צאן קדשים כ

מפני אנינות נשרפה שלא היה יכולין לאכל כל היום ולילה שאחריו עד למחרתו והיה שורפי' בו ביום כו' כצ"ל:

בא"ד וכשאמר לו אהרן מפני אנינות כו' כצ"ל:

בא"ד ענין זה אצל שריפה ועל כו' כנ"ל:

בא"ד דלמה היה לו להזכיר כו'. פי' אי אמרינן דבנכנס דמה לפני' כשר מהיכא תית' לומר שאהרן טעה בזה ושרף קרבן כשר:

בא"ד וה"ר חיים תירץ כו' פי' בשלמא אנינות לא אמר משה בפירוש נוכל לומר דאמר לאהרן בלשון בתמי' שמא מפני אנינות נשרפה וטעות אבל הן לא הובא את דמה כתיב בתורה שאמר לו הכי ולא כתיב בלשון בתמיה משמע בהדיה דאם הובא שפיר אישתרוף:

ע"ב רש"י ד"ה שם טומאה כו' אצל כו' אצל כהן הדיוט הס"ד וכצ"ל:

ד"ה ולא תותר כו' שלא פירש לך כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה שכן לא הותרו כו' מקום שנאסרו הס"ד. פי' אבל אונן הותר מכללו במקום שנאסרו בכ"ג במקדש:

ד"ה שם טומאה כו' באזהרה ולא כר' דאמר במיתה כו' כצ"ל ובסנהדרין דפ"ג ע"א פליגי בהא ר' ורבנן:

בא"ד וי"ל ע"י יוכיח הס"ד פי' דכל מעשיה של פרה היה בט"י:

ד"ה אתיא בק"ו מיושב תימא כו' אע"ג דיושב נמי הותר מכללן לאכילת קדשים כאשר כתבנו לעיל ע"א בד"ה ומה יושב כו' מ"מ לענין עבודה לא הותר מכללן:

ד"ה ומה טומאה כו' מה לטומאה שכן הותרה בפסח כו' כדאיתא בפסחים דמ"ו ע"ב הפסח שבא בטומאה נאכל בטומאה משא"כ באנינות בשלמא אי אנינות לילה דרבנן באנינות נמי הותרה שלא העמידו דבריהם במקום כרת כדאמרינן לקמן ד"ק ע"ב אבל אי אנינות לילה דאורייתא דלא הותרה באנינות קשה:

ד"ה כל חדא וחדא כו' גבי מטמא כמיטמא כו' כצ"ל. ועיין בחולין דפ"ג ע"ב בד"ה ותהא פרה כו':

דף יז ע"א רש"י ד"ה ואיכא למיפרך הכי כלומר יש לדרוש ולהחליף ולא נדע כו' כצ"ל:

ד"ה טבול יום כו' עניין לקרח קרחה כו' כצ"ל:

ד"ה ל"ל כו' קמיבעי' הס"ד:

ד"ה במחוסר כפורים כו' וטמא ליכא כו' כצ"ל:

בא"ד לא קמיבעיא ליה מדלא קאמר כו' והך הוכחה שלא לצורך הוא דהא כבר כתב רש"י בדיבור שלפניו הטעם דאטמא לא קמיבעיא ליה ויש ליישב בדוחק נ"ל:

ד"ה קלשה ליה כו' ותו ליכא פירכא דמה הצד כו'. פי' דמחוסר כפורים הוא נגד טמא שאינו מחוסר מעשה שהרי כבר טבל והערב שמשו ולא הוה הצד השוה שבהן ומ"ה גורס רש"י קלשה ליה טומאתו לשון יחיד דקאי אמחוסר כיפורים לחוד:

תוס' ד"ה טבול יום כו' לא אתי מיניה טבול יום גרידא כו' כצ"ל פי' הא דדרשינן בפ' הערל וטהרה מכלל שהי' טמאה לטבול יום התם איירי בט"ו דיולדת דמחוסרת כפרה שפיר דרשינן מכלל שהי' טמאה קודם הבאת קרבנותיה אבל לטבול יום גריד' דלאו בר כפרה לא אתי על ידי מכלל שהי' טמאה:

בא"ד סבר דאידך תנא דבי ר"י ומוקי ליה כו' כצ"ל:

בא"ד וצ"ל אי לאו קרא כו' כצ"ל:

בא"ד דקליש' טומאתיה תו דרשינן שפיר כו' כצ"ל:

בא"ד לט"י דאיקרי טמא כו' כצ"ל. פי' אע"ג דאי לאו קראי דר"ס לא הוה דרשינן ט"י מוטהר' מכלל שהוא טמא אבל בהאי קרא מפורש בהדי' דאיקרי טמא אפי' אחר ביאת מים ויש ליישב תמי' זו דדרשינן בפ' הערל דע"ה ע"א במים יובא וטמא עד הערב וטהר יכול לכל וטהר ת"ל וטמא אי וטמא יכול לכל ת"ל וטהר הא כיצד כאן למעשר כאן לתרומה ופרש"י מדלא כתיב ויטהר משמע דאמעיקרא קאי קודם הערב שמשו לפ"ז אי לאו קראי דר"ס הוה דרשינן וטהר ט"י לעבודה דקלישה טומאתו בא"ד ולא ילפינן מהדדי אבל וטהרה דכתיב כו' פי' דהנך קראי דבפ' הערל דבאכילת תרומה וקדשים ונגיעה כתיבי איכא למימר דלענין אכילת תרומה וקדשים ונגיעה איקרו טמא ולא לעבודה מ"ה צריכא קרא אחרינא גבי עבודה ולא ילפינן מהדדי אבל וטהרה דכתיב גבי יולדת סתמא כתיב לטהרה מכלל שהיא טמאה ולא כתיב אי לאכילת קדשים אי לעבודה שפיר ילפינן מיניה מחוסר כיפורים שהיא טמאה לכל בין לעבודה בין לקדשים דאשה כשרה לשחוט ושייך בה חילול עבודה דלכתחלה לא תשחוט כטמא ואם באה לשאול אמרינן לה דלא תשחוט דמחלל עבודה כדאמרי' לקמן דטמא לכתחלה לא ישחוט. ומ"ו הב"ז נכנס בדוחק וכתב אם נגעה בבשר ע"ש אבל לשון חילול עבודה לא משמע הכי דבנגיעת בשר לא מחללה עבודה וכאשר כתבתי נכון הוא בא"ד ותימא דגבי זב וזבה כו'. פי' דנמי סתמא כתיב כמו וטהרה דכתיב גבי יולדת נילף מיניה דאיקרי טמא לכל מילי:

בא"ד וכי לא נילף ביאת מקדש כו' פי' דאיתקש קדש למקדש:

בא"ד ועוד קשה שהרי קרא כו'. אבל לפי הישוב שכתבתי על תמי' דלעיל מיושב נמי קושיא זו דמקרא דורחץ במים ליכא למילף:

בא"ד ועוד תימא כיון דדרשי' כו'. ותמי' זו ג"כ קאי לפי האת"ל הנ"ל דלא ילפינן ביאת מקדש מינייהו:

בא"ד ואין לתרץ נמי דאי לאו כו' והקשה מ"ו מהרש"א שם בסנהדרין וז"ל מה תקנו בזה נהי דמוקמינן חד ריבוי למחוסר כיפורים ולא נילף מיניה ש"מ משום דמחוסר מעשה מ"מ הוה דרשי' וטהר מכלל שהוא טמא לרבות ט"י ה"ה לביאת מקדש כמו דהוה דרשי' מחוסר כיפורי' מוכפר עליה וטהרה דאיקרי טמא לכל מילי כקושי' התו' עכ"ל. אבל לפי דרכנו לאו קושיא היא כלל כיון דקושי' התוס' קאי לפי' האת"ל דלא ילפינן ביאת מקדש מינייהו לפ"ז בשלמא מחוסר כיפורים דדרשי' מוכפר עליה וטהרה דסתמא כתיב דמשמע לכל מילי אפי' לביאת מקדש ושפיר הוה ילפינן כקושי' התוס' אבל ט"י אפי' אי הוה דרשי' וטהר מכלל שהוא טמא דכתיב גבי קדשים לא הוה ילפינן מיניה ביאת מקדש מ"ה כתבו תוס' שפיר דאי לאו אלא חד רובוי' הוה מוקמינ' לי' במחוסר כיפורים דוקא לא בט"י כנ"ל ברור ונכון כשמש והוא נכנס בדוחק ליישב שם ועוד הקשה שם על סוגיא דהכא דמנ"ל לר' סימאי למילף ט"י דמחלל באא"ע לטמא תנהו ענין לט"י אימ' תנהו ענין למחוסר כיפורים דמחלל עכ"ל והניח קושי' זו בצ"ע ותמי' לי על הגאון הל"ז דלא יראה סוגי' דהכא דהא מסיק דמ"ה לא אמרי' תנהו ענין לקרח קרחה כו' משום דפסול בתרומה מחיל עבודה כו' לפ"ז לא מצי למימר נמי תנהו ענין למחוסר כיפורי' דנמי לא פסול בתרומה נ"ל:

בא"ד משום דבכרת דטומאת כו' כצ"ל:

בא"ד לא להוי בכרת וצריך נמי קרא לרבות טבול יום דמשמע אבל נתחטא והזה כו' כצ"ל וכ"כ תוס' דברים אלו בלשון תי' אחר במסכת סנהדרין. ומ"ו המרש"א כתב שם דמש"ה כתבו כאן בלשון ועי"ל משום דהקשו כאן דלא ליכתוב בביאת מקדש ט"י ומחוסר כיפורים ובסנהדרן הקשו רק אמחוסר כיפורים אבל זהו דוחק. ובד"ח נדפס נ"א:

בא"ד וקרא ובא השמש וטהר כו'. פי' לתרץ בזה קושי' ראשונה דגבי זב וזבה כו' כתיבי סתמא ול"ל ובא השמש מ"ה כתבו דובא השמש איצטרך גבי אכילת קדשים לטמא שרץ דקיל וה"ה איצטרך קרא דר"ס גבי עבודה לטמא שרץ דקיל נ"ל:

ד"ה גמר חילול כו' חילול חילול מתרומה נימא דפסול כו' כצ"ל:

בא"ד ולא יחללו מסתברא כל דאיקרי טמא בג"ש כו' כצ"ל, פי' כיון דמחוסר כיפורים מחיל עבודה מטעם דאיקרי טמא לפ"ז הוה בכלל וינזרו ולא יחללו וכאלו כתיב ולא חללו במחוס' כיפורי' גופי' ושפיר יליף חילול חילול מתרומה שהוא במיתה נ"ל:

ע"ב רש"י ד"ה לאו כזב כו' דקיימא לן דכשר כו' כצ"ל:

ד"ה לא דכ"ע כו' שטבול יום אסור כו' כצ"ל:

ד"ה הילכך טבול יום כו' אבל מחוסר כיפורים כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה קסבר רבה כו' שנכנס למקדש בכרת דתנן עזרת כו' כצ"ל:

בא"ד וחייב חטאת כו' פי' ואם בשוגג חייב חטאת ע"כ במזיד חייב כרת:

בא"ד לרבות מחוסר כיפורים כו' פי' והתם כתיב ונכרת:

בא"ד דאמוראי ריש פ' כו' כצ"ל:

בא"ד תימא הלא מחוסר כיפורים אין מונין בו ראשון ושני לטומאה כדתנן במסכת מעילה כו' כצ"ל. וכ"ה בס"י ובד"ח נדפס נ"א ואינו מן הצורך:

בא"ד אגב טבול יום כו' פי' אבל מחוסר כיפורים הוכשר נמי לטמויי:

בא"ד הוה למימר דיו כתרומה כו' כצ"ל. פי' דרביעי בקודש ילפינן בק"ו שלישי שפוסל בתרומה א"ד שיעשה רביעי בקודש לפ"ז הוה ליה למימר דיו כתרומה דאינו עושה רביעי אלא דק"ו מיפרך דשלישי בקודש ילפינן התם מקרא ולא צריכ' לק"ו ימ"ה לא אמרינן דיו וילפינן מק"ו רביעי בקודש ודי במעלה אחת יותר נ"ל ועיין במסכת פסחים די"ח ע"ב בא"ד היושבת על דם טהור מערה מים לפסח כו' כצ"ל. בא"ד לענין פסח הבא בטומאה. דתנן פסח הבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבין וזבות דלמ"ד מחוסר כיפורים דזב כזב דמי גם מחוסר כיפורים לא יאכלו ממנו דלא אישתראי בצבור כו' ומ"ד לאו כזב דמי יאכלו ממנו והכי מוכח בהדי' כו' כצ"ל. אבל גירס' שלפנינו אינו נכונה דהא משנה שלימה במס' פסחים ד"צ ע"א ראה שלש ראיו' שוחטי' וזורקים עליו בשמיני שלו ואסיקנ' אי מסרינהו קינו לב"ד לכ"ע שוחטים וזורק' עליו דחזקה