צאן קדשים פ

זה הוא כו' כצ"ל ד"ה וכשר שלא לשמו אע"פ דקיימא לן כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אלמא כו' ונותר ומחזיר גרושתו ואנוסתו דלא יוכל כו' כצ"ל בא"ד וקשה מהך דשמעתא כו'. פי' מאי פריך הכא ולילקי דהא הוי לאו שניתק לעשה וקושיא זו הוקשו תוספת לפרש"י במסכת חולין דפ"א ע"א. אבל דבריהם אינם מובנים לי דבאמת המקשן דהכא ס"ד הכי דהא דאמר ר' זירא התם הכתוב נתקו לעשה היינו שהוציאו ונתקו מכלל לאו דשאר פסולין וכן פרש"י הכא במקשן מ"ה פריך שפיר השתא דאמרת דלאו בהדיא כתיב לא תעשון נילקו עליה ורש"י דמפרש התם דהא דאמר ר"ל הכתוב נתקו לעשה כמו שאר ניתק לעשה דש"ס היינו אליבא דאמת דמשני הכא דהא דר"ז מתוקמא אליבא דרבנן דפליגי עליה דר"ש וס"ל דלא לקי אמחוסר זמן אפשר לאוקמא הא דר"ז נתקו לעשה כמו שאר נתקו לעשה דש"ס כנ"ל ברור ליישב דברי רש"י נ"ל:

בא"ד דאיכא נמי לאו דלא תעשון כו'. פי' ולאו דכתיב במחוסר זמן לא ירצה והוי נמי תרי לאוי:

בא"ד אבל אשכחן גזלה דאיכא תרי לאוי כו'. ואע"ג דגבי גזלה איכא נמי תרי עשה והשיב את הגזלה אשר גזל או את העשק התם לא הוי אלא חד עשה אתרי לאוי מדלא כתיב והשיב את הגזלה והשיב את העשק כמו גבי טומאה דכתיב בכל עשה שילוח מחוץ למחנה תשלחום וישלחו מן המחנה. ובדרך אחר נ"ל ליישב לפרש"י דאע"ג דהוי נתקו לעשה כמו שאר נתקו לעשה דש"ס כמו שפרש"י אפ"ה פריך שפיר דלילקי כיון דהשתא דאמרת דאיכא לאו בהדיא לא תעשון והך עשה דמיום השמיני והלאה ירצה לא סמוך ללאו דלא תעשון לא היה לנו להחזיקו ללאו הניתק לעשה ולילקי ואע"ג דהשיב הגזלה אשר גזל לא סמוך ללאו והוה ניתק לעשה התם אי אפשר לעשות השבה אלא לאחר הלאו אבל גבי מחוסר זמן אפשר לקיימו אפי' לא עבר הלאו וסברא זו כתבו תוספת להדיא במסכת תמורה ד"ד ע"ב בד"ה וכל לאו כו' אקושיא דאביי עיין שם כנ"ל ברור:

ד"ה רב נחמן כו' ולריש לקיש פריך דנפקא ליה מלא תעשון לאו במחוסר זמן הא האי קרא כו' כצ"ל פי' כיון דגלגל פנים הוא ועלה קאי לא תעשון למה מחייב ר"ש מחוסר זמן בחוץ במתני':

בא"ד וכי תימא ק"ו בחוץ כו' לא ידענא מאי ק"ו איכא הכא לחייב בחוץ כיון דאינו ראוי בפנים משום מחוסר זמן וכל שאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו בחוץ וצ"ע:

ד"ה היתר במה לחבירו כו' דלא חזי לגופיה ונחתא ליה קדושת הגוף דאמר ר"ש כו' כצ"ל ובד"ח ציין שטה זו כאלו נדפס בטעות ואינו מן הצורך:

בא"ד תורין שלא הגיע זמנן מ"ט כו'. פי' מ"ש מאשם בן שתים והביא ב"ש דאמר ר"ש דלא דמי למחוסר זמן ואינו קדוש:

בא"ד שאינו ראוי לשום קרבן כו' כצ"ל. פי' תורין שלא הגיע זמנן אינו ראוי לשום קרבן כמו מחוסר זמן אבל בן שתים כו' דלא ראוי לאשם גזילות ודומיהן וראוי לאשם מצורע ונזיר לא יליף ממחוסר זמן:

בא"ד ופסח קודם חצות כו' פי' הא נמי לא ראוי לפסח וראוי לשלמים כמו אשם ב"ש כו' בא"ד ביום ז' לא ובבכורות כו' כצ"ל:

בא"ד או שמא יש טעם אחר הס"ד והטעם נעלם. ונ"ל טעם הגון דבתמורה ד"ה ע"ב פריך לרבא מב"מ דרחמנא אמר כל אשר בו מום לא תקריבו ותנן המקדיש ב"מ מה שעשה עשוי ומשני שאני התם דאמר קרא לא ירצה ריצוי הוא דלא מרצה הא מיקדש קדשי ע"כ ולאו דמחוסר זמן ילפינן מדכתיב מיום השמיני והלאה ירצה משמע קודם זמנו לא ירצה או ילפינן מלא ירצה דכתיב גבי ב"מ כדאמרינן בחולין ד"פ ע"ב לפ"ז הדין טעמ' דמשני אליבא דרבא הדין טעמא איכא נמי לרבא במחוסר זמן דריצוי לא מרצה אבל מיקדש קדשי כנ"ל:

ד"ה דזעירי קבעוהו כו' וניחא השתא לזעירי כו'. פי' בל"ז יש להקשות למה משני זעירי תני מצורע ולא משני תני נזיר דאיכא תרתי אשם ושלמים בנזיר טמא אבל השתא ניחא משום דלא דמי להו שיירה וק"ל:

דף קט"ו ע"א גמרא אמר לך ר"ה הב"ע כגון שהפריש כו' יש לדקדק כיון דפריך תיובתא לר"ה מדכי אתי רב דימי כמו שפרש"י וליכא לאוקמי' בזמנו מדקשיא ליה תני לוי אדתני בר ליואי לפ"ז מאי משני הב"ע כגון שהפריש כו' למה משני ר"ה כאן לשמו כאן שלא לשמו לוקמי' תרווייהו בשלא לשמו ובר ליואי איירי דמחייב בשלא לשמו כגון שהפריש כו' כדדייק לעיל וצ"ע:

רש"י ד"ה אי נימא בזמנו ולשמו הס"ד. ולא רצה רש"י לפרש בזמנו ושלא לשמו ופריך מאי אירי' אשם אפי' חטאת נמי דפסולה שלא לשמה אפ"ה חייב כדמרבינן לעיל דק"ט ע"א חטאת ופסח וכל הפסולים דאם עלו לא ירדו משום כיון דס"ד דמקשה דאתי כרבנן דס"ל דאשם כשר שלא לשמו לפ"ז למה פריך מאי אירי' כו' ליפרך לרבנן לא איצטריך לרבויי' אשם שלא לשמו כיון דמתקבלת בפנים כדפרש"י לקמן ועוד מאי פריך אפי' חטאת נמי דלמא דוקא אשם דכשר שלא לשמו ולא חטאת מ"ה פרש"י בזמנו ואשמו נ"ל:

ד"ה ה"ג לעולם כו' להאי משור וכשב כו' כצ"ל:

ד"ה ורבי אליעזר היא דמקיש אשם לחטאת דמיפסל בשלא לשמו בפנים ואשמעינן באשם דאפי' הכי כו' כצ"ל:

ד"ה ת"ש סייעתא כו' דרב הונא הס"ד. ואח"כ ד"ה יכול שאני מרבה לא גרסי' הכי דרישא דלעיל כו' כצ"ל בא"ד וגרסינן הכי יכול כו' כצ"ל:

בא"ד וסברי דסיפא דההיא דלעיל היא יכול שאני מוציא אף עולת מחוסר זמן כו' הס"ד. פי' כיון דסברי דסיפא דההיא דלעיל היא ולעיל מרבינן הכל מ"ה גרסי' בסיפא יכול שאני מרבה כו' אבל באמת רישא דלעיל היא וסיפא דאידך סוגיא דת"כ היא זו ושם תני ברישא להוציא הכל מ"ה גרס בת"כ אוציא את אלו כו'. ואח"כ ד"ה בגופיה כו' ללידתה הס"ד. ואח"כ ד"ה וחטאת כו' ימיהם הס"ד וכצ"ל. ואח"כ ד"ה ואלו אשם נזיר כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה מחוסר זמן כו' ולא אאינך הס"ד. פי' משום דבאינך שקיל וטרי אי קאי בזמנו או שלא בזמנו:

ד"ה או שהיה כו' דא"כ קשיא לר"ה כו' ואין לשנות כמשני אדרב דימי דהפריש שתי אשמות אחריו מדקאמר לא עלו משמע דאין מצוה בכך וכ"כ תוספת במנחות דמ"ח ע"ב בא"ד הא אפילו כמצותו כו'. אין למידק דלמא הא קמ"ל דאפי' שלא כמצותו אפ"ה כשירים דהא היה רבותא טפי דהא פשיטא כיון דאינו כמצותו דשלא לשמו מהני להכשיר כיון דאינו ראוי לאשם ועיין במסכת תמורה די"ט ע"ב דשם מתרצו קושיא זו בע"א:

ע"ב גמרא עוף הטהור בהמה ועוף כמשמעו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר ליה רב הונא הכי אמר כו' כצ"ל:

ד"ה אלא למ"ד כו' רמיזה ה"ג כו' רמיזה מיתת נדב כו' אשר דבר הד"א והס"ד. ואח"כ ד"ה ונקדש בכבודי נאמרה כו' הד"א:

ד"ה אלא כדי כו' על המשכן ונקדש בכבודי כו' הד"א:

תוס' ד"ה מה העלאה כו' סוגיא זו קשה כו'. ועיין מה שכתבתי לעיל דק"ב ע"ב:

ד"ה ויתיב וקאמר וכו' וקאמר ולי נראה כו' כצ"ל:

ד"ה א"ל הכי כו' אבל הפסיקוהו ומנעוהו כו' כצ"ל:

דף קי"ו ע"א גמרא מאותן שלא נאבדה כו' וי"ג מאותן שעתידים ליטהר כו' ועיין במהרש"א בח"א שלו שכך הי' הגירסא נכונה:

שם אלא אימא מן הכל קרבו עולות אבל שלמי' לאו וכמ"ד לא קרבו כו' כצ"ל. וכ"מ לפרש"י:

שם משמניהון דידהו ומר כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ודלמא כו' חיות דרשינן מינה תרתי שחיין כו' כצ"ל. פי' מתיבת חיות דרשי' תרתי:

בא"ד אבל גבי נח דשאר מומין כשרים כו', כוונת התוספות דהכי פריך מנ"ל דמכל החי אתי למעוטי מחוסר אבר דפסול להקרבה דילמא אפי' מחוסר אבר כשר להקרבה כמו שאר מומים ואתי למעוטי טרפה דוקא משום קיום העולם דאפילו למ"ד טרפה חיה אינו חיה כ"כ זמן מרובה כמו שכתבו תוספת לקמן וכ"מ מתוספת דמסכת חולין דק"מ ע"א ד"ה טרפות כו' דכונתם לזה עיין שם ולפ"ז נימא דלא קתני הכא הניחא למ"ד טרפה חיה אלא למ"ד כו' כדקתני התם במסכת חולין אלא ע"כ דפריך אפי' למ"ד טרפה חיה אתי למעוטי טרפה כיון דאינו חיה כ"כ וחיות גמורה כמו שכתבו תוספת נ"ל:

ד"ה אבל למ"ד כו' למחוסר אבר דאיצטרך כו' כצ"ל:

בא"ד וא"ת כיון דטרפה חיה ויולדת כו'. פי' דלמ"ד דטרפה יולדת כ"ש דאית ליה דטרפה חיה וכ"כ תוספת בחולין שם ובע"א ד"ו. ומ"ו הב"ז רוצה להוכיח סברא זו וכתב דאי טרפה אינה חיה ל"ל מכל החי למעוטי טרפה ת"ל כיון דאינה חיה י"ב חדש מה הוצרך ליקח אותו אל התיבה הא המבול היה י"ב חדש עכ"ל. ודברים אלו אינם מובנים לי אדרבא מ"ה הזהיר לו הקב"ה שלא יקח טרפה אל התיבה משום דלא יחיה עד סוף המבול ואפשר דנח לא ידע זאת וכאשר כתבתי נכון הוא:

ד"ה אתך כו' א"כ האי מכל החי ל"ל כו'. דבריהם אינם מובנים לי דאי מאתך ה"א אפילו מום כל דהו פסול לב"נ דדוקא בדומי' לך מ"ה איצטרך מכל החי דוקא למעוטי שחייה ראשי איברים ולא מום כ"ד נ"ל:

בא"ד ולא בדדמי למחוסר' אבר כו' כצ"ל, פי' דאי לאו מכל החי ה"א דקב"ה לא הזהיר כלל משום קרבן אלא משום קיום העולם מ"ה הזהיר לו אתך בדדמי לך היינו למעוטי טרפה דאינו