צאן קדשים לד

ד"ה מאי שנא סמיכה כו' והקשה הרב רבי יעקב דאורלינש דבפ"ב כו'. וקושיא זו אינה מובנת לי דכמו שמיישבי תוספת סוגיא דלקמן לפרש"י כמ"ד ביאה במקצת לאו שמה ביאה מיושב נמי פרש"י דהוכרח לפ' הכי בהמקשן דפרי' מ"ש דע"כ ס"ל כמ"ד דלאו שמה ביאה ואינו מן הצורך לפני' למעיין בה וק"ל:

בא"ד והתם פי' בקונ' דהיינו קרא כו' יש מקשין דאין זה כפרש"י בספרים שלנו אלא מבואר שם להדיא דמקרא דלרצונו לפני ה' וסמך וגו' דריש פ' ויקרא דריש כן וכפרש"י להדיא בחומש ע"כ. ול"נ דרש"י מביא לקמן פסוק וסמך את ידו וגו' ובקרא דלרצונו וגו' כתב וסמך ידו ולא כתיב את ידו ובפר כ"מ כתיב וסמך את ידו מ"ה כתבו תוס' דהיינו קרא דכתיב בפר כ"מ. ואפשר דלקמן טעות המדפיס הוא כיון דרש"י בחומש ג"כ דריש מהאי קרא דלרצונו אבל מוטב להצדיק דברי תוס' נ"ל. ומ"ו הב"ז הקשה ג"כ קושיא זו:

ע"ב רש"י ד"ה ה"ג שוחט את בן כו' לפני ה' הס"ד ואח"כ:

ד"ה מה נגיעה סתם במקצת היא הס"ד וכצ"ל:

ד"ה שחל שמיני כו' בעל קרי שמשתלח כו' כצ"ל:

ד"ה אע"פ כו' לא יכנס לעזרה וישחט בסכין ארוכה דטבול יום כו' בהקומץ רבה הס"ד וכצ"ל. ומ"ו הב"ז מוחק זה ולא ידעתי טעמו וקשה לשבש כל הספרים:

ד"ה הואיל והותרו כו' מותרים היום הס"ד:

תוס' ד"ה ורבי יוחנן כו' א"כ איכא לאו דלא יטמאו את מחניהם ואין עשה כו'. אע"ג דתוס' כתבו לקמן ע"ב ד"ה לענין מלקות כו' דעשה דפסח שיש בו כרת דוחה ל"ת ועשה מ"מ הקשו שפיר למאי דמסיק אפי' למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ואידי ואידי עשה שיש בו כרת הוא ואפ"ה אמרי' הואיל והותרו לצרעתו הותרו נמי לקריו דילמא הא דהותרו דעשה דפסח שיש בו כרת ידחו לעשה דמצורע שיש בו כרת אבל לדחות לעשה שיש בו כרת ול"ת לא הותרו כנ"ל ברור ונכון:

בא"ד דמחוסר כיפורים דזב כו' כצ"ל:

בא"ד הבא בטומאה דלא יאכלו כו' כצ"ל:

בא"ד דזב בעל שלש ראיות כו' כצ"ל:

בא"ד ולאו מלשון זבח כו' פי' דאביי לא דריש דמחו"כ לא עייל מדכתיב גבי זב וביום השמיני יביא וגו' יבא לפני ה' אל פתח וגו' דמשמע כל זמן שלא הביא הזבח לא יבא לפני ה' דאי מהכא דריש א"כ גבי נזיר טמא נמי כתיב הכי כדפריך התם אלא ע"כ טעמי' דאביי כיון דאיכא תרתי ע"י ומחו"כ אבל נזיר לאו טבול יום הוא אלא מחו"כ לחוד:

בא"ד אלא טבול יום משום קריו ומחוסר כו' כצ"ל:

בא"ד ובכולהו טמאים איירי אפי' דטמאי מת ושרץ כו' כצ"ל:

ד"ה א"ל מטונך פי' ממשאך כו' כצ"ל:

בא"ד דאדרבא משם סייעת' כו' כצ"ל:

בא"ד אבל מאתמול לא כו'. פי' בליל שמיני:

בא"ד דייק טעמא דעולא כו' כצ"ל:

בא"ד מטונך אהרן ובניו כתובים בפרשה כו'. והנה רש"י כתב שם דבמנחת ישראל כתיב הקרב אותה בני אהרן וגו' למעוטי בנות אהרן ולא הביא מפסוק דכתיב גבי מנחת כהנים זה קרבן אהרן ובניו דזהו הוה ראיה עדיפא וכן משמע לשון הש"ס דמהך קרא קדריש דקאמר אהרן ובניו כתובים בפרשה ע"כ לרש"י דמבניו לא ממעטינן נקבות דמשמע נמי זכרים ובזה מיושב הקושי' מה שמקשה הרא"ש סוף מסכת בכורות על רש"י עיי' שם:

בא"ד וא"ת אי מטעם כו'. פי' בשלמא בל"ז לא היה קשה מידי די"ל דבא לאשמעי' היכ' דראה בליל שמיני דליכא הטעם הואיל והותרו לצרעתו אפ"ה יכנוס מטעם יביא עשה כו' אבל השתא שכתבו דמודה עולא דאם ראה בליל שמיני שאין מכניס ידיו לבהונת למחר הקשו שפיר:

דף לג ע"א גמרא ואי אמרת ביאה במקצת לא שמה ביאה כו' אבל למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה אע"ג דס"ד השתא כר' ליכא למיפרך לסמוך לפני הפתח וליעיילה ולשחטיה אצל הפתח מבפנים הא עכ"פ לא הוה כמו שאר סמיכה שהיה במקום שחיטה ממש ומדנקט כל הסמיכות שהיה שם קורא עליהן אני תכף כו' ולא קתני כל הסמיכות שהיה שם במקום סמיכה שחיטה. חוץ מזה הוכיח תוס' במס' סוטה דל"ט ע"א ד"ה כל כהן כו' דאתי לאשמעינן לכל התכיפות שיעור כדי מהלך ך"ב אמה דלא הוה תכיפה כמו סמיכה של מצורע שהיה מהלך משער נקנור עד בית מטבחים שהיה ך"ב אמה ולא חשיבא תכיפה וכ"פ רמ"א בא"ח סי' קס"ו ובזה נסתלק השגת בעל המחבר מ"א על רמ"א ותוס' בדין זה עיין שם:

רש"י ד"ה שהיתה בשעת כו' ומכניס ידיו לעזרה כו'. פי' שהיה מכניס ידיו לעזרה למ"ב ומוציאים לו את האשם לחלל שער נקנור ד"ה לעייל ידיה כו' שהפתח מכוין כנגד כו' כצ"ל:

ד"ה הכי גרסינן כו' במזרח שבשער כו' כצ"ל ד"ה שמא ירבה כו' יותר משהיה צריך. פי' היכא דהרבה בפסיעו' שיעור כרת כדי השתחויה:

ד"ה סמיכות אשם כו' כשאר אשמות כו' מהיקישא דכחטאת כאשם כו' כצ"ל:

ד"ה תכף לסמיכה כו' במקום שסמך ישחוט והאי דסמכינהו קרא להיקישא סמכינהו כדאמרינן הס"ד. ואח"כ ד"ה מה סמיכה בטהורים כו' וסמיכה דפשיטא לן בה משום כו' כצ"ל וכן הוא הגירסא בכל הספרים פי' דס"ד דאיצטרך להיקישא וסמך ושחט ולא למקום שיסמוך ישחוט ופריך כיון דאיצטרך להיקיש' ע"כ תכף לסמיכה שחיטה נמי דאורייתא דאל"כ היאך פשיטא לן דסמיכה בטהורים כיון דאתיא כמ"ד ביאה במקצת לאו שמה ביאה אפשר דמעייל ידיה וסמיך אלא ע"כ דתכף לסמיכה שחיטה דאוריתא ומ"ה פשיטא לן דסמיכה בטהורים כמו שפרש"י ומ"ו הב"ז מהפך הגירסא כמו שלפנינו ואינו מן הצורך לשבש הגירסא אם לא ע"פ טעות דמוכח והגירסא זו ניחא לי יותר להמעיין בה נ"ל. ועוד אפשר לומר דכוונת רש"י שכתב להיקישא סמכינהו כדאמרינן היינו כדאמרינן בפרק הקומץ מה סמיכה בזרים כו'. או להיקש דמה שחיטה ביום כו' כדאמרינן במסכתין ד"כ:

תוס' ד"ה וליעבד פשפש כו' דרבנן בעלמא וא"כ שפיר קרינא כאן הכל בכתב כו'. פי' כיון דמדאורייתא מותר לסמוך להדיא א"כ ליכא קרא בהדיא דנעביד פשפש:

ד"ה ניעול ונסמך כו' ולא דמי לשאר טמאים שמשלחין כו' כצ"ל:

ד"ה סמיכת אשם כו' בין לא יהא אשם כו' כצ"ל בא"ד דטעון סמיכה משום ספיקא כו' כצ"ל:

בא"ד שתים בכל אחד כו' כצ"ל:

בא"ד תנופה חיים טעונים סמיכה כו' אמאי לא קאמר כו' כצ"ל:

בא"ד ודבר תימא הוא במאי סמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא דהא לעיל בפ"ק ילפינן כו' הד"א וכצ"ל:

בא"ד דאינה באה אלא להכשיר קשה הא דאמרי' כו'. פי' כיון דאיכא היקישא עדיפא ממה שכתב רש"י דאינו בא אלא להכשיר נ"ל:

בא"ד אשם מצורע יוכיח כו'. ודבריהם אינם מובנים לי דאיכא למיפרך מה לאשם מצורע שכן אינה טעונה תנופה שוחט משא"כ בשלמי צבור שטעונים חיים ושוחטין:

ע"ב רש"י ד"ה בתרומה כתב כו' היא כטובלת יום כו' כצ"ל:

תוספות ד"ה לענין מלקות כו' לאו דביאה במקצת כו' כצ"ל בא"ד ועוד קשיא ליה אפי' לאו גרידא כו'. פי' אפילו את"ל דר"י לפרושי ברייתא אתי כיון דלאו תנא הוא כמו שכתבו תוספת לעיל וא"כ אפילו עשה אין בו אלא לאו גרידא אפ"ה היכי דחי ליה כו' נ"ל. ובזה מתורץ נמי דלא תקשה דאפשט' דברייתא ה"ל להקשות דקאמר מוטב שיבא עשה כו' הא בעידנא דמיעקר לעשה דט"י לא מקיים לעשה דפסח וק"ל בא"ד וי"ל דעשה שיש בו כרת חמור כו' פי' ודחי לעשה שאין בו כרת וללא תעשה. ולפ"ז הקשו שפיר לעיל בדל"ב ע"ב בד"ה ור"י אמר כו' כאשר כתבתי לעיל עיין שם:

בד"ה אבל בפסח איכא כרת הס"ד. ואח"כ ד"ה הכי גרסינן רבי יוחנן אומר כו' הרבה כדמפרש ביבמות הס"ד וכצ"ל:

ד"ה ההוא בתרומה כתב כו' אלא וזר לא יאכל כי קדש הם דכתיב גבי קדש עצמה ומתרומה לא ילפינן הס"ד וכצ"ל. ועיין בתוספת מסכת מכות די"ד ע"ב דמתרצי שם בע"א:

ד"ה אזהרה לאכול כו' וקאמר רחמנא לך התם בשעריך תאכלנו כו' כצ"ל:

בא"ד אלא טומאה הנוהגת במעשר דכתובי בקרא כו'. פי' כיון דבהאי קרא לא תוכל לאכל וגו' לא כתיב אלא מעשר דילפינן מבשעריך תאכלנו וגו' אזהרה שלא תוכל לאכל מעשר בין בטומאת הגוף עצמן ואי הוה ילפינן אזהרה לשאר קדשים נמי ממעשר לא הוה ילפינן אלא טומאה שנוהגת במעשר ה"ה בשאר קדשים אבל ט"י שמותר במעשר מותר נמי בשאר קדשים מ"ה איצטרך הכא אזהרה בשאר קדשים אפי' מה שמותר במעשר:

בא"ד ושמא קרא דלא תוכל הוה מוקמינן כו' פי' קאי על קושיא ראשונה אי לאו הכי קרא בכל קודש וגו' הוה מוקמינן האי קרא דלא תוכל לדיוקא אטמא האוכל דהיינו טומאת הגוף דמסתבר טפי אע"ג דהאי קרא בשעריך תאכלנו מיירי בין בטומאת הגוף בין בטומאת בשר ואכתי טומאת בשר לא הוה ידענא אבל השתא דילפינן אזהרה לטומאת הגוף מבכל קודש לא תגע ע"כ לא תוכל לאכל בשעריך אתי אפי' לטומאת בשר וק"ל:

ד"ה תניא כוותיה כו' דהתם קאי אקראי דנגיעה דמעשר או דתרומה דלעיל מיניה מקשי ואיפוך אנא וצריך לחלק בין כו' כצ"ל. פי' דלעיל