צאן קדשים כו

אבל טמא מת כו' דאינו מרצה ביחיד כו' כצ"ל:

בא"ד טמא מת בשביעי נמי לפי כו' כצ"ל. ולפ"ז יש ליישב דלא תקשה דמאי פריך טמא שרץ ליתי בק"ו מטמא מת הא איכא למיפרך מה לטמא מת דמרצה בצבור מה שאין כן בטמא שרץ אבל לפי זה ניחא דטמא מת בשביעי שלו נמי אינו מרצה דהוה כמו טמא שרץ:

ד"ה אי הכי טמא שרץ נמי כו' דמתני' דפסלא טמא מיירי בין בטמא מת כו'. פי' דאפי' טמא מת נמי פסלא ביחיד לפ"ז לא הוה מצי למיפרך טמא שרץ נמי לירצי ביחיד דהא מרצה בצבור מק"ו טמא מת דמרצה בצבור אפ"ה ביחיד אינו מרצה אבל השתא לזקני דרום דס"ל דטמא מת מרצה אפי' ביחיד מתוך שמרצה כו' פריך שפיר טמא שרץ נמי לירצי ביחיד מתוך שמרצה בצבור מק"ו. אבל רש"י ס"ל כיון דעיקר קושי' קאי על צבור לא תלי הקושי' בזקני דרום מ"ה לא גרס א"ה:

בא"ד ועוד יש לפרש כי נמי כו' פי' דתוס' מפרשים גירס' אי הכי דהכי פריך דהוה לזקני דרום לאוקמי מתני' בזב ומצורע כו':

בא"ד שנאכל בטומאת בעלים כו' כצ"ל:

בא"ד דאילו ניטמאו ציבור בשרץ כו' כצ"ל פי' דשוחטי' וזורקים עליהם ולאורת' אוכלים בטהרה אע"ג דגבי מת בשביעי שלו נמי לא אכלי בטומאה שיכולי' ליטהר לערב מ"מ קודם שביעי שלו מרצה ונאכל בטומאת הגוף אבל בטומאת שרץ לא מצינו שנאכל בטומאת הגוף כ"א בטומאת בשר היכא דנטמאו הכהנים או הסכיני' בשרץ ונטמא הבשר אכלי בטומאה אבל לא בטומאת הגוף:

בא"ד ומשני קסברי זקני דרום כו' כצ"ל:

בא"ד אי ממשמעות' דמועדו אפי' זב ומצורע נמי כו' יש רוצים ליישב קושי' זו דאי אפשר ללמוד ממועדו זב ומצורע דא"כ טמא לנפש ל"ל לכתוב טומאה סתם דנשמע דבכל טומאת יחיד נדחה ולא צבור אלא ע"כ לנפש אתי למעוטי זב ומצורע וממועדו מרבינן שרץ וכפרש"י בפירוש במס' פסחים דס"ז ע"א ע"כ דבריהם אבל אפס קצהו ראו שמה ולא כולה מה שכתבו תוס' בדס"ו ע"א בד"ה מה מועדו כו' דתנאי היא מאן דיליף ממשמעות' דמועדו דדחי טומאה לית' ליה הך דרשה דאיש איש דילפינן מיני' דדחי טומאה עיין שם וא"כ שפיר הקשו הכא לר"ת דיליף ממשמעות דמועדו ע"כ לית' לי' הך סברא דאיש איש א"כ אפי' זב ומצורע נמי:

בא"ד וי"ל דהאי דלא אכלי לאו משום חומר' כו'. אע"ג דר"ת מפרש מתוך שמרצה בריצוי של אכילה בטומאת המת ובטומאת שרץ אינו מרצה לאכל בטומאה והכא כתבו דלאו משום חומר' דשרץ לא אכלי לא דמי דבאמת קיל הי' לגבי מת דאכלי בטומאה מ"ה שפיר קאמר מתוך דאית' לי' האי קולא דאכלי בטומאה מקלינ' נמי דמרצ' ביחיד אבל נימא שרץ לא מצינו האי קולא אבל ליפריך ק"ו בזה ולומר כיון דמחמרינן בשרץ דלא אכלי בטומאה כו' קאמר דלאו משום חומרא נמי לא אכלי בטומאה וק"ל:

בא"ד הכי נמי נימא בציבור דוקא טמא מת כו' כצ"ל ואפשר ליישב כיון דטמא שרץ ילפינן נמי מבמועדו דמשמע בציבור ואיכא נמי ק"ו מ"ה מפיק מהיקיש' אבל ביחיד לא ילפינן מבמועדו דבציבור משמע שפיר אתי היקישא ומפיק מק"ו נ"ל:

בא"ד הא טמא מת דיחיד גופיה יליף כו' כצ"ל וקושי' זו קאי אליבא דר"ת ואליבא דעוד יש לפרש דלעיל:

דף כג ע"א גמרא לעכב ואיתקש אוכלין כו' כנ"ל:

שם מאי לאו למעוטי טומאת התהום דשרץ כו'. פי' לפ"ז ע"כ הא דקתני בסיפא נטמא טומאת התהום ה"ז מרצה בטומאת מת לחוד איירי ולא בטומאת שרץ וא"כ רישא נמי דקתני ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף בטומאת מת איירי ולא בטומאת שרץ והדרא קושיא לדוכתא ומשני למעוטי טומאת התהום דזיבה אתי וסיפא בטומאת שרץ נמי איירי:

רש"י ד"ה ואיתקש אוכלין כו' ואפי' הן מנויי' דלפי אכלו בהאי קרא כתב גבי מנוי' הס"ד וכצ"ל פי' מ"ה איתקש אהדדי:

תוס' ד"ה מפני שאמרו כו' דטומאת התהום מרצה דהילכתא כו' כצ"ל:

בא"ד וכן ברייתא דר' חייא דלא אמרו כו' כצ"ל פי' דברייתא דר"ח נמי הילכתא גמירי דלא הותרו אלא במת וכ"ע ס"ל הכי מדפריך מינה התם לר"י אע"ג דר"י נמי תנא הוא ופליג אלא ע"כ דהילכתא גמירא:

ד"ה אלא בטומאת מת בבעלים וקתני כו' כצ"ל:

ד"ה לא למעוטי כו' הא כהן בטומאה ידועה לא מהני כו' כצ"ל. פי' וקשי' לזקני דרום דס"ל דטמא מרצה ביחיד:

בא"ד דמיירי במת בשביעי והוי כטומאת שרץ כו' כצ"ל פי' רישא דמתני' דקתני ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף:

בא"ד ומיירי ברייתא דר"ח בכהן שנטמא בטומאת ודאי כו' כצ"ל ובד"ח נדפס נ"א ואינו מן הצורך:

בא"ד ברייתא דר' חייא דכיון כו' כצ"ל:

בא"ד ומצו למיעבד ע"י טהורין כו' כצ"ל פי' ע"י שלוחיהן:

בא"ד אלא מהדרי' אטהורים דטומאה דחיי' בצבור כו'.והלשון מגומגם דהא אפי' למ"ד טומאה הותרה בצבור בקרבן יחיד ס"ל דמהדרי' אטהורים כדאמרינן במסכת יומא ד"ז ע"א והכא בקרבן יחיד דפסח לענין זה מיקרי ק"י ואחר העיון נ"ל ליישב דאזלי לשיטתן דכתבו שם ד"ח ע"א בד"ה אי סבר כו' דהא דאמרינן למ"ד הותרה בצבור וביחיד מהדרי' היינו אם נטמא היחיד טומאת ודאי אבל בטומאת ספק אפי' בקרבן יחיד לא מהדרינן למ"ד הותרו מ"ה כתבו כאן דטומאה דחוי' ובטומאת התהום שהוא ספק טומאה הציץ מרצה אבל למ"ד הותרה בצבור אפי' בקרבן יחיד בספק טומאה א"כ לא שייך ריצה הציץ בטומאת התהום כנ"ל ברור:

ד"ה טומאת התהום כו' ולימא כה"ג כו' פי' דפריך התם דפ"א ע"א לר"י דס"ל מכאן ולהבא היא מטמא היאך אשכח טומאת התהום לזיבה לימא כי האי גוונא דפרש"י דהוי נמי אליבא דר"י:

בא"ד עד לאתר שחיטה ואפי' אמרה לן לאחר שחיטה ראיתי בין השמשות של י"ג הא כו' כצ"ל פי' כיון דבעינן שהספק לא יהיה נודע עד אחר שחיטה וכיון שראה בה"ש של י"ג כמו שפרש"י ובי"ד נשחט הפסח כבר נודע הספק קודם שחיטה ואפי' לא אמרה לנו אלא לאחר שחיטה דהיינו בי"ד ולנו לא נודע אלא אחר שחיטה מ"מ היא היתה יודעה קודם שחיטה ובעינן שלא יהא א' מכיר בסוף העולם אפי' זה שנטמא בט"ה לא יהא מכיר בו עד לאחר שחיטה כדמוכח שם בפסחים:

בא"ד דכיון דראה בצפרא מיד היה הספק כו' פי' אבל שחטו על זב בשביעי שלו אע"ג דאח"כ ראה כיון שלא ראה כל ז' לא נודע הספק קודם שחיטה קרינ' ליה:

בא"ד וגם אחר כן לא כו' כצ"ל:

בא"ד וקשה על פירושו משמעתי' דבכהן המרצה מיירי כו' כצ"ל. פי' לפירושו לא מצינו גבי כהן טומאת התהום דבשביעי שלו אפילו לא ראה עדיין הוא טמא בשעת שחיטה עד שיטבול והערב שמשו ואסור בעבודה ופשיטא דציץ אינו מרצה עליו וכפרש"י נמי ליכא לאוקמי משום קושית התוספות דבעינן שלא יהא נודע הספק עד אחר שחיטה לפ"ז לא מצינו טומאת התהום בכהן וכאן אסיקנ' דמיירי בכהן בשלמא בבעלים משכחת לה דשחטו על זב כו' כדכתבו תוס' לרבנן ובד"ח נדפס נ"א ושיבוש הוא:

בא"ד אולי יראה שני ימים כו' כצ"ל:

בא"ד ולר"י אינו מצטרפ' הס"ד וכצ"ל. פי' הא דלא משכח לר"י ג"כ טומאת התהום כה"ג שראה אחת בי"ג וטבל כו' ובבעלים משום דלר"י אינו מצטרפות דמכאן ולהבא מטמא נמצא בשעת שחיטה טהור מעליי' הוה וק"ל כנ"ל ומ"ו הב"ז כתב ומסיים ועדיין צריך לי ישוב ולימוד היטב ואיני מבין למה וכאשר כתבתי נכון הוא ואינו צריך לפנים:

ע"ב גמרא העומדים שנה עליו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה הא אינו נושא כו' בדיעבד הס"ד:

ד"ה אלימא מטומאת שרץ כו' כצ"ל:

ד"ה לעולם טומאת שרץ כו' בהן הס"ד ואח"כ:

ד"ה ושם טומאה בעולם כו' כצ"ל:

ד"ה לעמוד לשרת כו' וגו' ולא לישיבה וכיון דלא נבחרו הוי להן זרים וזר מחיל עבודה כדילפינן מושרת ככל אחיו הלוים וגו' העומדים שם הס"ד וכצ"ל ובד"ח נדפס נ"א ואינו מן הצורך. ורש"י כתב הכי אליבא דרבא ור' נחמן דמשום זרות נפסל יושב מדפריך רבא לר"נ מכדי יושב כזר דמי אבל ר' משרשי' דלעיל דט"ז ע"א דיליף זר ק"ו מיושב ע"כ ס"ל דלאו מטעם זרות יושב פסול אלא משום גזירת הכתוב דשנה עליו הכתוב לעכב ולפ"ז נ"ל דצדקו דברי הרמב"ם מה שכתב בפ"ה מה' ב"מ די"ז וז"ל כל העובד והוא יושב חילל ועבודתו פסולה ואינו לוקה וכתב הכ"מ מפני שאזהרה שלו היא מכלל עשה לעמוד ולא לישיבה ופשוט הוא עכ"ל. יש מקשין דמילתא דפשיטא ליה מיבעיא לי טובא דהא אסקינן דכזר דמי משמע דלכל מילי כזר דמי אף לענין מלקות חוץ ממיתה דממעטינן משום דהוי ג' כתובים עכ"ד אבל כאשר כתבתי נכון הוא דהרמב"ם פסק כר' משרשי' דיליף זר מיושב בק"ו וע"כ יושב לאו מטעם זרות נפסל אלא גזירות הכתוב ואזהרה שלו מכלל עשה קאתי כצ"ל ברור ונכון:

ד"ה אימא מה זר במיתה כו' גמר במה מצינו מה זר מחלל עבודה וחייב מיתה אף יושב שמחלל עבודה במיתה הס"ד וכצ"ל:

תוס' ד"ה אם עון פיגול כו' דתרווייהו מקרא אריכא נפקי כו'