צאן קדשים נז

דע"ט דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי מפרט לזורק אבן לגוי והיינו ט' ישראלים ואחד נכרי דמינכר הנכרי כ"ש:

ד"ה מחצה כשר כו' ותיובתא לרבא מהא דקתני כו' הדיא:

בא"ד שאין משנין לפסול כו' כנ"ל:

תוס' ד"ה וניכבשינהו כו' אפי' נמצא ביד נכרי אלא ע"כ היינו טעמא כו' כצ"ל. פי' מ"ש נמצא ביד נכרי מנמצא בפי עכבר ליזול בתר רובא. ועיין בתוספת פסחים ד"ט ע"ב דמתרצו בע"א:

ד"ה ולא אמר רבא כו' דבמתני' דנתערבו א' כו' כצ"ל:

בא"ד אדרבא נימא דהיתר נפל דהיתר מית אלא היינו כו' כצ"ל:

דף ע"ד ע"א גמרא איתיביה רבא לר"נ כו'. יש מקשין לפרש"י דפריך דנימא דאיסור מת והנותרים קרבו מאי פריך דילמא טעמא דמתני' משום דב"ח נידחי' ומ"ה אינה ראוי' להקרבה כדמשני לעיל ונ"ל ליישב דהך ימותו כולן שבמתני' היינו שהורגים בידים שלא יבואו לידי מעילה וכ"כ תוספת לעיל בריש פרקין דף ה' אפי' א' כו' לפ"ז פריך שפיר דאם יש להם תקנה במיתת א' מהם ויש בידו לתקן להמית א' מהם וכל שיש בידו לתקן אפי' נראה ונדחה לא הוי דיחוי ולמה ימותו כולן וכ"כ תוספת לעיל דנ"ט ע"א ודי"ב ע"ב אע"ג דגבי טבעת בעינא דוקא נפלה ממילא לים הגדול אבל הפילה לא וכ"כ תוספת לפ"ז אין בידו לתקן להמית א' מ"מ כיון שמצוה להורגן הוי כממילא ויש בידו לתקן נ"ל:

שם א"ל רב דאמר כר"א כו'. לפ"ז ע"כ צ"ל דמתני' דהכא דלא כר"א. אבל אפשר לפרש דכוונת ר"נ דמשני רב דאמר כר"א פי' דאמר אם קרב הראש של א' כו' דהיינו בשוגג אבל לכתחלה להקריב ראש של א' כדי להתיר את כולן לא אמרינן מ"ה בטבעת ס"ל לרב נמי דאם נפלה בשוגג הותרו כולן אבל במתני' כיון דממית בידים אע"ג דמצוה להמית לא הותרו הנותרים והוי אין בידו לתקן ונידחי' מ"ה פסק הרמב"ם במתני' דהכא וכרב בטבעת ואינו מן הצורך ליכנס בדוחק ליישב דברי הרמב"ם כפי מה שכתב מ"ו הב"ז:

שם א"ל ארא נמי תרתי כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה הוא דאמר כו' המצרי דס"ל כו' כצ"ל:

ד"ה מאי שנא כו' תערובתה דאמרינן כו' הד"א:

ד"ה אלא ה"ק כו' ונהי דהם עצמן כו' כצ"ל:

ד"ה הא דתניא הך דתני כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ונפלה אחת כו' ברובא בטל כדפרשנו מ"ה הקילו כאן כו' כצ"ל:

בא"ד אבל הפילה אפי' שוגג קנסינן. יש מקשים הא ר"נ סבר כר"א ור"א סבר אם קרב הראש יקרבו כל הראשים והתם קרב ע"י אדם שוגג ולא קנסינן. ויש ליישב דכהנים לא קנסינן שוגג אטו מזיד וכ"כ תוספת במסכת גיטין דף נ"ג ע"ב ד"ה בדאורייתא כו' עיין שם נ"ל:

ד"ה רב דאמר כר"א כו' איצטרך והש"ס מייתי כו' כצ"ל. ד"ה פירש א' מהם כו' ומן השנית שרי מהאי טעמא דפירשתי כו' כצ"ל פי' לתוספת מתערובות הג' שרי אפילו בב"א ומתערובות הב' אסור בב"א אפי' אחר שנתערב בתערובות הג' ולרש"י משמע דמתערובות הב' לאחר שנפל ממנו לתערובות הג' נמי שרי אפי' בב"א. יש מקשים לפי מה שפסק רמ"א בי"ד סי' ק"י סעיף ז' היכא דנתערב איסור בכה"ג אסור לאדם א' אפי' בזא"ז כי דבשעה א' מיתהני מכולן א"כ איך מקריבין ע"ג המזבח לר"א הראשי' דהא הוי כמו אכילת אדם א' זא"ז דאסור אבל שיבוש הוא דגבי מזבח שאני כיון דכל הראשים מותרים לגבי מזבח מטעם דאמרי' דאיסור אזל בהקרבה ראשונה אי אפשר למיעבד בע"א מליקרב כל הראשים ע"ג מזבח אע"ג דאפשר לומר דעדיין האיסור בשאר הראשי' המזבח לא נפסל משום כך אבל לגבי הדיוט דאי אמרי' דהאיסור עדיין יש בהנשארים נמצא מיתהני מאיסור מ"ה אסור לאדם א' אפי' בזא"ז:

ע"ב גמרא אמרי דבי ר"י הב"ע כגון דאיערב נקובת הקוץ כו' יש מקשין דה"ל לר"י לשנוי' כגון שנתערב ספק דרוסה או ודאי דרוסה שלא ניכר דרוסתה מבחוץ דקי"ל דצריכה בדיקה כדאמרינן בחולין דף נ"ז ע"ב וא"כ א"א לשוחטה בעזרה כמ"ש רש"י בנפולה לר"ל משום הקריבהו נא לפחתך ומכח קושיא זו רצו להוכיח דס"ל לרש"י כיון שאינו ניכר הדריסה מבחוץ אחר הבדיקה שראינו מבחוץ תו א"צ בדיקה מבפנים וליכא למיחש לדרוסה דלא כתוספת והרא"ש דס"ל דהבדיקה היה אחר השחיטה דוקא ועיין בש"ך בסי' נ"ו בטי"ד סעיף ט"ז, ותמיה לי על הגאון הש"ך דמשום קושיא קלישה כזו להעמיד בנין נגד תוספת והרא"ש דהא אפשר לומר דמ"ה לא מוקי ר"י שנתערב בספק דרוסה או בודאי דרוסה ואין מקומה ניכר כיון דתני במתני' שנתערב בטרפה משמע טרפה ודאית שאין לה תקנה בבדיקה כמו דומיא דרובע ונרבע דאין להם תקנה אבל אם נתערב בספק טרפה דיש להם תקנה בבדיקה לאחר שחיטה לא אמרינן ירעו אלא יקרבו ויבדקו לאחר שחיטה ולא הוי משום הקריבהו נא וכו' דאל"כ ה"ל לאשמעינן במתני' אפי' נתערב בספק טרפה ירעו משום דצריכה בדיקה לאחר שחיטה ומכ"ש אם נתערבו בטרפה ודאית אלא ע"כ דומיא דרובע ונרבע נקט דאין להם תקנה ומ"ה מוקי ר"י דנתערב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב דטרפה ודאי כך דעת ר"י ואי תימא לפ"ז למה לא קאמר כר"ל לא אמרי משום דדומיא דרובע ונרבע קתני משמע טרפה ודאית משא"כ נפולה דיש לה תקנה בבדיקה א"ל דעדיפי משני דאינה צריכה אפי' בדיקה ס"ל כנ"ל ברור ונכון ומ"ו הב"ז נכנס קצת בדרך הזה אבל מה שכתב דשמא ר"י דהכא ס"ל דאין חוששין לס"ד עכ"ל וזהו דוחק דהוי דלא כהלכת' דהא אסיקנא בחולין דף נ"ג ע"ב דהלכתא דחוששין לס"ד ורב הדר לגבי שמואל אע"ג דלגירסת רש"י שם ד"ה אתרי' משמע דלא ניפשוט אי הדר או לא הדר עיין שם אבל מסוגיא דש"ס התם מוכח דהדר רב וס"ל חוששין לס"ד וכאשר כתבתי נכון הוא. ויש שרוצים לדחות הוכחת הש"ך דמ"ה לא אוקמי ר"י בודאי דרוסה ואין מקומה ניכר דס"ל דלא מהני בדיקה אף אם לא ניכר מבפנים וכ"כ הרשב"א ולפ"ז לא מהני רעיי' אבל שיבוש הוא דמ"מ מהני רעי' לענין זה דאם יבדוק אח"כ ויהיה א' מקומו ניכר דשאר יהיו כשירים. ואין להאריך בזה דלא נ"מ לדינא דאין אנן עכשיו בקיאין בדרוסה:

רש"י ד"ה ל"א סבר כו' והוא ואי בעית אימא כו' הד"א ד"ה ואיצטרך כו' טבעות כה"ג הס"ד וכצ"ל:

ד"ה כדי דימועה א' מק' שבהן והשאר אסורים כו' כצ"ל. פי' החמשים אסורין ד"ה נקובת הקוץ בבשר ואינה כו' כצ"ל. ד"ה נפולה כו' קודם ששהתה מעת כו' כצ"ל בא"ד וסימן שום שריפות כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ואי בעית אימא כו' לפרש כר' אלעזר ומחלוקתן כו' כצ"ל בא"ד אם קרב הראש של אחד מהן יקרבו כו' כצ"ל:

בא"ד והכא נפל איסור לריבוא שזה ספק ראשון ורימוני באדן לא בטלי ומריבוא לשלשה כו' כנ"ל:

ד"ה דאיערב בוולד כו' לא כו'. אין לפרש דמ"ה כתבו תוספת הכי לאשמעינן דלהדיוט שרי משום דאין נטרף עם האם דהא כתבו במס' תמורה ד"ל ע"ב ד"ה ר"א כו' דלר"א אף להדיוט אסור דלא כפרש"י והכא דיש לו תקנה ברעיה כבר מתרצו תוספת לעיל דע"ד ע"ב ד"ה טרפה כו' אלא כוונת התוספות דלא תיקשי לוקמי כמ"ד היא וולדה נרבעו מ"ה כתבו דלמ"ד הוא וולדה נרבעו לא ס"ל הוא וולדה נטרפו דס"ל כרבנן דאף לגבוה שרי מ"ה אוקמי כר"א נ"ל:

ד"ה והא בעי סמיכה כו' וא"ת ולוקמה דהוי כערל וטמא כו' כצ"ל. פי' כמו ערל וטמא דמשלחי' קרבנותיהן בלא סמיכה כיון דא"א בע"א ה"ה בנתערבו לא קפדינן אסמיכה. כיון דא"א בע"א ומ"ה מתרצו לקמן דה"נ יש לו ברעי' אבל לפי הגירסא שלפנינו לא מתרצו לקמן ובר מן דין לא ניחא לפרש דכונות התוספת דלוקמא מתני' בערל וטמא כיון דסתמא קתני קדשים בקדשים דמשמע בכל קדשים ובכל בעלים קתני אלא כוונת התוספות כאשר כתבנו נ"ל:

בא"ד חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורי' כו' כצ"ל:

בי"ד להביא במותר הפסח אפ"ה פטורי' כו' כצ"ל:

בא"ד וכ"ת כשמצאום הבעלים כו'. פי' והבעלים אבדו הרבה זכרים והרבה נקבות שהיו מחויבים הרבה קרבנות מ"ה לא ידעו מה הם בא"ד והא דאמרינן בפ"ג דמועד קטן כו' כצ"ל בא"ד מהם לפר י"א מהם לעגל כו' כנ"ל:

בא"ד ודוחק להעמידה בקרבן ערל וטמא כו' פי' דאי בערל וטמא ל"ל למינקט ממדינת הים וכ"כ מהרש"א בחידושיו במס' גיטין דף כ"ח ואין לדקדק לפ"ז מאי דתירצו לקמן דמיירי ביורש נמי קשה למה נקט ממד"ה דאי מיירי ביורש נקט ממד"ה לאשמעינן דוקא אם שלא ממד"ה מניף ע"י הא לאו הכי יורש גופא מנין:

בא"ד טעם ראשון לפי שפירשתי שלא חשו כו' כצ"ל וכ"ה בס"י גירסא נכונה היא:

בא"ד משום דדומיא דחטאת קתני כו' כצ"ל בא"ד וחגיגה שהיה עובר כו' כנ"ל:

בא"ד ומצורע משמע דוקא כו' כצ"ל. בא"ד ולא חיישינן שיהיה ראויה לסמיכה כו' כצ"ל. פי' וה"ה ערל ושאר דאינם ראוים לסמיכה בא"ד ושמא י"ל כו' פי' דלכ"ע אין הטמא ראוי לסמוך אי משום דס"ל דבעינן ראשו ורובו בסמיכה והאי דמעייל ידיה לאו סמיכה