צאן קדשים עד

שמת ואין לו יורשים וגם ריבה נשים ועבדים קשה מנ"ל להאי תנא דעור העולה ריבה הכל בשלמא נשים ועבדים מרבינן כחדא דילפינן מהדדי בג"ש דלה לה מאשה כמו שכתבו תוספת אבל גר שמת ואין לו יורשים מנ"ל לרבויי כיון דאיכא מעוטא דאיש ממעט גר שמת ואין לו יורשים כיון דאין לה בעלים מנ"ל לרבויי מעור העולה ולגר גופא לא צריך לרבויי דהוי בכלל איש כמו שכתב הכ"מ וגירסת רש"י נכון הוא דלא גריס גרים נ"ל:

שם יכול שאני ממעט שנשחטה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מן המותרות דאף אשמות של רעייה כו' פי' לא מיבעיא מותר מעות אפילו מותר מעות חטאת הוי לקיץ המזבח אלא אפי' אשמות של רעייה דגבי חטאת למיתה אזלא גבי אשם הוי מותר:

ד"ה אלא אפילו למ"ד כו' ואין קדושה חלה על שאינו שלו כו' כצ"ל ד"ה הא הדר ביה דקאמרי ליה כו' הד"א ד"ה ששה לנדבה כו' חדתין ועתיקין קינין וגוזלי עולה כו' וזהב לכפרת כו' כצ"ל. תוס' ד"ה הניחא למ"ד כו' וי"ל דסברא הוא למעוטי טפי מותרות כו'. פי' משום שהיה מעיקרא לאיש וכי בא לנדבת צבור עם העור בא:

ד"ה לא מיבעיא למ"ד כו' דקדשי ב"ה היו בכלל כו' פי' וכיון ששחטה אי אפשר בהעמדה והערכה ולא יכול לפדותה פשיטא דאין עירה לכהנים. ודבריהם אינם מובנים לי דאי לאו קרא דעולת איש ס"ד דאפי' עולת הקדש עורה לכהנים ואין עור צריכה פדיון דאע"ג דתפסי בה קדושת ב"ה אפ"ה לכהנים דמשולחן גבוה קא זכו ועוד אפשר לומר דאתי לאשמעינן היכא דשחטה ועדיין מפרכסת דה"ה כחיה לכל דבריה ויש לה פדיון ואפ"ה אין עורה לכהנים וכ"כ תוס' במסכת בכורות דל"ב ע"א ד"ה הא לאחר שחיטה כו' עיין שם:

ד"ה אין לי אלא כו' וי"ל דגבי מצות הוא דילפי מהדדי כו'. פי' להחמיר על העבד לעשותו כישראל במצות שהאשה חייבת ילפינן מהדדי אבל לגרעו מאיש ולפוסלו לעדות כאשה לא ילפינן מהדדי כיון דמ"ה כשר הוא לעדות דאין תלוי בנאמנות ועיין בפ' החובל דפ"ח ע"א. ע"ב גמרא הן ועורותיהן נשרפין עמהם כו' כצ"ל שם ת"ל עור העולה אשר הקריב כו' כצ"ל:

שם ת"ל אשר הקריב יהיה פרט כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אשר הקריב כו' במשמע הס"ד:

ד"ה שזכה בבשר עולה ובאימורי קדשי קדשים הס"ד וכצ"ל:

ד"ה כל עצמו כו' לבדה מפני כו' הד"א ד"ה מדינא כו' קדשי קדשים הס"ד:

ד"ה אין לא ראינו ראיה כו' שימצא טרפה לאחר הפסק כו' כצ"ל:

ד"ה ה"ג בגמרא כו' ואותיב הכי קתני רישא כל שלא זכה המזבח בבשרה כו' כצ"ל ד"ה מני ר"א כו' עור חלוץ כו' כצ"ל:

ד"ה קודם שייראו להפשיט קודם זריקה אין עורותיהן כו' הד"א וכצ"ל. תוס' ד"ה ומודה רבי כו' ומיהו קשה כיון דאיכא הפסול בידם כו'. פי' כיון דלא הביאו הכסף קודם זריקה דקדמו בני יהוריב והקריבו תנן:

בא"ד וי"ל מידי דהוי כמו כו' כצ"ל:

בא"ד הואיל ולא הוכר פסולו קודם הפשט לר"י וקודם זריקה לר"א מרצה על העור הכי נמי וקשה כו' כצ"ל. פי' ה"נ כיון דיכול להביא הכסף קודם זריקה הוי לא הוכר פסולו:

בא"ד להביא הגזל קודם שנזרק כו' כצ"ל בא"ד בדם ובבעלים תעובר צורתו כו' כצ"ל. ועיין במהרש"א פ' הגוזל דף קי"א:

דף ק"ד ע"א רש"י ד"ה מידי דהוה כו' אלמא קיל היה כו' כצ"ל:

בא"ד אע"ג דאי עביד נמי כו' כצ"ל:

ד"ה ה"ג ואב"א כו' קודם זריקה לא איתרמאי כו' הד"א:

ד"ה דאפילו בגבולין כו' שריא שחיטתו והפשטת עורו כו' כצ"ל:

ד"ה והעור בשריפה כו' דתלמידי תרבוצאי היא כו'. פי' תלמידי דבית המדרש וכך פירש הערוך ורש"י במנחות דפ"ב ע"ב בא"ד ואני אומר דרבנן לא אדר"ע קיימי כו' וכתב מ"ו הב"ז וק"ק הלכתא למשיחא ל"ל וי"ל כו' ולשיטת הרמב"ם שפסק בב"מ כר"ע דיאותו הכהנים בעורו ובתם פסק דבשר בקבורה ועורה בשריפה בזמן הבית וא"כ ה"ל כחכמים הלכתא למשיחא עכ"ל. ונ"ל דנ"מ ג"כ בזמן הזה בבשר בכור ב"מ שנמצא טריפה נמי בקבורה כמו לחכמים בבכור תם בזמן הבית ור"ע לא איירי מבשר ב"מ מש"ה פסק כחכמים בבכור תם דבקבורה ומינה נשמע לבשר ב"מ נ"ל. ועיין בתוספת דסנהדרין דנ"א ע"ב ד"ה הילכתא למשיחא דמתרצו שם קושיא זו בע"א ומיושב גם אליבא דהרמב"ם:

תוס' ד"ה מ"ד לא הורצה כו' אטו אבוד כו' כצ"ל:

בא"ד עור דאיכא פסידא דכהנים דכבר זכו כו' כצ"ל:

בא"ד ופי' הקונ' דחק הס"ד. פי' דלפרש"י פליגי באבוד ושרוף לפ"ז היכא קאמר מידי דהוה אדיעבד דילמא כי קאמר ר"י שאם זרק הורצה בנטמא אבל, באבוד ושרוף מודה ר"י דאפי' בדיעבד לא הורצה והנה מ"ו הב"ז כתב דדברי הרמב"ם סותרים אהדדי דבפ"א מה' פ"ה פסק דבשר שנאבד ונשרף אפי' בדיעבד לא הורצה ובפי"א גבי מנחה כתב נשרפו או אבדו השיריים אם הקטיר הורצה מ"ש שיריים מבשר שנאבד ונשרף והלא דינן שוה כמבואר במנחות דכ"ו וצ"ע עכ"ל ונראה לי ליישב דבזבחים פסק כר"י דהלכה כמותו דבאבוד ושרוף אפי' בדיעבד לא הורצה והא דפסק במנחות כר"א דבמס' מנחות ד"ט ע"א פליגי ר"י ור"ל בשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה דר"י אמר מקטיר קומץ עליהם ואסיקנא דר"י כר"א ס"ל דאפי' אבדו או נשרפו כשר להקטיר קומץ וטעמו מדכתיב מן המנחה מנחה שהיתה כבר שלימה בשעת הקומץ אע"ג דהשתא חסרו מ"ה פסק כר"א במנחות כיון דר"י קיימא כותיה כנ"ל ברור:

ד"ה א"ר עקיבא כו' פרק התערובות הס"ד וכצ"ל:

ד"ה אבל לא התירו כו' הא לאו הכי לא כו' כצ"ל:

בא"ד בפרק עד כמה בבכור כו' כצ"ל. ועיין בפ' ע"כ דכ"ח ע"א:

ע"ב רש"י ד"ה בבשר דבר כו' לאכילת המזבח או בשר קדשי קדשים שהן אכילת אדם אבל הני כו' כצ"ל בא"ד דלא אשכחן לינה אלא כו' כצ"ל:

ד"ה ושוין שאם כו' בפרק ב"ש אם פיגול כו' כצ"ל בא"ד אורחים מחשב כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לא מחשבה כו' טבול יום פסלה נמי לינה כו' כצ"ל בא"ד פרים הנשרפים נהי דלינה פסלה בהו דלמא מחשבה לא פסלה בהו וא"ת כו' כצ"ל:

בא"ד אינה בכלי אלא משום כו' כצ"ל:

בא"ד לעיל והוי אמרינן כו' כצ"ל:

בא"ד מדרבנן וכן הא דקתני סיפא וחייבין עליה כו' כצ"ל:

בא"ד דפסול גויה מדרבנן כדאמרי' כו' כצ"ל:

בא"ד לא הוה מחמרינן כולה האי דליטמא ע"י צירוף כו' כצ"ל:

ד"ה שיצא רובן כו' כתב ביה כשבת ופריך כו' כצ"ל:

בא"ד וא"כ רובו במיעוט אבר דהכא כו'. פי' בשלמא אמתני' גופא לא קשיא היאך ראשונים מטמא הא בשבת לא הוה הוצאה בענין זה הואיל ואגד הפר ביד אחרונים שבפנים כדמוכח בשבת פ' המצניע אפשר ליישב דמתני' איירי שכל הפר חוץ לחומת עזרה ולא הוי אגד בפנים דע"י מסיכת המוט לא היו יכולים האחרונים להביא אצלו וכ"כ תוספת התם אבל ברובו במיעוט אבר הקשו שפיר דלא יטמא בגדים:

בא"ד לענין לשורפו בפנים הס"ד. פי' לאחר שיצא רובו. במיעוט אבר נפסלו ומיבעי' ליה אם הוה כמו שנפסלו בפנים ושורפו בפנים א"ד דהוה כמו שנפסלו בחוץ וק"ל:

דף ק"ה ע"א גמרא ושעיר המשתלח השורפן כו' כצ"ל:

שם שסופה ליטמא טומאה חמורה אין צריכה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מי אמרינן שדי מיעוטא דאבר שיצא לחוץ בתר רוב האבר והוה ליה כו' למחנה בעי הס"ד וכצ"ל והשאר יש למחוק. ואח"כ ד"ה אלא שיצא חציו כו' בחצי הפר שבחוץ יצא רוב אחד כו' כצ"ל. וכ"ה בס"י:

ד"ה או דלמא כו' כדאמרי' לעיל דלא שבקינן כו' כצ"ל:

ד"ה אף כל כו' ואע"ג דלא מטמא שאר ב"ח כו' כצ"ל:

ד"ה אמרי במערבא כו' אבל חזי לטומאה מיהת בעלמא בעינן כו'. פי' נהי דמשום דסופו לטמא טומאה חמורה אין צריכה הכשר טומאה אבל הכשר אוכל בעי דטומאת אוכלים ילפינן מכל האוכל אשר יאכל ובעינן שאתה יכול להאכילו לאחרים דוקא מ"ה שעיר המשתלח דלא חזי לאכילה שהוא חי לא מטמא וק"ל:

ד"ה מהו שתטמא כו' ובכזית אין לו טומאה כו' כצ"ל:

בא"ד אין צריך ראויה לטומאה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה או דילמא כיון דהדור כו' דמבעיא ליה כגון דנקטו כו' כצ"ל:

בא"ד לאחר שחזרו כו' כצ"ל:

ד"ה פרים הנשרפין כו' כאלו הוציאים אותם כו' כצ"ל:

בא"ד וקאמר אי תלי כו' כצ"ל:

בא"ד אלא פשיטא דבעינן גם כו' כצ"ל בא"ד יצאו וחזרו ובאו אנשים אחרים כו' כצ"ל בא"ד כאלו הוציאים אותן מפתח כו' כצ"ל בא"ד הפרים ומה שפרשתי דמבעיא ליה לענין הנוגע בפנים אינו מבואר וזה עיקר הס"ד וכצ"ל. פי' מה שפרשתי לעיל בד"ה א"ד כו' אינו עיקר והג"ה זו עיקר:

ד"ה מחוסר יציאה כו' בניתזין בכל כחו ובירושלמי כו' כצ"ל. ועיין בתוספת חולין דע"ב ע"ב ד"ה בשעת פרישתן כו' ובמס' כריתות דט"ו ע"ב:

בא"ד מעתה יטמאו אימורים אלא כשפירשו כו' כצ"ל פי' דהשיב לו על שאלתו אי אמרינן דיטמאו בגדים בלא הכשר וטומאה א"כ יטמאו ג"כ אימורים שלהם וקאמר