צאן קדשים מא

יוסי הלכה כר"י ומכ"ש ר"י ור' שמעון דהלכה כר"י ואסקינן התם דהני כללי לאו דברי הכל הוא דרב לית ליה הני כללי ואם איתא דר' סתם במתניתין דהכא דהלכה כר"ש במקום ר"י הל"ל התם דרבי נמי לית ליה הני כללי. ועיין במסכת מנחות דק"ט ע"ב בתוספת מה שכתבתי בזה:

רש"י ד"ה ובטומאה כתיב בני ישראל כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה והשוחטן בחוץ כו' אי ר"ש סבירא ליה כר' עקיבא כו' כצ"ל בא"ד דבכריתות מוכח כו'. פי' כיון דטעמא דר"ש דאין פיגול ונותר בעולין משום דאין איסור חל אאיסור וקדשי נכרים מדאורייתא שרי לא הוי איסור חל אאיסור וס"ד דיהא חיבים עליהם משום פיגול ונותר מ"ה איצטרך לאשמעינן דאפ"ה אין חייבים עליהם:

ד"ה רואה אני כו' משמע הכא דאיכא כו'. פי' דת"ק דר"י דאמר לא מועלין איירי בקדשי מזבח ור"י דפליג וסבר ליה דאף בקדשי מזבח של נכרי מועילין ויליף מקרא ע"כ משמע דאיכא מעילה בקדשי מזבח מדאורייתא:

בא"ד ואשם אחד כו'. פי' אשם מעילה:

בא"ד בדבר הניתר לכהנים אבל באימורים כו' כצ"ל. פי' לאחר שניתר לכהנים פקעה מעילה אבל אימורין ועולה דלא ניתר לכהנים המעילה לא פקעה מיניה:

ד"ה דומיא דתרומה כו' לענין פגם ונהנה באכילה וממעט מחובר לקרקע ומחובר היינו קדושת דמים וגמרי' מתרומה כו' כצ"ל. ועיין בתוספת דסנהדרין דפ"ד ע"א ד"ה גמר חטא כו' בא"ד משום דכתב לה' לרבויי כו'. פי' מדכתיב אשר יקריבו לה' משמע שהוא בעצמו ראוי להקרבה לה' דהיינו קדושת הגוף ולא קדושת דמים נ"ל. ובזה מתורץ מה שיש מקשים הא במסכת מעילה דט"ז ילפינן מדכתיב מקדשי ה' קדשים המיוחד לה' דהיינו ב"ה ולא קדשי מזבח ע"כ. אבל כאשר כתבתי לאו קושיא היא דהתם כתיב מקדשי ה' דמשמע שהוקדשו לה' ומיוחדים לה' לאפוקי קדשי מזבח דאיתא בהו לכהנים אבל הכא כתיב יקריבו לה' משמע שיהא ראוי להקרבה אע"ג דרבנן לא דרשו לה' אלא ר"י מ"ה אהני לגבי דלא גמרי' קדשי ב"ה מתרומה:

ועיין בתוספת דסנהדרין שם:

בא"ד למעט נכרים ובד"א ר"י קאמר כו' כצ"ל בא"ד אבי מאי דאמריתו כו'. פי' דדברי רבנן קאמר הכי ר"י אבל לדידיה ס"ל דאף בקדשי מזבח מועלים מרבויי דלה' דהא טמא כתיב בהדיא בני ישראל ואפ"ה מחמיר ר"י מרבויי דלה' נ"ל:

בא"ד ואהני לה' דלא גמרי' כו' כצ"ל. ובד"ח נדפס בצדו נ"א ושיבוש הוא בא"ד אמר אבימי וערכה כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא חוץ מן הדם כו' כתב הרמב"ם בפ"א מה' פ"ה כל דם קדשים אינו מקבל טומאה כלל שנאמר בדם על הארץ וגו' וכתב הכ"מ וק"ל מדתנן בפ' כ"צ דף פ' הציץ מרצה על הדם משמע מדאורייתא טמא הדם מדקתני הציץ מרצה וצ"ע עכ"ל. והקשה בעל המחבר לח"מ אינו מבין מ"ש הכ"מ ותימא מאי אולמ' האי מתניתין מברייתא פ"ק דפסחים די"ו ע"ב על מה הציץ מרצה על הדם וכו' ואפ"ה משני התם מדרבנן קבלו טומאה א"כ גם מתניתין הנ"ל מתפרשת כן והוא ברור ע"כ וכן הקשה מ"ו הב"ז ותמיה לי על שני מאורות הגדולים שלא יבינו דברי הכ"מ דפריך שפיר ממתניתין דוקא בשלמא בברייתא אע"ג דמדאורייתא הדם טהור כיון דמדרבנן, הדם טמא אהני הציץ דמרצה להיות בשר הקרבן נאכל לכהנים אבל במתניתין דקאי שנטמא דם הפסח והציץ מרצה לפטור מפסח שני וכ"כ רש"י ותוספת בהדיא ואי מדאורייתא הדם אינו מקבל טומאה ופסח כשר הוא לא מצי רבנן למימר ליה זיל אייתי חולין לעזרה ולעשות פסח שני וא"כ הציץ ל"ל לרצויה לפטור מפסח שני אלא ע"כ מדאורייתא הדם טמא ומ"ה צריכה הציץ לרצות לפטור מפסח שני כנ"ל ברור כוונת הכ"מ ומ"ה דייק בלישנא מדקתני הציץ מרצה שם שכן הותר ציץ כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה במזיד לא הורצה כו' ולהביא חולין לעזרה כו' כצ"ל. בא"ד והכי א"ל ר' יוסי ב"ח במס' יבמות הס"ד וכצ"ל:

ד"ה כמאן הא דקתני כו' כצ"ל:

ד"ה חוץ מן הדם כו' בגמרא הס"ד. ד"ה ה"נ נימא ר"ש כו' ועיין בתוספת סוף מנחות:

בא"ד הדם ונימא הס"ד וכצ"ל:

ד"ה שהוא בקבועה האוכל פיגול בשוגג שהוא בקבוע חטאתו כו' כצ"ל. וכ"ה בס"י ובד"ח נדפס נ"א:

ד"ה ובידיעה אחת כו' בתחלה שאכל בשוגג כו' כצ"ל:

ד"ה שכן גזל סימן נותר וטומאה כו' כצ"ל בא"ד חילול ופיגול לא נאמר בו חילול הס"ד וכצ"ל:

ד"ה שכן הותר מכללן כטומאה כו' עליהו כטומאה כו' כצ"ל:

בא"ד במקריבו הס"ד:

תוס' ד"ה אבל העצים כו' עד שיתוך הבשר ומ"מ קשה שפיגול כו'. פי' בשלמא נותר וטמא משכחת ליה לאחר שניתך הבשר נעשה נותר או טמא דהשתא אין מועלין בהם ולא הוה איסור חל על איסור וחייבים עליהם משום נותר וטמא אבל פיגול ע"כ אתי למעוטיה מפיגול קודם שמשלה בו האור דלאחר שמשלה בו האור לא צריך למעוטינ' דפקע פיגולו מיניה וקודם שמשלה בו האור מועלין בו והוה איסור חל על איסור ולא צריך למעטינה נ"ל:

ד"ה תלמוד לומר כו' פיגול היינו כיון דשייך טומאה בעופות ומנחות הדר אתי כו' כצ"ל. עיין לעיל דף מ"ד ע"א בא"ד ופרט וכלל הס"ד:

ד"ה יש לו מתירין כו' ובסמוך אפרש הס"ד וכצ"ל:

ד"ה שכן גזל פרש"י למ"ד דגזל היינו כו' כצ"ל:

בא"ד ופר"ח למ"ד דגזל היינו כולו כו' כצ"ל. פי' לשון כל נ"ל:

דף מ"ו ע"א רש"י ד"ה אמר עולא כו' גבי מעילה אמר קרא כו' ומסקנא תלתא מעוטא חד למעוטי כו' ממעילה וחד למעוטי מטומאה הס"ד והד"א וכצ"ל:

ד"ה לר' דוסא כו' לכהן הדיוט לעבוד כהן כו' כצ"ל:

ד"ה למעוטי מנותר כו' כקדשים לכפר לכפרה נתתיו כקדשים כו' טומאה הוא למעוטי כו' הד"א וכצ"ל:

ד"ה שלשה כו' לדורותיכם וגו' והנפש כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה הוא לפני כפרה כו' משום עולה בדיל מיניה כו'. פי' ואין לחכמים לתקן שם מעילה. ועיין בתוספת דחולין דף קי"ז ע"א וביומא דף נ"ט ע"ב:

בא"ד איתא ביה מעילה ופריך ולא והרי דם כו' כצ"ל:

ד"ה אין לך כו' דאין לך דבר שלא כו' כצ"ל:

בא"ד עד שעת מצותו תרומת הדשן כו' ובתוספת דיומא דף נ"ט ע"ב לא גרס תרומת הדשן משום דבמעילה פ"ב משמע דבאפר תפוח קודם ת"ה כ"ע מודה דמועלין בו עיין שם. ד"ה ולא והרי ת"ה כו' ולכך מצוה לדשן ומ"מ אף לאחר כו' כצ"ל, בא"ד וא"ת מוראה ונוצה ימעלו עד כו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל שאני כו'. ועיין בתוספת דיומא שם דמתרצי בע"א:

ד"ה עגלה ערופה כו' י"ל דשם צריך כו'. פי' ובפרה איצטרך לאסור אף מחיים כקדשים. ועיין בתוספת ע"ז דף כ"ט ע"ב:

ד"ה תרי מיעוטא כו' קשיא דבחד סגי כו'. והנה תוספת במסכת יומא דף ס' ע"א מתרצי תמיה זו ובמסכת פסחים דף כ"ז ע"א מתרצי בע"א עיין שם והכל בדוחק ול"נ ליישב תמיה זו בע"א דרך פשוטה דמ"ד דס"ל דבכל מקום דאיכא שני כתובים הבאים כא' מלמדין יליף מהנך שני כתובים ת"ה ועגלה ערופה כיון דכתיבי בכל חד מיעוטא לאשמעינן דבעלמא דאיכא שני כתובים הבאים כא' ולא כתיבי בהו מיעוטא דמלמדין מהם ואי לא הוה כתיב אלא חד מיעוטא ה"א איפכא דתורה אתי לאשמעינן דמ"ה כתיב הכי שני כתובים כא' ולא ילפינן חד מאידך משום דבחד כתיב מיעוטא אבל בעלמא דאיכא שתי כתובים הבאים כאחד ולא כתיב בחד מינייהו מיעוטא והוה מצי למילף חד מאידך א"כ לכתוב חד אלא ע"כ דמ"ה כתיב שני כתובים לאשמעינן דאין מלמדין מהם מ"ה איצטרך תרי מיעוטא כנ"ל ברור ונכון:

ד"ה חד למעוטי כו' דמרבינן מאשר הם מקדישי' כו' אע"ג דאשר הם מקדישים בנותר נמי איירי כדמוקמינן לעיל בשני חילולים הכתוב מדבר ס"ד דמ"ה כתיב לשון רבים לאגמורי מיתה בטמא ששימש וכן הקשו תוספת לעיל דף ט"ו ע"ב ד"ה אלא כו' וכן בסנהדרין דף פ"ג ע"א עיין שם ולפי דברי תוספת דהכא מתורץ קושית התוספת ביומא דף ס' ע"א ד"ה חד למעוטי כו' עיין שם ועיין שם בחידושי מהרש"א:

ע"ב גמרא במשנה שאין המחשבה הולכת כו'. אפשר לומר שזהו נתינת טעם למה דאמר ר"י שב"ד התנו שישחט סתם משום שהולכים אחר מחשבת הכהן ושמא יטעה הכהן ויאמר שלא לשמו ויפסידו הבעלים מ"ה התנו שישחט סתם אבל אי אמרי' דהולכים אחר מחשבת הבעלים אי טעי איהו דאפסיד אנפשיה:

רש"י ד"ה אחת לכלל כו' אשר תאכל בשר מזבח השלמים והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו כל הקדשים בכלל ולמה יצאו להקיש אליהם ולומר לך מה שלמים מיוחדים קדשי מזבח אף כל קדשי מזבח הס"ד וכצ"ל. ועיין במסכת כריתות ד"ב ובמסכת יבמות ד"א:

ד"ה כיון דלא קרינא כו' קרינא בהו והבשר כו' וגו' הס"ד והד"א:

ד"ה