צאן קדשים קצז

כזית מפרה כו' מצטרפי' קשי' רישא אסיפא פי' אי הא דקאמר הסיפא כו' כצ"ל בא"ד רישא אסיפא אלא רצה לומר בין במיתת בשניהם בין בחייהם וש"מ דמיתת שניהם מצטרפי' והא דקאמר הכי כו' כצ"ל:

בא"ד מוכחי שפיר דמיתת שניהם מצטרפי' אמר כו' כצ"ל:

ע"ב רש"י ד"ה לא קשי' כו' בחייה' אבל כי אכול כו' הד"א:

ד"ה והא רב כו' בכזית קא מיירי במיתתן כו' כצ"ל:

ד"ה אמר רבא כו' בכעדש' והא דאמר ר"י כו' הד"א:

בא"ד דברייתא ודאי מיירי בשרצים המובדלין ואשאינן מובדלין קאמר ר"י כו' כצ"ל. ומ"ו הב"ז גור' נ"א ואינו מן הצורך וכ"ה בס"י:

ד"ה אלא מעתה כו' דנבלה מטמא בכזית היינו כו' ועיי' בכ"מ בפ"ב מהמ"א ד"ת דמפרש סוגיא זו בע"א:

תוס' ד"ה פתח באכילה כו' בכעדשה כדדרשינן בת"כ כתיב מהם וכתיב בהם ושיערו חכמים כו' כצ"ל. פי' בת"כ פ' שמיני דרש כתיב בשרצים כל הנוגע בהם יטמא וכתיב כל אשר יפול מהם במותם יטמא הא כיצד שיגע במקצתו שהוא ככולו שיערו חכמים בכעדשה שכן חומט כו':

ד"ה וקלסי' ר"י כו' דאמר בכזית ולא פריך גברא אגברא דמסתבר כו' כצ"ל פי' דלא פריך דר"י אדר"י תיכף כדפריך לקמן:

ד"ה וקלסי' ר"י כו' וי"ל דע"כ ה"נ מיירי במיתתן דאבריית' דאיברים כו' קאי דמיירי כו' כצ"ל:

ד"ה אמר רבא כו' איסורה כטומאה כו' כצ"ל בא"ד א"כ לא קאי אברייתא דברייתא מיירי בח' שרצים כו' כצ"ל. פי' וכיון דר"י לא קאי אברייתא הדר' קושי' התוספ' דלעיל לדוכתא לישני דר"י איירי בחייהן:

בא"ד מהני אפי' פחות מכזית כו' כצ"ל:

בא"ד שיהא איסורה כטומאה כו' כצ"ל:

בא"ד כלומר דלגבי בהמה לא תיבעי כזית ומשני כו' כצ"ל:

בא"ד לא קאי סיפ' דקרא כו' כצ"ל:

בא"ד הא ודאי דליכ' לאקושי אכילה לטומאה כהיקש דשרצים דגבי בהמה כו' כצ"ל:

די"ז ע"א גמרא אמר ר"ת אמר ר"ז ובו מתיב רבי יוסי כו' כצ"ל. וכן משמע גירסא זו מפרש"י אבל לפי' ראשון של תוספ' הגירסא אמר ר"ז ועודה בו וכ"ג הרמב"ם בפ"ב מהמ"א ד"ט שמפרש נמי פי' ראשון של תוספת:

שם בין משני שמות כו' לעיל ע"ב איכא גירס' מאי לאו דאיכ' פורתא כו' ופרש"י לא שמענו פירושו ואפשר לומר דגירס' זו שייך הכא בין משני שמות מאי לאו דאיכ' פורתא מהאי ופורתא מהאי אמר ר"י כו' פי' דס"ד דלא הוי השרצים שלימי' רק דאיכא פורתא מהאי כו' ואפ"ה מצטרפ' וקשי' לר"ח ומשני ר"י דהתם מיירי בשרצים שלימים:

שם גזרה שלא ישמרו שבת כו' צריך ליתן טעם למה גזרו דוקא על ג' מצות וגו' דלפי דרכם הג' מצות אלו תלוי' זה בזה דאית' בתנחומא פ' תזריע שאל טרנוסרופס הרשע את ר"ע הואיל והקב"ה חפץ במילה למה אינה יוצא מהול ממעי אמו וע"כ כוונת אותו רשע לדרכי המינות שלו ורצה להוכיח מזה דע"כ לאו כ"ע דיליה וב' רשוי' הם ומי שפעל זה לא פעל זה והוא אינו פועל יוצא להוציא הולד ממעי אמו ומ"ה לא יצא מהול ולפי כוונתו ג"כ לא יכול לצות על המילה ולגזו' על שאינו ברשותו ואיתא במדרש בראשי' דשאל אותו רשע לר"ע אם כדבריך שהקב"ה מכבד שבת למה משיב בה רוחות ומוריד בו גשמי' והשיב לו ר"ע כ"ע דיליה והוי כד"א שלו והשתא דכוונת הרשע להוכיח ממצות מילה דלאו כ"ע דילי' אינו יכול לצות ג"כ לשמור שבת כיון שהוא ג"כ אינו מכבדו ואיתא בפסיקתא תן חלק לז' וגם לח' אם שמרת ימי נדה אני נותן לך בן ואתה מלו תן והשת' דאותו רשע פקר בקב"ה לב' רשויות דאין ביכולתו להוציא הולד ממעי אמו אין צריכה לשמור ז' ומי נדה נמצא לפי דרכו של אותו רשע ג' מצות אלו תלוי' זה בזה מ"ה גזרו דוקא על ג' מצות אלו:

רש"י ד"ה אמר ר"ח אמר ר"ז ובו כלומר הא כו' כצ"ל:

בא"ד משרץ אחר אפי' דם ודם אי אתו כו' כצ"ל וכ"מ במסקנ' דמיירי במקצתו:

ד"ה הטמאים כו' מצטרפי' הס"ד ואח"כ ד"ה משני שמות חצי שיעור מחולדה כו' כצ"ל בא"ד וקשי' לר"ח הס"ד וכצ"ל:

תוס' ד"ה כל שטומאתו כו' ולא שיעור' שרץ ומת הס"ד וכצ"ל דשרץ ונבלה שוה לטומאת ערב וכפרש"י:

ד"ה אמר ר"ח כו' ועכבר א"כ דמצטרף כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

ד"ה והא אמר ר"י כו' על כל הרביעית בבת אחת אלא כאן כו' כצ"ל פי' שהי' במקום מדרון ולא היה מתעכב במקום א' כמו שפי' תוספ' לעיל ובד"ח גורס נ"א ואינו מן הצורך:

בא"ד היינו בכולו כלומר כו' כצ"ל בא"ד דכיון דמוקי ליה בעודו בו כלומר כו' כצ"ל. כ"ה הגירסא לפי' זה כאשר כתבתי בפנים לפרש"י:

בא"ד אמר ר"ז ובו פי' כו' כצ"ל. פי' דלא גרסי' בעודו בו אלא בו כאשר כתבתי בפנים לפרש"י:

בא"ד אר"ח אר"ז הא דאמרי' דם השרץ ובשר מצטרפי' ובו שצריך שיהא אותו הבשר מאותו השרץ שהדם נבדל ממנו כלומר אבל דם כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

בא"ד פריך מההיא דבאין מב' שמות דקאמר כו' כצ"ל בא"ד כגון שנגע בכולו כו' כאן פי' דלא כשיטת רש"י:

ע"ב גמרא עקם פיו ר"א כו'. יש לתת טעם ממ"נ אם לא היה רוצה להורות לפניו לא היה לו להשיב כלל לפניו אפי' בלחישה וכי בלחישה מותר להורות לפני רבו ואם הי' סובר דוקא להורות איזה הלכה לפני רבו אסור אבל דין זה שדם שרץ טמא ידוע ומפורסם רק ששאלו רמז מן התורה מנין וזה מותר לדבר לפני רבו למה לא הי' משיב בקול רם כמנהגו כמו שפרש"י ועוד יש לדקדק דר"ש אמר לו מעקימת שפתיך אתה ניכר שת"ח אתה מאי מעקימת שפתיך אי משום שהשיב לו כהוגן בזה היה ניכר שהוא ת"ח הל"ל מתשובתך ניכר שת"ח אתה ונ"ל דהסגנון יהיה כך דבזה שעקם פיו רימז לו הדין שמותר לדבר לפניו וזה הני כשיחת חולין ומ"ה השיב לו מעקימת שפתיך ניכר שת"ח אתה וש"ח שלך צריכה לימוד דתמן תנינא במסכת סנהדרין דף ס' ע"ב האי מילתא דאמרי רבנן אפילו ביעת' בכותח' לא לישרי איניש במקום רבו לא משום דמחזי כאפקרותא כחוצפא אלא משום דלא מסתייע מילתא שיורה כהלכה וכתבו תוספת ונפקא מיניה שהיכא שרב מחל על כבודו דשרי ואפ"ה אל יורה דלא מסתייע מילתא עכ"ל ול"נ דיש עוד נפקותא דאי אמרי' משום אפקרות' אפי' בדבר שאינו הוראו' איסור והיתר אלא גילוי מלת' בעלמ' כמו הכא ששאלו דין מן התורה מנין וגילוי מילתא בעלמא ג"כ אסור לדבר לפני רבו משום אפקרות' אבל אי אמרי' משום דלא מסתייע' מילת' שיורה כהלכה דוקא להורות אסור בפני רבו אבל פשיטא ד"ת מותר לדבר בפני רבו ואית' פלוגת' בגמרא בכמה דוכתא בב"מ ד"צ ובסנהדרין דס"ה אי עקימת פיו הוי מעשה דהיינו הדיבור בעלמא או לאו וזה רימז לו ר"א שעיקם פיו בזה רימז לו דעקימת פיו שאני מדבר לפניך דיבור בעלמא ולא הוראה לאו מעש' הוא דזה מות' לדב' לפני רבו דהדין דדם השרץ ידוע להם דטמ' רק דשאלו גילוי מילת' בעלמא וזהו מותר ומ"ה אמר לי מעקימ' שפתיך ניכר שת"ח אתה ושיחת חולין שלך צריכה לימוד:

שם בן תאליון צא וכיון כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לא שנו כו' מצטרפין לכזית אלא כו' כצ"ל:

ד"ה אבל לענין אכילה כו' ואמר לי רבו כו' כצ"ל:

ד"ה בני חדא כו' א' מח' שרצי' הן כו' כצ"ל. פי' דעיקר טומאה ע"י שמונה שרצי' אתי ובד"ח נדפס נ"א ואינו מן הצורך בא"ד ראשון ושני אתו מעיקר' חדא ושני אתי כו' כצ"ל:

בא"ד להכי אמר שמצטרפין פי' זה עם זה כו' כצ"ל:

בא"ד שלישי ובין רבא כו' הד"א וכצ"ל:

תוס' ד"ה אל יחזור כו' שהתנה להשיב אל אביו חזר כו' כצ"ל:

ד"ה יצא לקראתו כו' דכתיב שם מלאך שלשה פעמים כו' כצ"ל פי' כיון דכתיב בכל אמריה שם מלאך מלמד על כל אמריה היה מלאך אחר וכפרש"י שם בא"ד אמרו לו ובלט כו' פי' בלחש:

ד"ה אמרו להון שאילו כל פירוש הא כו' כצ"ל. פי' מדכתיב לשון רבים ש"מ דלאו המלך אמר להון אלא בני ביתו אמרו להון:

ד"ה והיינו דאמר כו' ובאות' שעה היה בכאן ראה אותו כו' כצ"ל:

די"ח ע"א רש"י ד"ה הערלה כו' גבי פיוגל ונותר הס"ד. פי' אי הוי רוב ערלה מחייב משום ערלה ואי הוי רוב כלאי כרם חייב משום כלאי כרם כמו שפרש"י גבי פיגול ונותר. וכתב מ"ו הב"ז ה"ה לכל אסורי אכילה שבתורה ילפי' במס' ע"ז דס"ו ע"א מלא תאכל כל תועבה דמצמרפי' לענין אכילה ונראה אפי' נבלת בהמה טהורה ונבלת בהמה טמאה לרב דאמר לעיל דט"ו דלענין אכילה אין מצטרפין לענין ללקות משום איסורה דלאו דנבלה אבל מ"מ מצטרפים משום לא תאכל כל תועבה וצ"ע לדינא עכ"ל ותמי' לי דאישתמיטא מני' מה שכתבו תוספ' שם דלא ולפי'