא לכל חד כו' פירוש דמכל חד חסר חצי תילתא מהקומץ דהיינו דנקא:

תוס' ד"ה ועשאו וילון כו' משיקבע הס"ד. ואח"כ ד"ה וכי באיזה מדרס נגע זה כו' כצ"ל:

בא"ד דאיירי בבגד שלא נקפל כו'. פירוש דאי משנקפל בשעה שדרס עליו ששני ראשיהן נוגעים זב"ז והוי בגלוי ואין זה בית הסתרי' ועיין בתוספת חולין דע"ב ע"ב ד"ה אבל ג' כו':

ד"ה כי נגע בו כו' וזה משלימו לכביצה כו' פירוש אבל קודם שיחשב עליהם לא היה ראוי להצטרף. אבל דבריהם אינם מובנים לי כיון שכבר טמא טומאה תמור' למה לא נימא שבע ליה טומאה אע"ג דשניה ג"כ חמירא כיון דכבר שבע ליה מטומאה הראשונה בשלמא חמור על קל שייך שפיר דעדיין לא שבע מטומאה ראשונה אבל חמור על חמור למה לא וצ"ע ליישב:

בא"ד וזה משלימה לכביצה ואפשר עוד לתרץ דהאי דחישב עליו ואח"כ חתכו טמא משום טומאת בית הסתרים מטמי' דמוקי לה כר"מ ומיהו היא גופא כו' כצ"ל. פירוש כיון דאמרינן התם משום טומאת בית הסתרים הוה בבת אחת ומ"ה לא אמרינן שבע ליה טומאה כדמשני הכא. ומ"ו הב"ז גורס הגירסא שלפנינו ואינו מן הצורך:

בא"ד בשלש על שלש הבאות כו' כצ"ל:

בא"ד דפסחים בניתזין בכל כחו כו' כצ"ל בא"ד ולימא דחיבורי אוכלים כמאן כו'. וקושיא זו לא שייך הכא וכן הקשו תוספת בחולין דע"ב ע"א ואפשר לומר השתא דכתבו דדוחקא לאוקמי כר"מ ולא כר"י ובשעת פרישתן קיבל טומאה משום דמיירי בניתזי' בכל כחו מ"ה הקשו מאי דוחקא לאוקמא דלא כהלכתא כר"מ ובניתזי' בכל כחו לימא דחיבורי אוכלים כו' בא"ד קודם שנפסקה ראשונה כו'. פירוש שדרס עליו הזב ברגלו יחף דבא לו מדרס ומגע מדרס בבת אחת א"כ כמו שטיהר מן המדרס משום פנים חדשות איכא פנים חדשות למגע מדרס נמי:

בא"ד יטהר ממגע אלא ע"כ אחר שניטלה הראשונה וניתקנה בא לו מגע מדרס הא שבע ליה טומאה כו' כצ"ל והגירסא שלפנינו יטהר ממגע דהא שבע ליה טומאה דמשמע דמ"ה יטהר ממגע משום דשבע ליה טומאה לא ניחא ועיין בשבת דקי"ב ע"ב בא"ד ומדרס מגע דת"ק דר' יוסי כו' פירוש ר' מאיר ובזה מיושב נמי מה שהקשו לעיל הא דלא דייק אביי מת"ק:

בא"ד על מה שנגע בחבירו ובשניתלה למעלה מזה ויש אויר קצת ביניהם איירי כו' הד"א וכצ"ל:

בא"ד אם כן קדם לתחתון מגע למדרס דמגע כשנגע כו' כצ"ל, פירוש וחמור על קל לא שייך לומר שבע טומאה:

דף כ"ה ע"א רש"י ד"ה ובעכו"ם כו' מה ת"ל איש איש כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ונשא אהרן כו' בפ"ב דזבחים דתרויהו כו' כצ"ל:

ד"ה הא אינו נושא כו' אין לינה מועלת בראש של מזבח שם בריש תמיד כו' כצ"ל:

בא"ד עון עון מציץ כו' כצ"ל. פירוש בציץ כתיב עון ובנותר כתיב עון:

בא"ד על מזבח החיצון כשלמים כו' כצ"ל בא"ד חוץ לזמנו הפסול כו' כצ"ל:

בא"ד דליכא קל וחומר דלא איפסלו כו' כצ"ל ד"ה אימא עון יוצא כו' מעון דזרות שהותר כו' כצ"ל:

ד"ה ואימא עון שמאל כו' בשמאלו משום דאין זו כו' כצ"ל. פירוש דהולכת אברים לכבש לאו עבודה היא ומ"ה לא קאמר שהותר מכללו בהולכת אברי' לכבש:

ד"ה עון קדשים כו' בהקומץ זוטא פירשתי הס"ד ועיין לעיל דט"ו ע"א ד"ה והכא כו':

ד"ה ואימא עון ב"מ כו' הותר מכללו בפ"ק כו' כצ"ל בא"ד ושמא אית להו דהדדי כו' ובזה יתורץ נמי קושיא ראשונה:

ע"ב גמרא יכול שאני מרבה את הפיגולן כו' אע"ג דפגול ונותר בלא"ה בכרת נ"מ שאם שגג בפיגול והזיד בטומאה:

שם ולרב שילא הא קתני כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לא הורצה כו' ולא לעכו"ם ושוגג דקסבר אין כו'. פי' בעכו"ם שייך שוגג אפילו נטמא במזיד רק שוגג היא דסבר אין קרבנות מקבלים טומאה ד"ה במזיד אין תרומתו כו' ופליגי בה אמוראי כו'. כוונת רש"י בזה כיון דלת"ק אין תרומתו תרומה לתקן את השירים אבל תרומתו הוי ע"כ לר"י דס"ל דתרומתו תרומה אפילו לתקן השירים לאכילה ה"ה הכא ס"ל דהציץ מרצה על אכילות ובזה שקטה הא דלא דחי אימור דשמעתא ליה לר"י אלא דתרומתו תרומה לתקן השירים לאכילה מי קאמר וק"ל:

ד"ה דמרצה ציץ כו' בתרייתא אליבא דר"י דקתני הציץ מרצה על טומאת בשר כו' כצ"ל:

ד"ה יכול בשר כו' בטומאת הגוף כו'. פירוש דוקא בטומאת הגוף דטהור שאכל טמא פטור מכרת דעיקר כרת בטומאת הגוף כתיב ועיין בזבחים במתני' דק"ו ע"ב ובת"כ תני לשון נקייה רק טומאת הגוף:

ד"ה היינו לן ואמרינן כו' כצ"ל:

בא"ד טומאה הס"ד:

ד"ה אלא אמר ר"ת כו' הא דקתני כו' כצ"ל:

ד"ה ר"א דקתני דציץ כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה במזיד כו' וכדתניא במסכת תרומות כו' כצ"ל:

ד"ה דמרצה ציץ כו' ולא דק בקונטרס כו'. והא דכתבו לעיל דט"ו ע"א ד"ה והא עולין כו' דבצבור כ"ע מודו דציץ מרצה מ"מ סוגיא דהכא ביחיד קאי. ול"נ דר"שי ס"ל הא דקאמר התם דר"י ס"ל דאין הציץ מרצה על העולין היינו משום דדייק דתני נטמ' בשר וחלב קיים או נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם משמ' דאם נטמאו תרוייהו לא אלמא קסבר אין הציץ מרצה על העולין אבל לפי דמסיק דשאני לר"י בין לכתחלה ובין דיעבד לפ"ז אינו מוכח דמ"ה לא תני נטמאו תרווייהו דלכתחלה לא וסוגיא דהכא בדיעבד קאי מ"ה כתב רש"י דכ"ע מודו דציץ מרצה כנ"ל ליישב בדוחק:

ד"ה ת"ל אשר לה' כו' דכריתות דבסוף פי' סי' כצ"ל. וסוגיא זו איתא נמי בזבחים דמ"ה ע"ב:

ד"ה רב שילא אמר כו' א"ת כו' וי"ל דלעולם כו' ואין להקשות דאם נתיישב קושית התוספות