צאן קדשים עב

היא לענין קדשים:

ד"ה ואוכל פסחו כו' כיום מר וגבי פסח כו' כצ"ל בא"ד דאכילת קדשים עשה כדאמרי' ואכלו אותם אשר כופר בהם הס"ד וכצ"ל:

ד"ה והא דקתני כו' השנה קאי הס"ד ד"ה נאכלת כו' שלמים אי קראי הס"ד ד"ה קתני מיהת פסח דבשלמא כולהו איכא למימר כו'. פי' בשלמא אי לא הוי תני פסח בהדייהו לא הוי קשה מ"ש פסח משאר קרבנות דאסורים להביאו כשהוא אונן ולגבי פסח תני טובל ואוכל פסחו הוה אמרינן דשאר קרבנות אסורים להביאן מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת אבל השתא דקחשיב פסח בהדייהו קשה וק"ל י"ל:

תוס' ד"ה אמר רב חסדא כו' דאורייתא ודל אכילה מהכא כו' כצ"ל. בא"ד אסור כחטאת כו' כצ"ל בא"ד אפי' היא דאורייתא דחיא כו' פי' היכא דייק ר"ש לר"י דאנינות דרבנן מדקתני אונן טובל ואוכל את פסחו דלמא ר"י ס"ל דאנינות לילה דאורייתא וס"ל דאכילה מעכבת ואתי עשה דאכילה ודחי עשה דאנינות אע"ג שהיא דאורייתא כמו אליבי' דאתי עשה דפסח ודחי אנינות דיום שהיא דאורייתא בא"ד לא מעכבא מ"מ שרי להביא ולשחוט ולזרוק עליו הס"ד וכצ"ל וכ"ה בס"י:

דף ק' ע"א גמרא א"ל ר"א לרב מרי ואלא הא דקתני כו'. יש מקשין טפי ה"ל למיפרך ר"י ור"ש במאי פליגי כיון דיום מיתה מודה ר"ש דאורייתא ויום קבורה מודה ר"י דרבנן עכ"ד, ונ"ל ליישב דבפשיטות לא מצי למיפרך במאי פליגי ר"י ור"ש אלא ע"כ דר"ש יום המיתה נמי קאמר מדרבנן דהוי מצי לשנויי דלמא ר"ש יום הקבורה קאמר דמדרבנן וה"ק לר"י דקאמרת סתם אנינות לילה דאורייתא ולא מפליג בין יום המיתה ליום הקבורה הא ע"כ מצינו דאנינות לילה מדרבנן מדקאמרי אונן טובל ואוכל פסחו לערב וע"כ צריך לחלק בין יום המיתה ליום הקבורה ואת אמרת סתמא אנינות לילה דאורייתא דאפשר למשמע מיניה אפילו יום הקבורה אבל השתא פריך הכי השתא דקאמר ר"ש תדע שהרי אמרו כו' ומוכח ממתני' דיום הקבורה דרבנן נימא ליה ר"י ע"כ כי קאמינא לך אנא יום מיתה דאורייתא כדמוכח ממתני' וביום הקבורה מודינא לך דמדרבנן אלא ע"כ דר"י שמיעא ליה מר"ש דאפי' יום המיתה קאמר מדרבנן ומוקי מתני' דאונן טובל ואוכל אפי' ביום המיתה נ"ל. ומ"ו הב"ז הקשה ג"כ קושיא זו ונכנס בדוחק ליישב מפי רבו ונ"ל:

רש"י ד"ה לא קשיא כו' ורומיא דתרתי מתניתא כו' כצ"ל פי' כיון דרב מרי מוקי למתני' דפסחים שמת בי"ג וקברו בי"ד דלא כשנויא ד"ר אסי ע"כ צריך לשנות רומי' דמתני' קמייתא כשנוי' קמיא כר' מרי:

בא"ד וכאן בפסח וכאן בשאר כו' כצ"ל בא"ד ומאי אבל לא בקדשים כו' כצ"ל:

ד"ה אביי אמר כו' דרחמנא דחייה ומהאי כו' כצ"ל:

ד"ה לאחותו אין מטמא כו' להיטמא ומביא פסח באנינות וקס"ד דהנך ברייתות תרווייהו קתני אליבא דר"ע כו' כצ"ל וכ"ה בס"י ובד"ח נדפס בצדו נ"א ואינו מן הצורך:

תוס' ד"ה הרי שהיה הולך כו' דכיון דכהן גדול ונזיר נדחי' כו' פי' כיון דכ"ג ונזיר לחוד ילפינן מלאחיו דנדחים א"כ לאחותו ל"ל אי למעלה דפסח דיטמא למ"מ דאי מטמא לקרובים כ"ש למת מצוה בא"ד אע"ג דכהן הדיוט לחוד מיטמא כו' פי' דילפינן מלאמו לכהן הדיוט ונזיר דמטמא למ"מ אע"ג דכהן הדיוט מטמא לקרובים וכ"ש למ"מ ובנזיר לא מהני מעלה לגבי מ"מ מלאביו אפ"ה צריכה לאמו מפני שהן ב' קדושות ה"ה לאחותו נמי איצטריך לכ"ג ונזיר ולשחוט את פסחו שהן ג' קדושות דנדחים אע"ג דפסח לחוד נדחה מפני טומאת מתו:

בא"ד דלא מיירי הכא בכהן ונזיר כו' כצ"ל:

בא"ד דדייק משום דקתני הכא אמרת לא יטמא כו' פי' דמשמע דכבר אמורה דלא יטמא למתו אפי' בפסח לחוד:

ד"ה הא ר"י והא ר"ע כו' ולא דמי לעשה דהשלמה כו'. פי' התם אם יקיים עשה דהשלמה ידחה בידים עשה דפסח שיש בו כרת מ"ה מוטב דעשה דפסח שיש כרת ידחה עשה דהשלמה דאין בו כרת אבל הכא אם יקיים עשה דלה יטמא ממילא אזל עשה דכרת ולא דחה לה בידים ויש לה תשלומין ועשה דלה יטמא אין לה תשלומין נ"ל. ומ"ו הב"ז מפרש בע"א ואינו מן הצורך וכאשר כתבתי נכון הוא וברור וק"ל ע"ב גמרא א"ל רבינא כו' כצ"ל:

שם השומע על מתו והמלקט לו עצמות טובל כו' כצ"ל:

שם מכלל דיום קבורה אפילו לערב נמי לא אכיל כו' יש מקשין לפ"ז דדייקו הכי לעיל דמשני ר' אמי רומי דתרתי מתני' דמתני' דהכא איירי יום קבורה מ"ה כי מזמני ליה אוכל בקדשים ומתני' דפסחים דקתני אוכל את פסחו אבל לא בקדשים איירי ביום המיתה לפ"ז קשה למה קתני במתני' דפסחים השומע על מתו והמלקט לו עצמות טובל ואוכל בקדשים לערב לאשמעינן רבותא טפי אפי' יום קבורה אוכל לערב מכ"ש שומע ומלקט עכ"ד. נ"ל ליישב דלר' אסי לא קשי דס"ל דהא דקתני במתני' השומע על מתו והמלקט עצמות היינו אחר שקיעת החמה דהוי יום קבורה עצמו ולא ליל יום קבורה ואפ"ה אוכל בקדשים דהוי רבותא טפי מיום קבורה אבל השתא מסוגיא זו מוכח דלאחר שקיעת החמה החמירו אפי' בשומע ומלקט וע"כ הא דקתני השומע על מתו והמלקט עצמות טובל ואוכל בקדשים היינו קודם ש"ה ודייק שפיר מכלל דיום קבורה אפי' לערב נמי לא אכיל נ"ל:

רש"י ד"ה ולאכילת פסחים כו' ומשנינן אימא שליקט כו' כצ"ל בא"ד פסחים משום יום קבורה נקט כו' כצ"ל:

ד"ה אחד כו' וזה מיבעי ליה הס"ד:

ד"ה רבה בר רב הונא כו' וליל יום ליקוט כו' כצ"ל ד"ה אכילת פסחים מעכבת ולא העמידו כו' כצ"ל:

ד"ה כל זמן כו' לקולא פליגא כו' כצ"ל:

ד"ה הא מני כו' דבין לרבי בין לרבנן לילה מותר כו' כצ"ל. ד"ה והתניא כו' אלמא כו' לפניו על כרחך בליל יום קבורה כו' כצ"ל. פי' דאי אפשר לומר הא דקאמרי רבנן אין מתאונן עליו אלא אותו היום בלבד יהיה פירושו אפי' נקבר אחר עשרה ימים אין מתאונן עליו אלא יום ראשון בלבד ומותר לאכול שאר הימים אפי' מתו מוטל לפניו זה אי אפשר וע"כ צ"ל דלא פליגי רק בליל יום קבורה:

ד"ה הן היום כו' ואין כהן לאוכלין כו' אע"ג דהיה פנחס עמהן שלא היה אונן כדפריך ר"י לקמן לר' נחמיה אפ"ה אי אפשר לפנחס לאכל שלשתן והא דפריך ר"י לקמן והלא פנחס היה עמהן קאי על שעיר ר"ח לחוד דלמה נשרפה דפנחס היה יכול לאכול אותו שעיר לחוד נ"ל:

תוס' ד"ה אכילת פסחים כו' ורבנן ומדלא קתני דסבר לה כמ"ד מעכבא משמע לגבי האי אפי' למ"ד לא מעכבא דהא מודה דבעינן גברא כו' כצ"ל :

ד"ה סמוך כו' במנחה נקט סמוך כו' פי' כמו גבי מנחה דנקט סמוך ופירושו קודם וכן פרש"י בע"פ ואפ"ה נקט סמוך ה"ה כאן פירושו קודם ת"ה:

דף ק"א ע"א רש"י ד"ה כי כן כו' במנחת כו' כצ"ל:

ד"ה כאשר כו' כתיב הן כו' הד"א:

ד"ה מפני אנינות כו' כדכתיב וייטב כו' הד"א:

ד"ה היה להם לאוכלה כו' דר"נ הס"ד. ואח"כ ד"ה והלא פנחס כו' שלא היה כו' כצ"ל:

ד"ה אידי ואידי כו' לחטאת ואמר לו כו' הד"א ד"ה ורבנן רבי יהודא כו' כצ"ל ד"ה אמר לו אהרן כו' ומקריב אונן הס"ד:

תוס' ד"ה וחכמים כו' יותר משל תורה דעלמא כו'. פי' דאין פירושו שחכמים עשו חיזוק לדבריהם באנינות יותר ממה שעשו חיזוק לדבריהם בעלמא:

ד"ה ורמינהו מפני כו' דבאנינות יאכלוה אלא כו' כצ"ל בא"ד דאין סברא שיהא משה טועה כו' אע"ג דהשתא נמי היאך טעה משה ולא ידע הק"ו ממעשר הקל ואהרן ידע וי"ל דהוי ידע הק"ו והיה סובר דאיכא למיפרך מה למעשר שכן טעון כסף צורי כמו שהקשו תוספת לקמן ואהרן השיבו דלאו חומרא היא לענין זה שיהא משום זה אסור לאכול באנינות:

בא"ד משני ר"נ אקושיא דר"י כו' כצ"ל, פי' לשמואל ר"נ ליתא ליה הך דרשא דבאנינות יאכלוה ולקמן משני אקושית ר"י ר"נ לטעמיה דאמר קדשי שעה לא פסלה בהו אנינות:

בא"ד לא בעי למימר כו' פי' דמשה ידע דיש חילוק בין קדשי שעה לקדשי דורות בא"ד הא רבי יהודא וה"ק ההיא כו' כצ"ל. וכ"ה בס"י ובד"ח נדפס הג"ה ושיבוש הוא בא"ד בכל הקדשים כמו באלו הב' והא כו' כצ"ל וכ"ה בס"י. פי' כאלו הב' שעיר נחשון ושעיר שמיני שהיו קדשי שעות. ובד"ח נדפס ג"כ הג"ה ושיבוש הוא:

ד"ה ומה מעשר הקל כו'. תימא מה למעשר כו'. והנה תוס' במסכת יבמות ד"ט ע"ב ד"ה דפסח גופיה כו' הקשו ג"כ קושיא זו ומתרצו דבאמת לא ילפינן מק"ו ממעשר אלא גמרינן שאר קדשים מפסח בהיקישא דזאת התורה דהתם איתקשו כל הקדשים ובההיא קרא כתיב נמי פסח ופסח גופיה גמרינן בג"ש ממנו ממנו ממעשר עכ"ל. והכא דאמרינן דאהרן השיב למשה דמ"ה יש לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות מכח הק"ו הקשו שפיר דק"ו יש לו פירכא. ונ"ל ליישב בדרך אמת דהא הנך תנאי דס"ל דמתשובתו של אהרן שהשיב למשה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה' ניכר שכך השיב לו אע"פ ששמעת היתר אנינות במנחה שהוא קדשי שעה אבל בקדשי דורות