צאן קדשים יט

ליה נמי בנותר מ"מ עיקרו לאו לנותר כו' עיי' שם:

ד"ה חילול דרבים כו' ואפשר דתוספת הקשו קושי' זו הכא אגב גררא דבתירוץ:

דמתרצו הכי מתורץ נמי קושי' זו. והנה לפי מה שכתבו תוס' לעיל דגבי אכילת קודש בטומאה לא כתיב חילול ע"כ מוכח דתוספת נמי ס"ל הא דאמרינן בפ' ב"ש ולא יחללו בשני חילולים הכתוב מדבר אחת פסול נותר ואחת פסול טמא ע"כ מיירי מהאי ולא יחללו דכתיב גבי וינזרו מזה סייעת' למ"ו מהרש"ל שגורס שם בתוספת ד"ה חילול כו' גבי טומאה בנותר ומ"ו מהרש"א לא ניחא ליה גירסא זו אלא כגירסא שלפנינו גבי טבל בנותר וכתב שם דלפי גירס' מהרש"ל דברי תוספת שכתבו דלגבי טבל הוי נותר היקישא ולגבי טומאה הוה ג"ש קשה להולמה דאיפכא מסתברא לגירסתן ומכח זה מביא ראיה לגירסתו לאו ראיה היא כיון דעכ"פ דעיקרו בטומאה כתיב אע"ג דמוקמינן נמי בנותר ומ"ה כתבו תוס' דלגבי טומאה הוה ג"ש ולא לגבי נותר וכתבתי בקיצור והמעיי' שם יבין מעצמו נ"ל:

בא"ד וגם בנותר בההוא חילול כו' כצ"ל בא"ד ומיהו קשה לתנא דבי ר"י כו' פי' לתנא דבי ר"י בהאי קרא דלא יחללו לא משמע זר לפ"ז קשה נילף טמא ששימש מאכילת טומאה דבכרת דבהאי קרא גופיה דהא ידעינן לה מקיש וק"ל:

בא"ד ועוד קשה כו'. פי' גם לתנא דבי ר"י דזר לא משמע בהאי קרא נילף נמי ב"מ מאכילת קדש דבכרת וליכא למימר דלא ידעינן מהי נילף אי מזר אי מאכילת קודש דהא זר לא משמע בהאי קרא א"כ נילף טמא ששימש וב"מ מאכילת קודש קושיא זו מבעל מום יש ליישב דמש"ה ילפינן ב"מ מטמא ששימש דפסול הגוף דעבודה מפסול הגוף דעבודה עדיף וכעין זה משני תוספת התם בד"ה חילול כו' ע"ש:

בא"ד והקשה לרבינו כו'. וקושיא זו הקשו לקמן דמ"ו ע"א והניחו בתימא ול"נ דתמי' דלקמן מה שכתבו תוס' דהא איצטריך חילול לשון רבים לאגמורי מיתה בטמא תמי' זו תירוץ לקושיא זו וחדא מתורץ בחברתה דאי לא הוה ג"ש חילול חילול הוה אמרינן דהא דכתיב לא יחללו לשון רבים לאגמורי מיתה בטמא ולא אחלול נותר והשתא דאיכא ג"ש מוקמי' נמי אחילול נותר ועיקר קרא בטומאה כתיב ולנותר לחוד לא אתי דא"כ ליכתוב בלשון יחיד והוה נמי ילפינן נותר מיניה בג"ש חילול חילול אלא ע"כ אתי נמי לאגמורי מיתה בטמא ששימש:

ד"ה אתיא בק"ו כו' משתויי יין ופרועי ראש וי"ל דלא קשיא מידי כו' כצ"ל:

בא"ד וצ"ע אמאי לא כו'. פי' מבינייהו מיושב ומזר דכי אמרת מה ליושב שכן פסול לעדות זר תוכיח:

דף ט"ז ע"א גמרא אף אני אביא זר כו' כצ"ל:

שם מוינזרו חילול בגופיה כתיב כו' כצ"ל. שם מה להצד השוה שבהן שכן לא הותרו בבמה כו' מ"ו הב"ז מביא ראי' מהך סוגיא למה שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דסוף מכילתי' עיין מה שאכתוב בזה לקמן:

רש"י ד"ה ומשני מיושב ת"ח כו' כצ"ל:

ד"ה ויושב דכשר בבמה כו' דמדשבקי' רב משרשי' לק"ו דלעיל כו', פי' מדשבקי' ר"מ לק"ו דלעיל משום הך פירכא שלא הותרו בבמה אע"ג דגבי אונן לא מצינן שיהא אסור בבמה בהדיא אפ"ה שבקי' לק"ו משום הך פירכא כיון דלא מצינו היתר בבמה באונן איכא למיפרך א"כ ביושב ג"כ איכא למיפרך הך פירכא כיון דלא מצינו היתר בבמה ביושב:

ד"ה הן הקריבו כו' שהיה אוננים כו' איכא למידק שהרי הקריבו קרבן תמיד ואח"כ מוספי' שעיר ר"ח ואח"כ קרבן העם משום דתדיר תדיר קודם ואח"כ כתיב ויקחו שני בני אהרן איש מחתתו וא"כ היאך נוכל לומר שהקריבו אוננים. ומצאתי קושיא זו ברמב"ן בחומש פ' שמיני ומתרץ שמא שכחו הדם לזרוק עד שהקטירו חלבים ומצאתי ראי' לדבריו דכשר הקרבן אם הקטירו קודם זריקה דאמרינן לקמן דפ"ה אמר עולא אימורי קדשים קלים שהעלה לפני זריקת דמים לא ירדו דנעשו לחמו של מזבח ומשמע התם דא"ש קדשי קדשים ויותר יש לתרץ דהקריבו אחר הקטרת השעיר דר"ח דהא דתדיר קודם לאו לעיכובא הוא כדאיתא בפ' ט"י דק"א ובהדיא בפ' כל התדיר דתדיר קודם אינו לעיכובא ד"ה מה לזר שכן אין לו תקנה אבל אונן יש תוס' ד"ה אף אני אביא כו' ומהאי טעמא נמי צריך לקמן בערל הילכתא גמירי ליה ולא כו' כצ"ל. פי' ולא אתי בק"ו מבעל מום וטמא כמו זר משום הך פירכא טמא בקרבן צבור וכ"ג אינן יוכיח אבל זר א"ש מהך ק"ו משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן אינן מוזהרים תאמר בזר שמוזהר ועיין במס' תענית די"ז ע"ב בד"ה דבר זה כו' דמתרצו בע"א:

ד"ה ומה יושב שאוכל כגון במורם כו' פי' קדשים קלים דוקא דנאכלין בכל העיר אבל ק"ק דנאכלים לפנים מן הקלעים לא דאין ישיבה בעזרה ועיין בתוס' דיומא דכ"ה ע"ב ד"ה אין ישיבה כו' דכתבו דלענין אכילה דצורך עבודה היא מישרא שרי וכ"כ כאן פסקי תוס':

ד"ה מה ליושב כו' ולייתי מב"מ ומחד מהנך כו' כצ"ל:

בא"ד לא אתי מינייהו כו' פי' דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן מוזהרים והא דכתבו תוס' לעיל בד"ה אף אני כו' דלכך צריך לטעמא דאזהרה משום דלא תימא כו' ת"ל דאיצטרך לטעמא דאזהרה בזר דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן ב"מ וטמא שכן מוזהרים מ"ה איצטריך לטעמא דזר נמי מוזהר יש ליישב דכונת התוס' על סוגי' דברייתא כיון דלכתחלה לא יליף זר מב"מ וטמא אלא שאם עבד חילל במה הצד ולמה לי' למימר ולהזכיר טעמא דאזהרה הל"ל סתמא הצד השוה שבהן שאם עבד חילל אף אני אבוא זר שאם עבד חילל ואי פריך מה להצד השוה שבהן שכן מוזהרי' ה"ל לשנות זר נמי מוזהר מוזר לא יקרב כסוגי' כל הש"ס מ"ה כתבו תוס' דאיצטרך לטעמא דאזהרה במה הצד דא"כ ליכא למילף במה הצד מהנך דאיכא למיפרך טמא בקרבן צבור וכ"ג אונן יוכיח:

ד"ה מיושב ת"ח א"כ הא דאמרינן בפ' שבועת העדות דתלמיד כו' כצ"ל בא"ד דהא אי אזיל לאסהודי מעיד מיושב ותו דאמרינן התם הני מילי לממונא כו' כצ"ל. פי' ואי אמרינן דטעמא דלא ליזל משום דצריך לעמוד ואי מחויב לעמוד מן התורה אין שייך כאן בזיון כיון דמצותו בכך ואפי' בדבר ממון מחויב לילך ולהעיד אלא ע"כ טעמא משום זילות':

בא"ד שילהי מצות חליצה אמר לה בתי כו' כצ"ל בתי עמודי כו' ופרש"י התם דא"ר חייא לההי' יבמ' בתי עמודי והחלצי לו:

בא"ד הג"ה וא"ת מה ליושב כו' וליכא למימר דנילף מיושב דמלכי ב"ד כמו מיושב ת"ח דגבי מלכי ב"ד לא שייך עבודה אבל מיושב ת"ח כהן יליף:

בא"ד ומיהו איצטריך קרא כו' ותמי' לי למה לא כתבו דאיצטרך קרא לעמידה מן הצד לרבנן כדאמרינן לקמן די"ט ע"ב:

ומדי דברי בו זכור אזכרנו בסוגי' דהתם לתרץ קושי' מה שמצאתי בשו"ת אמונת שמואל שאלה י"ט שדברי תוספות סותרי' זא"ז דשם במס' סנהדרין די"ט ע"ב כתבו דקבלת עדות כגמר דין דמי ובעלי דינים בעמידה ובמס' שבועות ד"ל ע"א בד"ה שאם רצו כו' כתבו דכתחלת דין דמי ונכנס בדוחק ליישב ולענ"ד לאו קושיא הוא כלל דבמס' שבועות כתבו תוס' אליבא דר"י דוקא דע"כ ס"ל דכתחלת דין דמי מדפליג על רבנן ואמר שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם מושיב' דילמא הא דשמע דמושיבי' את שניהם היינו בתחלת דין ורבנן דקאמרי דמצוה שיעמדו היינו בשעת קבלת העדות דהוי כגמר דין מ"ה מצוה שיעמדו אלא ע"כ ס"ל דקבלת עדות נמי כתחלת דין דמי מ"ה כתבו תוס' התם דהך סוגיא דינאי המלך אתי דלא כר"י דלדידי' לא הוי בשעת קבלת העדות דהוי תחלת דין ולא היה צריך לעמוד כנ"ל וברור הוא:

ד"ה קסבר מפני טומאה כו' הוה מצי למימר כדבסמוך לתנא דבי ר"י כו' והא דלא קאמר הכי דלא תקשה דאי ס"ל דהן הקריבו אתי לאזהרה למה יליף מן המקדש לא יצא לילף בק"ו כיון דמצינו אזהרה מהן הקריבו וליכא למיפרך על הק"ו מ"ה קאמר דקסבר מפני טומאה נשרפה:

בא"ד ע"ב ושייך לכאן וטעית' מחמת כך לשורפו ולא יחול כו' פי' אע"פ שהקרבת' באנינות לא היה צריכא לשורפו דמשום זה שהקרבת' באנינות לא חללת' העבודה:

בא"ד וסוגיא זו דלא כחד כו' פי' דהתם משמע אפי' למ"ד מפני טומאה נשרפה ס"ל דאי הקריבו באנינות שפיר עבדי דאשריף דאונן מחלל עבודה רק למ"ד באנינות נשרפה הוה הן היום בניחות' שקרבן זה לחובת היום קרבו וקדשי דורות הוא ואכלתי בלשון בתמיה דאסור לאוכלן אונן מ"ה שרפנו ולמ"ד מפני טומאה נשרפה הוה הן היום בלשון בתמי' וכי הן בניי הדיוט' היום הקריבו אני הקרבתי וכ"ג מקריב אונן רק מפני טומאה שרפנו וכאן משמע איפכא עיין ברש"י:

בא"ד ואין לתמוה על זה דהנהו תנאי דהתם דרשי קרא לפי האמת דק"ו דאונן מחיל עבודה וילפינן מקרא אחרינא כו' כצ"ל. פי' דרוצים לתרץ על התמי' דלא אתי כחד מהנך תנאי דהתם דהתם דרשי אליבא דאמת דאונן מחיל עבודה מ"ה אליבא דכ"ע אי הקריבו באנינות שפיר עבדי דשרפה:

בא"ד דנפקא לן מקרא אחרינא מהך קרא לא הוה שמעינן כו' כצ"ל:

בא"ד בקונטרס הס"ד:

ד"ה והיכן מוזהר כו'