צאן קדשים פה

שפרש"י התם דהא כתבו תוספת דהנך אצטריכו אלא ע"כ דפריך מהאי הוא דכתיב גבי אשם ומצורע לפ"ז היאך כתבו דאסמכתא בעלמא הוא וצ"ע:

ד"ה אלא הוא כו'. אשם הוא אשם אשם לה' הוא קרב כו' כצ"ל:

ד"ה אשם שניתק כו'. הא דתניא בפסחים כו' כצ"ל:

בא"ד ומשני גזרה לאחר כפרה כו', פי' ומדלא משני גזרה אחר ניתוק אטו לפני ניתוק ע"כ ניתוק דרבנן:

בא"ד ואין לחוש אי קרא קאי אהלכתא פי' בשלמא לפרש"י דאתי הלכתא דבעי ניתוק וס"ד דמ"ה בעי ניתוק משום דבעי עקירה וכדי שיהא נזכר לעוקרו ואם שחטו סתם פסול מ"ה אתי קרא הוא בהוייתן יהא ולא בעי עקירה אבל לפי' ר"ת דאפי' אליבא דהלכתא לא בעי ניתוק וע"כ לא בעי נמי עקירה וא"כ תרוייהו ל"ל מ"ה כתבו ואין לחוש כו' בא"ד דאיצטרך קרא כו'. פירוש דאי לאו הלכתא ה"א הוא בהוייתן יהא ולא יקרב עולה וכ"כ תוספת בפסחים דע"ג ע"א ובתמורה די"ח ע"א כתבו בע"א עיין שם:

בא"ד לא אמרינן שיהא חבירו כו' כצ"ל:

בא"ד אלא שלא ניתק ופריך דבשלמא כו' כצ"ל:

בא"ד וא"ת ומותר הפסח דקרב שלמים למ"ד דבעי עקירה ליבעי כו' כצ"ל. וקושיא זו קאי דוקא אליבא דר"ת בשלמא לרש"י דגבי אשם גמירי רעייה ולא עולה מ"ה בעי ניתוק משא"כ גבי פסח דמקרא ילפינן דמותרו הוה שלמים מ"ה לא בעי ניתוק אלא לפי' ר"ת דקרא והלכת' אתו דליקרב עולה אפ"ה בעי ניתק א"כ אע"ג דילפינן מקרא דקרב שלמים ניבעי נמי ניתק:

בא"ד ובעי למימר בגמרא קודם כפרה שהוא עצמו יקרב ואיתותב התם כו' כצ"ל. פי' היאך בעי למימר התם דהא דקתני במתני' ירעו היינו לאחר כפרה אבל קודם כפרה ד"ה הוא עצמו יקרב אשם ומכ"ש עולה דאי אמרי' דקודם כפרה ד"ה הוא עצמו יקרב מהיכא תיתי לומר לאחר כפרה רעו מאי גזרה איכא כנ"ל ברור כוונת התוספת ומ"ו הב"ז נכנס בדוחק בע"א:

ע"ב רש"י ד"ה בגלל זבח כו'. את העומר וגו' הס"ד:

ד"ה דקבוע לה כו' כצ"ל ד"ה מצינו שחלק כו' דבמכשירים החמירו הס"ד וכצ"ל וכ"ה בס"י:

ד"ה לא נהנין כו' לים המלח אין מועלין כו' הד"א:

ד"ה דמי שלמים דמי אשם כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה מנשירין לית בהו כו'. ואגב ריהטא לא דק כו'. פי' במה שכתב דאיתא בפ' דם שחיטה וליתא שם אלא בפרק המביא ואפשר לומר דטעות נפל ברש"י וכצ"ל כדמוכח בכריתות בפ' דם שחיטה וכדאמרינן בפ' המביא מפני שמכשרתה כו' וכצ"ל. פי' דבפ' דם שחיטה דכ"ב ע"ב דתני התם במתניתין דאשה מביא' חטאת העוף מספק ומתנ' ומוכח דטעמא דמביא' חטאת העוף מספק כיון שאינה מביאה רק לאשתרויי בקדשים כדאמרינן התם בדף ז' ע"ב ע"ש ואין לדקדק למה לרש"י להביא מפ' דם שחיטה הא בפרק המביא תני בהדיא הכי והוי כיהודה ועוד לקרא א"ל דבפ' המביא אפשר לפרש שהיא מכשרת נמי אבל בעי נמי לכפר אבל בפ' דם שחיטה מוכח שאינו בא אלא להכשיר כנ"ל ודוק:

ד"ה עולתה ומתה לא כו' כצ"ל. ותיבת ה"ג בת"כ האשה כו' יש למחוק וכ"ה בס"י וטעות דמוכח הוא בא"ד וכן משמע בת"כ בפרשה אשה כו' כצ"ל בא"ד אע"ג דמסקינן לקמן יש מחוסר כו'. פי' לפ"ז יש לפסול אם הקדים בעלמא עולה לחטאת אפילו בדיעבד משום מחוסר זמן כמו אם הקדים חטאתו לאשמו של מצורע:

בא"ד דלא הוי אלא כסדר מצורע כו'. פי' דוקא אם הקדים חטאתו לאשמו הוא דפסלינן משום שאמר הכתוב להקדים תחלה אבל אם הקדים עולה לחטאת לא פסלינן אפי' בעלמא כיון דגם במצורע גלי קרא דכשר בדיעבד מוהעלה ילפינן מניה בעלמא נמי להכשיר אם הקדים עולה לחטאת ועיין במסכת זבחים ד"ה ע"א ד"ה עולתה עולתו כו' ד"ה לא יביאו כו' בפרשת ויקרא בפ' אם לא תגיע וגו' אחד לחטאת כו' כצ"ל בא"ד ומניין שאם הביא עולתו ומת כו' וחפשתי בת"כ בפ' זו ולא מצאתי גירסא זו בת"כ ואפשר שתוספת היה לפניהם גירסא זו:

בא"ד ואסמכתא בעלמא הוא כו'. ואפשר דאיצטריך קרא לאשמעינן אפי' לא הפריש החטאת מחייו אלא שהיורשים רוצים להביא לאחר מיתתו וסלקא דעתך דהלכתא אתי דוקא כשהפריש את החטאת בחייו ואח"כ מת הוה חטאת שמתו בעליה ולמיתה אזלא מ"ה איצטריך קרא נ"ל:

ד"ה ואין טעונים כו' יותר מדאי כו' כצ"ל בא"ד כמו שפרשתי דנסכים כו' כצ"ל:

דף ה' ע"א גמרא תיובתא דרב תיובתא ורשב"ל כו' כצ"ל:

שם ותתירנה וכיון ששירים כו' כצ"ל. ומ"ו הב"ז מוחק שלא לצורך שם אבל מנחות נפש כתיב בהר ומחוסרי כו' כצ"ל:

שם מתן בהונות אחר מתן ז' כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה עופות באין כו' בפ' המנחות והנסכים כו' כצ"ל. ד"ה מחוסרי כפרה כו' ומצורע הס"ד ואח"כ ד"ה והותרו לקדש מכלל איסורים כו' הד"א וכצ"ל:

ד"ה מנחות טעונות כלי בפר' שתי הלחם כו'. ומה שנרשם בד"ח דצ"ה הוא טעות דשם מיירי מע"א מלישתן ועריכתן בכלי קדש וחטאת העוף נמי טעון בישול בכלי קדש אלא קאי אפ' שתי הלחם ד"ק דשם משמע בהדיא דקומץ שהיא א' מד' עבודות טעון כלי לאפוקי עופות אין צריך כלי בא' מד' עבודות:

ד"ה מנחת העומר כו' בצבור עופות כו' הד"א בא"ד נדבת העוף כתיב קרבנו כו' כצ"ל ד"ה ימלאנו ללוג הס"ד:

תוס' ד"ה שהמנחות כו' וא"ת אדרבא זו היא קולא לגבי עופות כו'. אע"ג דמה שהעופות הותרו מכלל איסורא נמי קולא היא לגבי מלחות מ"מ הקשו שפיר מדקתני טעונות כלי דמשמע לשון חומרא אבל תמיה לי לפ"ז הא דעופות בעי מליקה בעצמו של כהן משום חומרא ובמסכת זבחים דס"ה קתני יכול ימלקנה בסכין ודין הוא מה שחיטה שלא קבע לו כהן קבע לו סכין מליקה שקבע כו' הא אדרבא משום שקבע לו כהן בעי מליקה בעצמו של כהן לחומרא וצ"ע:

בא"ד מה שאין כן בדם העופות הס"ד וכ"ה בס"י ד"ה ואם איתא כו'. פירוש ואם איתא שתהא כו'. והא דלא ניחא לתוס' כפרש"י דעיקר קושיא מה שעדיין חדש אסור אפשר דתוס' ס"ל דלא מצי למיפרך שתהא גם החדש מותר והוה כשרה וגם עלו לבעלים וזה לא מצינו בשום קרבן שתהא כשרה שלא לשמן ויעלו לבעלים לשם חובה ד"ה שחיטה לאו כו' ואי אפשר לומר כן כו' פירוש דהתם פריך והרי שחיטה שאי אפשר לבטלה וכשרה בזר לפ"ז מאי משני דלאו עבודה היא משום שכשרה בזר דמעיקרא דדינא פירכא למה יהא כשירה בזר כיון דאי אפשר לבטלה:

בא"ד ולא דמי שמאל כו' פי' דבן בתירה מכשיר לקמן קמץ בשמאל וקתני לקמן מ"ש שמאל דמכשיר דאשכחן לה הכשירה ביה"כ דנטל את המחתה בימינו והכף בשמאלו נימא דנטילת הכף לאו עבודה היא מ"ה כשירה בשמאל דלא אשכחן בשום מקום נטילה דוקא בימין מ"ה כתבו דשאני נטילת הכף דיש מקום דצריך ימין דהיינו נטילת הכף כשהיה ריקם או כף של נשיאים אבל שחיטה לא בעי בשום מקום ימין הלכך לאו עבודה היא נ"ל וברור:

בא"ד ולהכי פריך עלה מפ"ה כו'. פי' דלפרש"י לאו פירכא היא אע"ג דשחיטת פרה פסולה בזר מ"מ לאו עבודה היא כיון דאשכחן בשום מקום דשחיטה כשרה בזר אבל השתא דפירושו דמ"ה לאו עבודה היא דבשום מקום לא בעי כהן פריך שפיר מפרה דבעי כהן בא"ד שחיטתו כשירה שחיטה על ירך כו' כצ"ל בא"ד משמע קצת כפי' הקונטרס כו'. פירוש דמ"ה לאו עבודה היא דבשום מקום לא בעי כהן כדפרשתי לעיל בא"ד לפי מה שפרשתי יש ליישבו כו' כצ"ל. פירוש דהכי פריך כיון דשחיטה כשירה בדרום ובחוץ ע"כ לאו עבודה היא למה בפרה שחיטה בזר פסולה. אבל קשיא דא"כ לשמעון כו' ועיין בתוס' דיומא דס"ב ע"ב דמתרצו אליביה נמי:

ד"ה שחיטה גבי פרו לאו משום כו' כצ"ל בא"ד דהא בפרה לאו משום דשחיטה עבודה היא פסלה אלא כדמפרש מידי כו' כצ"ל בא"ד ולא אשחיטה דלאו כו' כצ"ל:

ד"ה אלא אמר ר"פ כו' משמע הכא דסבר ר' פפא כו'. ודבריהם אינם מובנים לי דהיכא משמע מהכא דר"פ ס"ל בעלמא יש מחוסר זמן דהא ר"פ גופא קאמר טעמא דמצורע דכתיב ביה הויי' דבהוייתה תהא וגם תוס' כתבו לעיל ד"ה ואי אין כו' דדוקא בהדי מצורע חשיב מחוסר זמן שעדין לא הגיע זמן טהרתן אבל בעלמא ס"ל לר"פ אין מחוסר זמן רק דפריך הכא משחיטה דלאו עבודה היא אלא קאי הויי' אשחיטה ואי בעלמא אין מחוסר זמן יהא אחר ממרס ואדרבא איפכא מסתברא דאי ס"ל בעלמא יש מחוסר זמן אע"ג דלא כתיב עיכובא מאי פריך משחיטה דלא כתיב בה הויי' אלא ע"כ ס"ל דבעלמא נמי אין מחוסר זמן היכא דלא כתיב ביה עיכוב' כמו גבי מצורע דכתיב ביה הויי' כנ"ל ברור:

ע"ב גמרא מנחות ובכורים כו' כצ"ל:

שם אלמא קסבר כו' ואין זה מוכרח דאיכא למימר דטעמא בי"ו אם הביא כשר משום דאין מחוסר זמן לבו ביום וצ"ע:

שם כלאים תוכיח