צאן קדשים צב

ד"ה בשעת שחיטה כו' אסתם זבח קאי הס"ד וכצ"ל:

ד"ה קבלה כו' זריקה הס"ד:

ד"ה קומץ דלבונה אטו הקטרת קומץ כו' כצ"ל:

ד"ה שאין קרבן כו' דגמרא לחוד ערוך כו' כצ"ל:

ד"ה אבל לאחר זריקה דזריקא מעלייתא הוא דברי הכל כו' הס"ד וכצ"ל:

תוס' ד"ה שחיטה וזריקה כו' דדם סכין מקדש' כו'. והא דקאמר לעיל די"ג ע"ב מכדי תרוייהו קדושת כלי הוא כו' ופרש"י דמקבל מקדש דם בכלי היינו ע"י סכין:

דף ט"ו ע"א גמרא אלא היינו טעמא לחם כו' כצ"ל:

שם וצריכה דאי אשמעי' כו'. וה"ה דהמ"ל דאי אשמעי' תודה התם דתודה מפגלת את הלחם איקרי דלחם תודה אבל כבשים דלא אשכח דלחם דאיקרי כבשים אימא כי מפגל בכבשים לא ליפגלי נמי לחם:

רש"י ד"ה שאן קרבן צבור חלוק ואפילו אין מגיעו בשני שניהן טמאים כו' כצ"ל ד"ה מ"ט כו' לחם הס"ד:

ד"ה מדהוה ליה כו' והקריב על זבח התודות חלות דמשמע כו' כצ"ל:

ד"ה השתא זית כו' תודה הס"ד ואח"כ ד"ה ממנה כו' מיבעיא הס"ד ואח"כ ד"ה לאיפגולי ללחם דשייך במחשבת תודה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה תודה המפגל כו' לפגל ללחם כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ורבי יהודא כו' דמאי דהותרה בציבור כו' כצ"ל בא"ד לטהור וכיון דלענין היתר אכילה לא מהני' לא הויא כריצוי כו' כצ"ל:

פי' כיון דטומאה הותרה בציבור לא מהני' לטמא למישריי' באכילה לא הוי כריצוי ציץ למישריי' לטהור ור"י ס"ל דאי הוה אמרינן דציץ מרצה הוי מהני' נמי לטמא למישריי' באכילה:

ד"ה ופליגי משמע דאי משכח תנא דאין הציץ מרצה על העולין הוה ניתא כו' כצ"ל. פי' דהשתא לא פריך אלא לר"י כמו שפרש"י אבל רבנן ע"כ ס"ל נמי דהציץ מרצה על העולי' דליכא תנא דלא ס"ל הכי והוי' הקטרה מעלייתא מ"ה ס"ל הטמא בטומאתו כו' דאסור לטמא את הטהור אבל אי משכח תנא דס"ל דאין הציץ מרצה לעולין הוה קשה לתרויהו:

ד"ה ר"י אומר כו' כיון דיש בי' אכילה כו' פי' דפסח נאכל בטומאה משא"כ בשאר הקרבנות צבור ולעיל בבזיכים דקאמר ר"י נמי תרי טעמי לפי שאין קרבן צבור חלוק אע"ג דטומאה הותרה ס"ל התם נמי איצטרך ליה טעמא דאין קרבן צבור חלוק כדי ליגעם זה לזה אם ירצה ולטמא הטהור:

ד"ה והכא מאי כו' עון הקדשים הוא נושא ולא המקדישים כצ"ל. בא"ד אפי' בלא ציץ הס"ד:

פי' היכא דלא מישתכחא טהורין עבדי בטומאה אפי' בלא ריצוי ציץ:

ד"ה לחם איקרי תודה כו' מה שמקשים דאמרינן בפ' ערל כו' כצ"ל:

בא"ד מ"ס דלא ילפינן תרומה מביכורים אע"ג כו' כצ"ל:

ד"ה המפגל כו' אותו שאתה ר"ל כו'. פירוש לפי סברתך דתודה מפגל את הלחם בא"ד לענין עדים זוממים שאני כו' פירוש דאי אמרינן התם הקל וחומר נתבטל עדים זוממים מ"ה לא מתקיים התם הק"ו:

בא"ד ומפרש ר"ת ומה הסוקל כו' פירוש דק"ו דהתם הכי מה הרוצח שסקל חבירו באבנים ומת אינו נסקל אלא נידון בסייף עדים שבאו לסקול ולא נסקל על ידם אינו דין שלא יסקלנהו. רק לפ"ז יהיה קשה דהא התם דלא נתבטל לגמרי דאיכא לאוקמי כאשר זמם אשאר מיתות ב"ד שאינה בסקילה ואפ"ה לא נתקיים הק"ו התם והכא מתקיים מ"ה כתבו ועוד נרא' כו' בא"ד לא דמי לההוא ק"ו דהתם דבא לפגל כו' כצ"ל בא"ד שיצטרף לפגלה כו' כצ"ל בא"ד מצטרף לפגלה כו' כצ"ל. בא"ד לאכל הלחם למחר שהלחם כו' כצ"ל בא"ד ולא אמרינן ק"ו הס"ד. פי' מה לתם שבא לפגל לתודה אינה מפוגלת ק"ו הלחם עצמו שלא יפגל אבל השתא ניחא דק"ו קאי דוקא ע"י צירוף כדלעיל:

ע"ב גמרא על גביהם שאינן עושין אלא לשלש שנים כו' כצ"ל רש"י ד"ה אסרה תורה בכרם דאין זרעה כו' כצ"ל:

בא"ד ענבים הס"ד ואח"כ ד"ה דלא עביד איסורא בעל הכרם והס"ר וכצ"ל ואח"כ ד"ה אלא כו' ד"ה כ"ש אכבשים דמצטרפים הן והלחם לפגל הלחם הס"ד וכצ"ל ד"ה מפגל כו' פיגול הס"ד ואח"כ ד"ה משקידשה בכלי דשוב כו' קדושה הס"ד וכצ"ל ואח"כ יש לציין גמרא ואח"כ ד"ה שדם הזבח כו' הוציאו לו הס"ד ואח"כ ד"ה ונסכיו כו'. ויש למחוק תיבת גמרא:

ד"ה אף אני כו' אלא בבבאים עם הזבח הס"ד. פירוש אע"ג שאם היה רוצה היה יכול להביאו מכאן ועד עשרה ימים:

תוס' ד"ה שזרע כרמו כו' דלא תימא מה שהותירו כו' פירוש מ"ה נקט סמדר אע"ג דלא נגמרו ויש לחוש שהוסיפו מאתים ואפ"ה התירו ע"כ הטעם משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו:

ד"ה והתירו הגפנים כו' דמסקינ' הכא דאסור והתם מסיק ר"י כו' כצ"ל. פירוש דהתם במתני' דמסכת כלאים פ"ז משנה ד' מייתי ר"י מעשה בא' שזרע כרמו של חבירו והתיר ר"מ:

בא"ד אלא דרב פוסק כו' פירוש דרב פוסק התם בסוף הערל דלא כר"י אלא כרבנן לפיו אפי' דתבואה דהתם מיירי בסתם תבואה של ה' מינים ור"י מתיר כיון דסוגיא דהכא קאי ג"כ אליבא דרב מ"ה אתיא דלא כר"י אלא כרבנן:

ד"ה אפשר לשנותן כו' ואין לומר דהא דאמרי רבנן כו' כצ"ל:

בא"ד אבל אם הוצרכו אי אפשר כו'. דבריהם אינם מובנים לי דהא הכא רבנן אמרו לר"מ אפשר לשנותו ור"מ איירי אם פיגל בזבח שיהא הנסכים מפוגלים ולפ"ז הוי נמי לא הוצרכו דהא הזבח פיגול ושייך לב ב"ד וצ"ע:

בא"ד דהתם כר' מאיר ור' חסדא סתמא ככ"ע וכמפריש טעמא כו' כצ"ל:

בא"ד דמנחה הוא וא"ת מאי ק' ליה מרב חסדא ממתני' דהתם תיקשי ליה אדרבנן דהכא כו' כצ"ל בא"ד אסתם מתני' דאפי' לרבי מאיר כו' פירוש דסתם מתני' ר"מ היא:

בא"ד וכמו שפרשתי נראה דאיירי כו' כצ"ל:

בא"ד ולא דפריך התם כו'. פירוש בשלמא לפרש"י דלענין ליפסל בלינה קאמר זעירא פרי' שפיר כיון דאיפסול בשחיטה עדיין הנסכים לא קדשי לזעירא אמאי יפסלו בלינה וכפרש"י התם אבל לפי' תוספת דלענין שלא לשנותן לזבח אחר קאמר זעירא אבל לענין לינה משקדשו בכלי איפסלו לפ"ז מאי פריך ממתני' וליכא למימר דפריך מדקתני אם יש זבח אחר יקריבו עמו ולזעירא קדשו הנסכים בשחיטת הזבח שלא לשנותן לזבח אחר דילמא ה"מ שחיטה כשרה מתקדש הנסכים שלא לשנותן אבל כיון דאיפסלי בשחיטה אין הנסכים קדשי מ"ה אם יש זבח אחר יקרבו עמו מ"ה כתבו דהכי פריך כו' ודו"ק ומ"ו הב"ז כתב בע"א ואינו מן הצורך:

בא"ד דאיכא זבח אחר שהיה זבוח באותה כו' כצ"ל בא"ד לא קרבי דמשקדשו בכלי הוקדשו כו' פי' מ"ה אפי' איפסלי בשחיטה לא קרבי וקשיא לזעירא דס"ל דאין הנסכים מתקדשים אלא בשחיטת הזבח בא"ד שסובר השתא לית ליה הא דאמרי' הכא כו' כצ"ל. פירוש השתא דס"ד המקשה דטעמא כמתני' דוקא משום דאיכא זבח אחר שהיה זבוח באותה שעה וגם משום לב ב"ד הא לאו הכי לא קרבי דמשקדשי בכלי הוקדשו הנסכי' וסתם מתני' ר"מ לית ליה הא דאמרי' הכא אליבא דר"מ דשחיטה קובעת:

בא"ד אלא בפיגול במתני' אבל בשאר פסולי כו' כצ"ל. בא"ד דא"כ משכחת לרבנן כו' פי' והכא משמע דלרבנן לא מצינו דנסכי בהמה חייבים עליהם משום פיגול כקושיא דאפשר לשנותן לזבח אחר:

דף ט"ז ע"א גמרא פיגל בקומץ כו' שמעתי שיש מקשים דהרמב"ם פט"ו מהפ"ה ד"ז כתב חשב מחשבת זמן בשעת קמיצה אבל לא בשעת ליקוט הלבונה או שחשב בשעת ליקוט אבל לא בשעת קמיצה ה"ז פסול ע"ש ודרכו נסתרה ממנו דהא בקמיצה כ"ע מודים כיון שהיא עבודה שלימה דיכול לפגל אף בקומץ לחוד בלא לבונה ומשנה שלימה היא ר"פ הקומץ את המנחה לאכל שיריים כו' מודה ר"י בזה שהוא פיגול כו' עכ"ל, ומ"ו הב"ז כתב ג"כ קושיא זו וכתב בשם הגאון מ"ו מהר"ר העשל ישוב על קושיא זו ומסיים וצ"ע רב ודוק היטיב. ונ"ל ליישב דהא בלא"ה יש לדקדק בדברי רבינו דכתב ליקט הלבונה למה משנה לישנא דגמרא ולא כתב סתם אבל לא בלבונה אלא דרמב"ם אזל לשיטתו דמפרש בפ' המשניות שלו משנה ב' קמץ ועלה בידו כו' או קורט לבונה פסול וכתב הרמב"ם הס"ד דקמיצה שהוא בורר לבונה לצד אחד וקומץ ואח"כ מלקט אותה פעם שנית כו' עכ"ל נמצא דס"ל דבשעת קמיצה בעי ליקוטילבונה תחלה ואח"כ קומץ והוה הליקוט הלבונה והקמיצה חדא עבודה דליקוט צורך קמיצה היא מ"ה פסק דאם חישב מחשבת זמן בשעת קמיצה ולא בשעת ליקוט לבונה דהיינו בליקוט ראשון או איפכא ה"ז פסול ואינו פיגול והא דאמרינן לעיל דקמיצה עבודה שלימה היא ומפגל והיינו הקמיצה עם הליקוט שלו הוי עבודה ושלימה ובאמת הגאון מ"ו מהר"ר העשל זצ"ל הלך בדרך הזה אבל שהוא מפרש בדברי רבינו דס"ל שלא היה הליקוט רק פעם אחד בשעת קמיצה ומ"ה מפרש דהרמב"ם ס"ל דלא כרש"י ותוספת אבל כאשר כתבתי דרמב"ם מפרש דשתי לקיטות היה בשעת קמיצה ובשעת הקטרת הלבונה אפשר ליישב דרמב"ם ס"ל כשיטת רש"י ותוס' דאינו מן הצורך להאריך עיין שם רק תמיה לי על מ"ו