צאן קדשים כז

כצ"ל:

ד"ה אם עון נותר כו' לאו נותר ממש קאמר כדאמרינן לקמן כו' כצ"ל:

ד"ה הא אינו נושא כו' דמשמע דבר שהוא לרצון במקום אחר כו' כצ"ל:

בא"ד בכל הני דפרי' כו' כצ"ל פי' שם במנחות דכ"ה פרי' ואימא עון יוצא או עון שמאל או עון ב"מ ודחי' לאשכוח' בכל א' הותר מכללן משמע משום דכתיב לרצון להם משמע עון שהוא לרצון בעלמא והותר מכללן:

בא"ד וא"ת נותר ופיגול כו' כצ"ל:

בא"ד הואיל ואשכח ביה כו' כצ"ל בא"ד וקשיא למ"ד דלינה מועלת כו' כצ"ל בא"ד עון מציץ ופיגול נמי מצינ' למילף מהכא כו' כצ"ל פי' דבפיגול ונותר כתיבי עון ובציץ נמי כתב עון:

ד"ה לאו כגון כו' אלא בכה"ג שהותרה בציבור כו'. אע"ג דדם נמי הותרה בציבור כיון דכהנים היו טמאים נטמא הדם ג"כ ואפ"ה הותרה מ"מ בדם גופא שנטמא לא אשכחן דהותרה בציבור:

ד"ה אי נימא טומאת שרץ כו' הא לא עבדי צבור בטומאה כו' והא דלא קאמר ל"ל הציץ לרצוי' כיון דשוחטי' וזורקי' על טמא שרץ לקמן כתבו תוס' דקדוק זה ותחלה מפרשים דבריו של המקשן:

בא"ד כיון שאינם אוכלים כו'. פי' שאינם שהם בנקודת חירי"ק תחת ה"א:

בא"ד דליתא ליה כזקני דרום כו' כצ"ל וליכא למימר דהא עכ"פ לא מצינו שהותרה בצבור לאכל בטומאה אם הכהן וגם הסכין טמא דעבדי בטומאה מ"מ אין לו ריצוי לאכל בטומאה כמו שכתבו תוס' לעיל ד"ה אי הכי כו' אליבא דר"ח מ"מ קשה על המקשן דקאמר היכא אישתרי משמע דלא מצינו כלל שהותרה בציבור נ"ל:

בא"ד אלא שפיר פריך היכא אישתראי כו' פי' דבאמת הכי פריך היכא אישתרא דלא בעינא היתר בציבור כיון דאכלי בטהרה וגם ביחיד לא בעינא היתר ציץ כיון דשוחטים וזורקים עליו:

בא"ד וסבר רמי ב"ח טומאת מת מרצה בכהן כו'. פי' בדיעבד אבל לכתחילה מהדרי' אטהורים בטומאה ידועה מ"ה מיבעי ליה לרמי ב"ח בטומאת התהום בכהן אם מרצה נמי אפי' לכתחילה ולא מהדרי' אטהורים והא דלא אוקמי בטומאת מת גרידי ובכהן ובטומאת שרץ בכהן מודה לזקני דרום כיון דאיכא ק"ו טמא שרץ מטמא מת כדלעיל מ"ה לא מוקמי' דרמי ב"ח ס"ל הכי כיון דלא שמעינן מיני' בהדי' דס"ל דמכפרים כמתכפרים נ"ל:

ד"ה אימא מה זר במיתה כו' ומשני משום דהוה מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים נמי כתיב בי' מיתה ובחנם נכתבה כו'. פי' דבמחוסר בגדים כתיב מיתה ובשלא רחוץ ידים ורגלים נמי כתיב מיתה ל"ל לילף חקה חקה בג"ש ממחוס' בגדים אלא ע"כ למימרא דלא ילפינן מיתה מהא דקריי' רחמנא זר ומחו"ב במיתה משום דקריי' זר ולא ילפינן מיניה וה"ה באינך דקריי' זר לא הוה במיתה ובד"ק נדפס נ"א ואינו מן הצורך:

בא"ד דמיתה דמחו"ב לא מייתורא אלא משום דאשכחן דזר כו' כצ"ל. פי' לפ"ז דמיתה דמחו"ב מ"ה מיותר משום דאיקרי זר וזר במיתה מיתה דגבי זר לאו מיותר ולא הוה ג' כתובים ומ"ו הב"ז מפרש בע"א ואינו מובני' לי אבל צ"ע לפירש זה דבמחוסר בגדים מיתה בהדיא כתיב למה משני דהוי שני כתובים ת"ל מדכתיב מיתה במחוסר בגדים בהדיא תיפוק ליה דהוי זר אלא ע"כ למימר' דמשום דאיקרי זר לא הוה במיתה מ"ה איצטרך למיכתב מיתה בהדיא אבל היכא דלא כתב מיתה בהדיא אע"ג דאיקרי זר לא הוה במיתה וצ"ע ליישב זה נ"ל:

בא"ד ובקונטרס פי' וה"ה כו' ובגירס' שלפנינו אינו ברש"י ואפשר שתוס' מצא גירסא זו ברש"י בס"י וכ"כ מ"ו הב"ז:

בא"ד מכנסיים מוזה הדבר כו' כצ"ל. פי' דוי"ו מוסיף על ענין ראשון ועיין בתוס' דסנהדרין דפ"ג ע"ב ד"ה אין בגדיהם כו':

דף כד ע"א גמרא אבל חבירו דאדם הוא אימא לא צריכא. אין לדקדק דהשתא ליתני רגלי חבירו דמינא דכור היא ומינא דאדם ואפ"ה חוצץ מכ"ש כלים ובהמה דחוצצים יש ליישב דאי הני רגלי חבירו משום דלא מצי מבטל ליה דלא מבטל את רגליו עד שיגמור עבודתו מ"ה חוצץ וכן משני במסכת יומא דנ"ח ע"א אבל כלי ורגל בהמה דמבטיל ליה עד שיגמור עבודה וה"א דלא חייץ והא דכתבו תוספת במסכת שבת דצ"ג ע"ב ד"ה ויכול לעמוד כו' וגם כלי ואבן לא מבטל ליה דנתקלי' בהם ההולכים שם עכ"פ אפשר יותר לומר דמבטל ליה כיון דתלי בדעת עצמו לאפוקי רגל חבירו דתלי בדעת אחרים שחבירו לא מבטל רגלו נ"נ:

רש"י ד"ה נידלדלה אבן אחת מאבני הרצפה מקביעות ומנענעת לכאן ולכאן הס"ד וכצ"ל:

ד"ה נעקרה לגמרי כו' ועמד בגומא ועבד הס"ד וכצ"ל:

תוס' ד"ה הואיל ורצפה מקדשת דוד כו' דוד זה מלך כו' פי' דאיך מקדשים אלא במלך ונביא כדאיתא שם בשבועות די"ד ע"א,. בא"ד אינו כן דעזרה כו' ואפשר לומר דרש"י ס"ל דמימרא דרמי ב"ח היא דעזרה אינו מתקדשת אלא בשורי מנחה אבל מסתם מתניתין לא משמע הכי אלא כפרש"י ע"ש:

ד"ה הואיל ורצפה כו' וכלי שרת פירש בגדי כו' כצ"ל:

בא"ד וגבי ההוא דפריך כו'. עיין פסחים דנ"ז ע"א. בא"ד ובפ' לולב הגזול קאמר רבא כו' כצ"ל. דרבה ס"ל התם דלא הוה לקיחה:

בא"ד דהתם לא מיירי כו' כצ"ל בא"ד אלא דכריך ליה ללולב בסודרים ונוטלו וכאותו ענין דמייתי ראיה מאזוב כו' כצ"ל. פי' שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב וכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד ודמי לאזוב שפסקו בחוט:

בא"ד ושמא חד מינייהו רבה כו' ודברים אלו קשה להולמן דהא התם בהנך שמעתא מפורש בהדיא דרבה בעל פלוגתא של רבא וס"ל דלא הוה לקיחה ואם כונת התוספת להפך הגירסא דרבא ס"ל דלקיחה ע"י ד"א לא שמה לקיחה ורבה ס"ל דשמה לקיחה אבל הלשון אינו משמע הכי ולע"ד טעות דמוכח הוא וצריך למוחקו וגם ביומא ובסוכה ובפסחים אינו ע"ש:

בא"ד וי"ל דאי אחז ליה החיצון בשפתותיו שמיד כו' כצ"ל. פי' בשפת המזרק דהוי כבית יד וע"ש ביומא דתירצו עוד תירץ אחר. ובד"ח נדפס נ"א ואינו מך הצורך וכ"ה בס"י:

ע"ב גמרא אלא אמר רבא או אצבע או כהונה כו' יש מקשים מאי דוחקא דרבא לאוקמי דלא בעינא תרתי ניקמי' דבעינן תרתי וטעמא דקמיצה דילפינן ג"ש דיד יד דרבא גופיה יליף הך ג"ש כדלקמן ובמנחות ד"י מפרש טעמא דמתניתין דקמץ בשמאל פסול משום הך ג"ש ונ"ל ליישב פרש"י דהתם דרבא יליף הך ג"ש מדכתיב במצורע עשיר ידו הימנית דלא איצטריך ע"כ להך ג"ש אתי למילף יד דקמיצה מיד דמצורע מה יד מצורע ימנית אף יד דקמיצה ימנית דעני לא דרש רבא דאיצטריך לפרשה שנאמרה וכו' ע"ש. לפ"ז לא קשיא מידי כיון דאיצטריך הימנית דמצורע לג"ש תו ליכא למילף ממצורע עשיר מהימנית דבעינן תרתי מה אצבע וכהונה דמצורע ימנית אף אצבע וכהונה דעלמא ימין דהא איצטריך הימנית לג"ש מ"ה דוחק לאוקמי דלא בעינן תרתי אפילו לפרש"י דהכא דפירש בד"ה ואלא הא כו' דיליף מהימנית דמצורע עני לפ"ז אפשר לומר דהימנית דמצורע עשיר אתי דבעינן תרתי אפ"ה ס"ל לרבא כיון דהימנית דמצורע עני אתי למילף בג"ש יד יד דקמיצה דבקמיצה נמי בעי ימין אע"ג דלא כתיב בה אלא כהונה תו ליכא למימר דהימנית דמצורע עשיר אתי למימרא דבעינן תרתי בכ"מ דהא הוי ג"ש דיד יד מפיק מהך סברא משום הכי משני או אצבע או כהונה אבל אי קשיא ליה הא קשיא למה פרש"י הכא דרבא יליף מהימנית דכתיב במצורע עני ושם פרש"י דהך דעני רבא לא דרש ע"ש בד"ה יד יד לקמיצה כו' וצ"ע:

שם ובית עורה לחוץ כי אמרי' או אצבע כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה כל מקום כו' ולא בנתינה כו' כצ"ל:

ד"ה ולקחת מדם הפר בפר המילואים כתב הס"ד ד"ה תרתי בעינן אצבע וכהונה כצ"ל :

בא"ד וכהונה ומפרש בה הימנית הס"ד וכצ"ל:

ד"ה המעכב כפרה כו' דלא מעכבא כפרה כו' והא דבמנחות פרש"י לאפוקי הולכה דלא מעכבא דאפשר ליפשוט ולנתח אצל הכבש אי נמי אם יש כהנים הרבה יושיטו זה לזה אפשר לומר דהתם פרש"י אליבא דר"ש דס"ל דהולכה לאו עבודה היא דאפשר לבטלה ולא פסלה בה מחשבה והכא פרש"י אפילו אליבא דרבנן דס"ל אע"ג דאפשר לבטלה אפ"ה הוה עבודה ליפסל בה מחשבה מ"מ כיון דהקטרת אימורים עצמו לא מעכבי לא בעיא ימין ולעיל די"ג ע"א פליגי ר"ש ורבנן במתניתין:

ד"ה אלא לכהן ל"ל בקבלה הכתוב בבני אהרן אי לאו כו' כצ"ל. אבל אין לפרש דפריך לר"ש דס"ל אצבע לא בעי כהונה כהן דכתיב גבי מצורע ל"ל דהא כתיב אצבע דא"כ לעיל ארבה ה"ל למיפרך דס"ל או אצבע או כהונה א"כ תרתי במצורע ל"ל אלא ע"כ דאיצטרך משום דרשה ועוד מאי משני בכיהונן אלא ע"כ דפריך כדפרש"י בקבלה כהן נ"ל:

תוס' ד"ה במקרא נדרש כו' לא אמרי' וי"ו מוסיף על ענין ראשון למילף קבלה מנתינה בימין כדפירש כו' כצ"ל בא"ד בלא וי"ו מוסיף על ענין ראשון דפריך ונקיש כו' כצ"ל וכ"ה בס"י ובד"ח נדפס נ"א ואינו מן הצורך. פי' שלא קאמר מדכתיב וכתבתם בוי"ו דמוסיף אלא פריך מהיקשא:

ד"ה והרי זריקה כו' אפילו בשאר זבחים כו' פי'