צאן קדשים נה

ע"ב תוס' ד"ה אבל עז כו' בפרק אלו טרפות הס"ד. ואח"כ ד"ה כפרה כתיב בה כקדשים וקשה משילהי כו' כצ"ל. פי' דמכאן משמע דעריפתה מטהרת מידי נבלה לפ"ז קשה משם. ועיין הקושיא שם דפ"ב ע"א ד"ה עגלה ערופה אינה משנה כו' ובד"ח ציין שיטה זו כאלו נדפס בטעות וכאשר כתבתי נכון:

הדרן עלך חטאת העוף כל הזבחים פרק שמיני רש"י ד"ה כל הזבחים כו' וחמש חטאות מתות וולד חטאת ותמורת חטאת וחטאת שמתה בעליה ושכיפרו בעלים באחר ושעיברה שנתה הס"ד וכצ"ל:

תוס' ד"ה כל הזבחים כו' צריכותא דבגמרא פריך תנינא חדא זימנא במתניתין דכל האסורים לגבי מזבח ומשני כו' כצ"ל. בא"ד לכולהו ואי אשמעינן הכא ה"א משום דבהמה חשיבא ב"ח חשיב אבל עוף אימא לא קמ"ל וכ"כ ר"ש ע"ש:

ד"ה אפילו אחת כו' בגמרא בשור שלא כו' כצ"ל:

בא"ד ועוד דריש לקיש א"ר כו' כצ"ל בא"ד ומשמע דבההוא כו' כצ"ל בא"ד מוקי לה ריש לקיש בשור לכך נראה כגירסת הספרים אבל נתערב כו' כצ"ל:

בא"ד בכל שהוא מיירי כו' כצ"ל:

בא"ד י' כהנים בבת אחת ומסקי כו' כצ"ל בא"ד והתם דנתערבה ברובה כו' כצ"ל בא"ד ועוד דלא ליתי כו' כצ"ל בא"ד כגון רכב ע"ג כו'. ועיין במסכת קדושין דנ"ה ע"א ובמסכת מעילה שכולן מועלין זא"ז אפילו מאה:

בא"ד וחלב מוקדשים ע"ג מכתו כצ"ל וכ"ה בכל הספרים אין לדקדק הא חשש של התקלה מחיים ולכך ימותו ותקלה זו של חלב ע"ג מכתו לא שייכי מחיים וכן הרגיש מ"ו מהרש"א במסכת סנהדרין דף פ' ע"א כוונות התוספת להביא ראיה מה דחיישי' לתקלה במוקדשים שלא כדרך הנאתו כגון רכיבה וסמיכה ובשור הנסקל ליכא למיחש בזה כיון דבשור הנסקל שרי שלא כדרך הנאתו ומביאו ראיה מחלב דבמוקדשים ע"ג מכתו אסור ובשור הנסקל שרי ומ"ו הב"ז גורס חלב מוקדשין וע"ג מכתו כו' וכתב דתקלה של קדשים כגון חלב של בהמה נקבה דאסור להנות מדרבנן ובשור הנסקל דאיכא נמי למיחש ליקח מחלבו ע"ג מכתו לזה תירצו שאינה דרך הנאתן ושרי עכ"ל ותמיה לי על דבריו חדא מה שכתב דאסור להנות מדרבנן ואישתמיטא מיניה מה שכתבו תוספת במסכת מעילה די"ב ע"ב ד"ה חלב כו' דחלב בהמת קדשים אסור להנות מדאורייתא מדכתיב ואכלת בשר דמשמע אבל חלב לא תאכל אפי' בפסולי קדשים ועוד לגירסתו דהחשש להנאה גמורה דזה ליכא למיחש דא"כ כל רעיות נמי כדפריך במסכת יומא דס"ו ע"א גבי פר ושעיר של יה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהם דר"י ס"ל כולן ימותו משום גזרת תקלה ופריך תקלה דמאי אי דגיזה ועבודה אפי' כל רעיות נמי ע"כ משמע דלתקלה כזו לא חיישינן להנאת עצמו אלא הכא עיקר תקלה שלא כדרך הנאתו כגון רכיבה וסמיכה דבזה טעו בי' אינשי כנ"ל ברור:

בא"ד אמאי לא תקינו בהו רבנן מיתה כו' אע"ג דכבר כתבו תוס' לעיל דלא לית' לאחלופי' באדם אפשר לומר דכונת התוס' דלעבדו הכירא כמו ר"י לכונסן לכיפה ולא לפוטרן לגמרי כיון דאסורי הנאה נינהו כנ"ל ודלא כמ"ו מהרש"א דדחי תמי' זו מכח האי סבר' דכתבו לעיל:

בא"ד הרי הזאב והארי כו' במס' סנהדרין דק"ו ע"ב מוקי ר"ל כך:

בא"ד ואפי' אבא חלפתא דלא תלינן ביה שהרג כו'. פי' ולא אמרינן שבודאי יצא חץ משני ושני נהרג אפ"ה שניהם פטורים ובהא אפי' ר"י מודה אבל בשוורים פליג וס"ל אותן שיש לתלות בהן חייבים וכונסי' אותן לכיפה ואי ליכא למיתלי בא' יותר מחביריו כולן פטורים מטעם ניידי עיין שם במהרש"א בא"ד ומפירוש דכולה האי שמעת' דממשמע שנא' כו' כצ"ל. פי' מאותה שמעת' דמס' ב"ק דמ"א ע"א ומס' פסחים דכ"ב ע"ב מוכח כן דמסיק התם מה ת"ל לא יאכל את בשרו מגיד לך שאם שחטו לאחר שנגמ' דינו שאסור באכילה א"ל אלא באכילה בהנאה מנין כו' משמע דוקא לאחר שחיטה אסור באכילה ובהנאה ולא מחיים:

בא"ד ופריך והרי מוקצה ונעבד דאסורי' פירוש כו' כצ"ל בא"ד אפי' שחטה דעבדה כעין בשר כו' כצ"ל:

בא"ד ובפ' אלו נערות גנב שור כו' כצ"ל בא"ד זה לא נוכל לקיים כו'. פי' דאם אין לו בעלים אין הלוקח יכול לזכות בו א"כ אינו יכול למוכרה אפילו להנאה:

בא"ד ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה כו' כצ"ל:

בא"ד דכ"ע מודו דאסורא וכו' כצ"ל בא"ד דלא חיישינן שמא במקום סייף כו' פי' משמע מהתם דאזלינן בתר רובא אפי' בדיני נפשות בא"ד והא דפריך מעיקרא כו'. פי' בשלמא לתירוצא קמאי דמ"ה לא אזלינן בתר רובא דלא לחייב אותו שהוא ודאי בסקילה במיתה תמורה פריך שפיר מ"א דשריפה חמורה אפי' הוי שוין ניזול בתר רובא אפי' בד"נ דהא לאה אתינן לחייב אותו שהוא ודאי בקלה אלא לתירוץ בתרא דהוי קבוע א"כ מאי פריך ניזול בתר רובא דהא לא הוי' רובא דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי ותירצו אע"ג דהוי כמחצה ע"מ מ"מ כיון דרוב' נסקלים לפי האמת וא"כ דלא הוי שריפה חמורה ידונו בסקילה:

דף עא ע"א רש"י ד"ה משהמית כו' במודה בקנס דפטור כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ע"פ עד אחד כו' ואי קנס מיקרי כי נמי אמת כו' פי' כיון דמהימן לגבי רובע:

בא"ד על כל ענין שפסול לגבוה ומותר להדיוט קאי הני מילי הס"ד וכצ"ל. פי' כיון שבמתני' סתמא קתני זה וזה מותרות באכילה משמע בין ע"פ ע"א בין ע"פ בעלים ועל כרחך תרווייהו יליף מקרא דבקרא נמי סתמא משמע לפ"ז הך דסנהדר' דהרובע והשור נהרגים משום דלא פלגינן דיבורא וכיון דאמת הוא לגבי רובע ה"ה לגבי שור ולא מטעם מודה בקנס. ועיין בתוס' ב"ק דמ"א ע"ב:

ד"ה ע"פ ע"א כו' וברש"י בסנהדרין ד"י ע"א ד"ה הדר פשט' כו'. יש מדקדקים על התוס' דילמא הקרא איצטרך לאסור לגבוה ע"פ ע"א אבל ע"פ בעלים מותר מטעם מודה בקנס ולא צריכא קרא לגבוה כיון דע"פ בעלים נעשה בו איסור כו' עכ"ל ודבריהם אינם מובנים לי ביותר מה שאמרו דע"פ בעלים מותר מטעם דמודה בקנס לפ"ז קושי' התוס' במקומה עומדת מהך סוגי' דסנהדרין גם מ"ו הב"ז מדקדק הכי:

ד"ה ברובע ונרבע כו' וכן משמע ועיין שם בתוס' ד"ה דאמרו לו דדחו ראיה זו:

ע"ב רש"י ד"ה נתערבו כו' אותה הקרבן ונמצאו כולן קדשים כו' כצ"ל. פי' באותו מין שנתערב או שלמים או עולה:

בא"ד של מי הוא שהרי זבח אחד שם בעלים עליו ואיך ידוע איזהו ויקרבו כו' כצ"ל:

בא"ד ומתניתין הס"ד ואח"כ:

ד"ה קדשים בקדשים כו' שהוא הס"ד:

ד"ה וימכרו כו' ואינו יודע איזו עולה ואיזה שלמים כו' כצ"ל:

בא"ד על אלו ויבא מאלו עולה ויחזור ויביא מעות כיוצא כו' כצ"ל:

בא"ד ובתחלת חלולים כו' כצ"ל בא"ד בבכור ומעשר קתני נמי ולמכור במעשר אי אפשר דהא כו' כצ"ל בא"ד לא ימכור הוא אלא הכי כו' הד"א:

בא"ד ויאכלו כמעשר וכבכור הס"ד וכצ"ל:

ד"ה נתערבו כו' תופסי' דמיהם בקדושה כו' כצ"ל:

בא"ד טפי ופריק כו':

ד"ה שנתערבו בהן כו' דאיסורא ברובא כו' כצ"ל:

ד"ה ואי מהכא לאשמעי' דאפי' כו' בתרומה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה ה"א הני כו' דלא איערוב בהו איסורא הנאה אימא קיל איסורייהו ולא לאסרינהו לכולה אלא ניבטל ברובא ואפי' לגבוה הס"ד וכצ"ל ואח"כ ד"ה הא תנא ליה כו':

ד"ה כל שהן קתני או במאתים ואחד ברבוא כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ובטרפה כו' דאפי' ודאי דרוסה יש לה בדיקה כו' וכ"כ תוס' במס' חולין דנ"ג ע"ב דלא כרש"י שם דמשמע דט"ל דודאי דרוסה אין לה בדיקה ועיין מה שאכתוב לקמן בגמרא דע"ד ע"ב בס"ד:

בא"ד אי נמי כי אמרינן אין פודי' כו' כצ"ל:

בא"ד ולפי נוה שפירשתי ניחא כו' כצ"ל:

בא"ד ומשום עור לחוד איצטרך נמי שור ולא אדם כו' ובתוס' מסכת נדה דנ"ה ע"א ובמס' ב"ק ד"י ע"א:

ד"ה שהשור כו' כתבו להיפך דעור של מת אסור מדאורייתא וגזרו טומאה על העור משום שמא יעשה עורות אביו כו' משום דחמירא לאינשי טומאה מאיסורא ע"ש וכ"כ במסכת סנהדרין דמ"ח ע"א ד"ה משמשי כו'. ול"נ דהא דכתבו תוס' בפשיטא דעור המת שרי בהנאה מדאורייתא היינו משום דילפינן שם שם מעגלה ערופה ועגלה ערופה לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים ועור קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה וה"ה לעור המת וכ"כ תוס' בהדיא במס' נדה שם אבל לפי מה שכתבו תוס' במס' קדושין דנ"ז ע"א ד"ה כפרה כו' וז"ל דהא דילפינן הכא עגלה ערופה דאסורה בהנאה מדכתיב כפרה לאו עיקר דרשא הוא דהא איצטרך לדרשא אחריתא אלא עיקר דרשא דע"ע מדכתיב וערפו שם דשם תהא קבורתה עכ"ל לפי זה משמע אפי' עורה אסור והוא הדין לעור של מת ולפ"ז יפה כתבו הטור והש"ע בי"ד סי' שמ"ט שמת בין גוי בין ישראל אסורי' ותמי' מ"ו הב"ז נדחה בזה גם מה שכתב מ"ו הב"ז דלפי התוס' שכתבו במס', ב"ק ד"י ע"א