צאן קדשים כח

אע"ג דלא כתב בהו אצבע כמו שפרש"י בא"ד פליג בברייתא ומפרש זרק בשמאל כו' כצ"ל. פי' דקאי על אביי דע"כ מפרש הא דפליג בברייתא היינו בשאר קרבנות דבחטאת מודה דבעי ימין וכן הגירסא בכל הספרים ומ"ו הב"ז מגי"ה תיב"ת ופרש"י ולא ניחא לי לשבש הספרים דמה צורך לרש"י הא כבר כתבו תוספת גופא דס"ד דהמקש' דאפי' בשאר זבחים לא פליגי:

בא"ד שנאמר אצבע וכהונה כו' כצ"ל:

בא"ד משמע בהדיא דר"ש יליף כו' ולעיל דפריך והרי קמיצה דלא כתב כו'. אין להקשות קושית הר"י דדילמא תרתי בעינא והא דקמיצה פוסל בשמאל דילפינא מהיקשא דחטאת דמנחה נמי כתיב בההיא היקשא בשלמא לעיל דהך מימרא משמיה דר"י אמרי ור"י ס"ל לקמן דמ"ט ע"ב דבקדשים אין למידין למד מלמד משמע ה"ה דבר הלמד בג"ש נמי אין למיד' בהיקשא וא"כ ע"כ לדידה ליכא למילף מנחה מהיקשא דחטאת כיון דחטאת גופא יליף בג"ש ממצורע כמו שכתבו תוספת לקמן לפ"ז פריך שפיר מקמיצה לר"י אבל לר"ש דמשמע בהדיא דר"ש יליף בהיקשא מחטאת הקשו שפיר נ"ל:

בא"ד ועופות לא אתו בהיקשא דזאת התורה, פי' ותוספת ריש פ"ק דמנחות ד"ב ע"א ד"ה כל המנחות כו' כתבו בהדיא דעופות נמי ילפינן בהיקשא דזאת התורה עיין שם וא"כ צ"ע ויש ליישב בדוחק:

בא"ד משום דזריקה לא ילפינן מהזאה כו'. פי' ובחטאת ליכא זריקה אלא הזאה באצבע:

בא"ד וי"ל דעדיפא משני כו'. לכאורה קושית התוספת אינו מיושב דמנ"ל להקשות בא"ד וכי נאמרה יד בקבלה כו' וצריך לתרץ כו' כצ"ל בא"ד דהאי תנא סבר לה כוותי' אבל ר"ש לא סבר ליה כוותיה כו' כצ"ל. וכן היה הגירסא בתוספת דמנחות בהדיא על קושיא זו ומ"ו הב"ז במחילה לא עיין שם ונכנס בדוחק בע"א והיא היא התירוץ של ר"ת דלעיל. ואפ"ה לא ניחא להם בגירס' והרי זרק משום קושיא על המקשן דלא ידע מהך ברייתא דלקמן ועוד דאינו משנה בשום מקום:

בא"ד כמשפט חטאת בהמה מה חטאת בהמה אינו כו' כצ"ל:

בא"ד והתם נמי פריך ימנית מדרבה כו' כצ"ל. פי' לפ"ז קשה על המקשן דמאי פריך והרי מליקה ולא פליג ר"ש דלמא ר"ש ס"ל להאי תנא דיליף מליקה בימין כמשפט חטאת בהמה דאינו אלא בימין:

בא"ד אבל מהיקשא לא ילפינן כו' ותוספת במנחות כתבו בהדיא דאפי' לענין מליקה ילפינן בהיקשא כאשר כתבתי לעיל אע"ג דאפשר לומר דר"ש לא ס"ל הכי אפ"ה מנ"ל להקשות ממליקה דלמא ר"ש ס"ל דילפי' מהיקשא אפי' לענין מליקה בא"ד וילפינן שפיר מליקה בימין מחטאת כו'. פי' דמליקה בעוף כמו קבלה בבהמה:

בא"ד וא"ת וכיון דר"ש פליג במליקה כו' כצ"ל בא"ד וי"ל דההוא תנא סבר ליה כוותיה בחדא כו' פי' סבר כוותיה דנשחטה בלילה אם עלה לא ירד ופליג עליה בחדא במליקה דר"ש מכשיר בשמאל:

בא"ד ומאן דדריש מכבשים פוסל כו' פי' דכבשים משמע דוקא בהמה:

בא"ד ולא כבשים או משאר דרשות כו' כצ"ל. פי' וכיון דדריש מעולה אף עוף במשמע:

בא"ד וצ"ע אי מצי לפרש הכי לשון ותנן כו'. פי' כיון דלא תנן זריקה בהדיא דפסול בשמאל רק דדייק מכ"ש מקבלה האיך שייך לומר ותנן הא לא תנן בהדיא:

בא"ד ומהא דאמרי' בפ' כל הפסולים כו' כצ"ל. וכ"ה בס"י ובד"ח נדפס נ"א ואינו מן הצורך. פי' דאין ליישב הגירסא והרי זריקה מהא דאמרי' בפ' כ"ה דמשמע התם דזריקה פסול בשמאל:

בא"ד ושמא לכתחלה כו'. פי' משום זה אין ליישב הגירסא והרי זריקה מהתם דשמא לכתחלה כו' כצ"ל:

בא"ד היינו כמ"ד חוזר ולמד בהיקישא ואידך שנוי' דמשני כו' כצ"ל. ומתיב"ת אבל ר"ש כו' עד מהזאה לא ילפינן שייך לבסוף:

בא"ד וחטאת גופא מג"ש דמצורע ילפינן לה והא דמכשר ר"ש בברייתא הכא שמאל בזריקה ולא בעי למילף ימין בהיקשא דזאת התורה מחטאת דסבר דזריקה מהזאה לא ילפינן ואם תאמר כו' כצ"ל פי' השתא דמשני דהכא כ"ע מודי דחוזר ומלמד בהיקשא כיון דמצורע חול ומ"ה יליף ר"ש מנחה מחטאת דעובדה בימין אע"ג דחטאת גופא מג"ש ילפינן לפ"ז היכא קאמר בא לעובדה בכלי עבודה בשמאל כאשם משמע דזריקה באשם בשמאל ולא יליף נמי מהיקש' דזאת התורה מחטאת דהא כ"ע מודי דילפינן מ"ה כתבו דזריקה מהזאה לא יליף ואשם בזריקה וחטאת בהזאה באצבע אבל אם עובדה ביד ה"ה דומיא דהזאה ילפינן מחטאת דבימין ומ"ו הב"ז נכנס בדחוקים עיין שם בא"ד מת"ק נמי ה"ל למיפרך אמאי פסל זריקה בשמאל בשאר קרבנות שהרי בחטאת בעי כו' כצ"ל פי' בלא רבה ב"ח הל"ל להקשות את"ק מדילפינ' קבלה בימין בחטאת מדכתיב אצבע ומקרא נדרש לפניו ולא ילפינ' ימין מדכתיב גבי קבלה כהונה ולקח הכהן אלא ע"כ דמכהונה לא ילפינן א"כ למה פוסל בשאר קרבנות זריקה בשמאל אע"ג דלא כתב בהו אלא כהונה נ"ל וק"ל:

בא"ד לשנויי' כדי נסבא לרבנן כו' כצ"ל:

דף כ"ה ע"א גמרא מדם הנפש ולא מדם העור כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מאי טעמא דר"ש דמכשר כו' כצ"ל:

ד"ה בא לעובדה בכלי כו' אלמא אע"ג אי בעי ביד עביד אי בעי בכלי עביד ממילא נפקא מיניה דקמיצה בימין כו' כצ"ל. פי' אע"ג דאי עובדה בכלי שקידש קומץ בכלי עובדה לקידוש קומץ בשמאל מוכח מיניה דאי עובדה ביד שלא קידש הקומץ בכלי אלא קמץ והלך והקטיר בידו בעי ימין מהכא נפקא דכל עבודות מנחה הנעשות בימין. ועיין פרש"י במנחות:

ד"ה מהפר יקבלנו. פי' מהפר הס"ד:

ד"ה דאי ס"ד דהאי מ"ם דכתיבה בדם כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה גורעים ומוסיפים ודורשים כו'. וא"ת תיפוק לי מדמעטינן דם סכין כו' יש להקשות דהא איצטרך לטעמ' דגורעים ומוסיפי' דלא תיקשי קראי אהדדי דמהאי קרא משמע אפילו מקצת דם וכתיב ואת כל דם הפר ישפך מ"ה איצטרך למעוטי דגורעים ומוסיפים ואין לומר כיון דקרא אוקי נפשיה דלא דרשינן האי מ"ם כדכתיב דמשמע מקצת הדם מדכתיב ואת כל דם וגו' וע"כ האי מ"ם אתי למעוטי והקשו ל"ל למעוטי שעל הרצפה כיון דממעטינן אפילו דסכין לימא דהאי מ"ם למעוטי דסכין אתי בלא גורעים ומוסיפים וכ"ש שעל הרצפה דא"כ קשה לפי האמת מנ"ל למעוטי תרוייהו דלמא אתי למעוטי או שעל הרצפה לחוד או דסכין לחוד דגרע ונ"ל ליישב דהא דממעטינן דם סכין מתיב"ת הפר מיותר דכל הפרשה איירי מפר וליכתוב ולקח מדמו אלא למימרא דוקא מהפר ולא מהפר ודבר אחר דהיינו סכין ולפ"ז הקשו שפיר לא ליכתוב המ"ם לכתוב ולקח דם הפר וילפינן מיניה לדם הסכין וכ"ש שעל הרצפה ומשני אי לא הוה כתיב אלא חד מיעוטא הוה מוקמינן או אדם הסכין לחוד דגרע או לדם שעל הרצפה לחוד מ"ה צריכא תרי מיעוטא ולטעמא דגורעים ומוסיפים נ"ל:

ד"ה בשפת מזרק כו' לפי שאז יהיה הסכין מלא לימין ולא יהיה עוד נאה לשחוט כו' כצ"ל:

בא"ד וכן נראה כו'. פי' שהטעם משום לימין ולא משום שלא ירד כו' בא"ד תנן כל הכלים שהיה כו' כצ"ל. ובמס' מנחות דחו זה ע"ש ד"ז ע"ב:

ע"ב גמרא את"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי כו'. יש מקשין לשיטת הגאונים ז"ל הוי האת"ל כמו פשיטות האיבעיא דפשטיה דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה' גירושין ומכאן קשה על הרא"ש ונ"י בפ"ק דב"מ די"ב והובא בטא"ח סימן רמ"ג שכתבו דאיבעיא דרבא באויר שאין סופו לנוח כו' ולא איפשטיה ופסקו דהמע"ה הא איפשטי' בכאן דלאו כמונח דמי ודוחק לחלק בין אויר כלי או אויר חצר ובית עכ"ד. ותמיה ליה על מה שאמרו דדוחק לחלק בין אויר כלי או אויר חצר ובית ולא ראה הך סוגיא ערוכה דבמסכת גיטין דע"ט ע"ב דמבואר באר היטב דיש לחלק דאמרינן התם שתי חצרות זו לפנים מזו כו' כיון שהגיע לאויר מחיצות החיצונה מגורשת כו' מה שאין כן בקופות כו' אפילו הגיע לאויר פנימיות אינו מגורשת מ"ט דהא לא נח כו' ופרש"י ואין מחיצות כלי עשוים לאוירן לשמור דאין כלי עשוי אלא להניח בתוכו מ"ה אפילו מונח בחלל פנימיות אינו מגורשת עד שינוח בשיליו משא"כ בחצר ע"כ וכ"כ הרמב"ם כרש"י והובא בטא"ה סימן קנ"ט רק תוספת והרשב"א והר"ן חולקים על רש"י ע"ש לפ"ז לא קשיא מידי על הרא"ש ונ"י דפסקו כרש"י מ"ה יש לחלק דהכא דאיפשט' דאויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי באויר כלי ואין כלי עשוי אלא להניח בתוכו והמחיצות אינו עשוי' לאוירן מ"ה פשיטא לן דלאו כמונח דמי ומיבעיא לן אפילו באויר שסופו לנוח אי בעינא דוקא עד שינוח בשוליו כמו גבי גט אבל בעיא דרבא באויר בית מ"ה לא איפשט' דהוי כמו אויר חצר דמחיצות עשוים לאוירן ופסקו כיון דלא איפשטיה דהמע"ה כנ"ל ברור ונכון ומ"ו הב"ז הקשה ג"כ קושיא זו אבל על רש"י תמי' לי דכאן פרש"י בד"ה אויר שאין כו' וכשהגיע דם לאויר דופנותיו עד שלא נפתחו שוליו לא מיבעיא ליה דמשנכנס לתוכן היי קבלה ושם בגיטין פרש"י דבכלי בעינא דוקא עד שינוח בשוליו וצ"ע ויש לחלק בדוחק דלענין שלא יהיה הנשפך מן הצואר על הרצפה הויא קבלה בכלי דעכ"פ נכנס. הדם לתוך האויר של כלי ולא בא מן הצואר משא"כ בגט נ"ל. ובר מן דין יש לחלק דהכא איבעיא ליה שנפתחו שוליו עד שלא הגיע לאויר הכלי ממילא תכף שהגיע לאויר לא היה ראוי לנוח מ"ה פשיטא ליה דלא הוה כמונח אבל התם גבי איבעיא דרבא משהגיע לאויר הבית היא ראוי לנוח רק אח"כ יצא בפתח אחר מ"ה לא איפשר:

שם על