צאן קדשים קעו

תשבע כתב רש"י ולאחר שיהיה בך כל המדו' הללו אז בשמו תשבע שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך ואם לאו לא תשבע וכפרש"י בפ' עקב על הפסוק הזה דמשמע אם יהיה בך כל המדו' מותר לישבע באמת אבל לא שתהא מצוה לישבע באמת וכ"כ הרא"ם דרש"י לא ס"ל שתה' מצות עשה לישבע באמת רק דהרמב"ם וסמ"ג ס"ל הכי:

רש"י ד"ה וזו היא שבועות כו' הזדון בשגגה אשם הס"ד וכצ"ל:

ד"ה לא מייתי כו' דאמר ר"י במס' כו' כצ"ל. ד"ה בהדיא כתיב דשרי למעבד הס"ד:

תוס' ד"ה ומאי שנא כו' אבל אי אמר איפכא אז תקשה לך ור"י פי' כו'. דבריהם בכאן קשה להולמן דהא אפשר לפרש כוונת רש"י נמי כפי' ר"י והכי קאמר מ"ש דממעט אוכל ולא אכיל מקרבן וקמרבי אכלתי ולא אכלתי כו' לוקמא כו' כר"י ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן וסיפא קמרבי אוכל ולא אוכל לחייב קרבן כר"י דס"ל דאינו חייב אלא על העתיד לבא וכל הסוגיא זו איתא נמי במסכת קדושין דכ"א והתם איכא גירסא אחרינא וז"ל אלא למעוטי אוכל ולא אוכל ממלקות אבל קרבן מחייב ומ"ש כו' והתם פרש"י בפירוש דהאי ומ"ש קאי דלמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי ותקשי לך והתם שייך שפיר קושי' התוספת דהכא על רש"י דהתם אבל כפי פרש"י הכא שפיר יש לפרש כאשר כתבתי וגם על פי' ר"י קשה למה לא מפרש הכי וצ"ע ותמי' לי על מ"ו הב"ז שלא הרגיש בזה ועיין שם בחידושי מהרש"א:

ד"ה ומקלל חבירו בשם כו' א"נ מהאי קרא גופא הס"ד פי' מדכתיב אם לא תשמור וכ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ועיין במסכת מכות די"ג ע"ב ואין לדקדק לפ"ז היכא מסיק לקמן אלא אי אמרת מוציא ש"ש לבטלה אזהרתי' מהיכא דלמא מההיא קרא גופי' וקאי אמוציא ש"ש לבטלה יש ליישב דמ"ה מדייק תוספת לקמן ד"ד ע"א בד"ה הא לא מצי כו' דיש לנו להעמיד האי קרא כו' משמע דלא אשכחנא ביה אזהרה מפורשת ומ"ו הב"ז כתב וצ"ל דלא ה"ל לתוספת הגירסא דאב"א דלקמן דאלת"ה אם כן נימא כו' עכ"ל. ולפי שכתבתי ניחא אפי' לפי הגירסא דלקמן כיון דלא מצינו אזהרה מפורשת בתורה במוציא שם שמים לבטלה ובמקלל חבירו בשם מצינו אזהרה מפורשת מלא תקלל חרש יש לנו להעמיד האי קרא דמלקות במקלל חבירו בשם. אבל הא קשיא לי דהתם במס' מכות דף י"ג ע"ב פריך לר"י אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי לילקי מהאי קרא אם לא תשמור ומשני לעשות כתיב דמשמע דלא קאי על לאו ולסוגיא דהכא דמוקמינא אם לא תשמור אמקלל חבירו בשם דהוי לאו שאין בו מעשה ולוקי' עליו אהדרי' קושי' לדוכתא אי הכי כל לאו שאין בו מעשה נמי ויש ליישב בדוחק דעיקר ילפות' דר"א מדכתי' ליראה את ה' ע"כ לא קאי אלא על מקלל חבירו בשם ולא על שאר ל"ת שבתורה:

ד"ד ע"א גמרא הראשונה מעושרת והשני' כו' וכתב מ"ו הב"ז דע דבירושלמי מוקי להא דתני הראשונה מעושרת כו' כר"מ דס"ל לקמן דכ"ה ע"ב תפיס לשון ראשון אבל לר"י דס"ל דאף בגמר דבריו אדם נתפס א"כ הוי כאלו אמר מעש' כלכל' בחברת' והנה הרמב"ם פסק כהא מתני' ובפ"ב מה"ת פסק כר"י לכן נראה דהרמב"ם ס"ל דמתני' אתי' שפיר כר"י כו' עכ"ל ומאריך ליישב דברי הרמב"ם אליב' דר"י ולענ"ד אינו מן הצורך להאריך בזה דאפשר לחלק דרך פשוט בשלמא התם בתמורה ס"ל לר"י דלא חזר ונתכוון מתחלה לשניהם דיכול לקיים את שניהם דתרעה עד שתסתאב ותמכור ויביא בדמי חצי תמורת עולה וחצי תמורת שלמים אבל הכא דאי אתה יכול לקיים את שניהם דאין מפרישי' מן הפטור על החיוב מודה ר"י:

רש"י ד"ה לא תקלל חרש כו' מנחם ז"ל הס"ד ואח"כ ד"ה ואי בעית אימא גרסי' לפי' ר"י כלומר דהאי קרא כו' כצ"ל והמעיין יבין מעצמו דלפי' ראשון ניחא הגירסא ואי אמרת בשלמא ולפר"י לא ניחא גירסא זו ואינו מן הצורך להאריך וכ"ה בס"י ובד"ח נד"ב דגירסת רש"י ואב"ע וטעות היא:

בא"ד את השם ע"כ למקלל כו' כצ"ל:

בא"ד אא"כ הזהיר ובשלמא א"א כו' הד"א ד"ה אלמא לא כו' לבטלה הס"ד ואח"כ ד"ה ואותו תעבוד והכא הזהר כו' כצ"ל ותיבת הויא יש למחוק בא"ד וגומר ואאזהרה כתיב כו' כצ"ל. פי' ההיא אם לא תשמור קאי אאזהרה דאת ה' אלהיך וגו':

ד"ה אלו בכורים כו' משום דלאחר שנתמלאת כו' כצ"ל:

ד"ה מעשר של זו כו' כי אמר של זו בזו ושל זו בזו משום דלאחר דאמר של זו בזו ראשונה כו' כצ"ל:

ד"ה מפני שהקדים כו' דמעיקרא מקמי דאמר של זו בזו כו'. בא לתרץ בזה דלא תיקשי א"כ אין לדבר סוף כשפירש מעשרותיו מכרי א' ואח"כ מכרי השני נמצא מקדים מעשר ב' של כרי הראשון ממעשר א' של כרי השני וכי התחייבה תורה להפריש כל מעשרותיו בכרי א' ובפעם א' וע"ז כתב דשאני הכא כיון דאמר של זו בזו נעשו שניהם ככרי אחד:

בא"ד מעשר שני שבה למעשר ראשון שבחברתה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה הא לא מצי כו' כצ"ל:

ד"ה מלאתך זו בכורים כו' משום דלאחר שנתגרשה כו' כצ"ל:

בא"ד מדמעת ועולה מפיק כו' כצ"ל:

ד"ה היו לפניו כו' תאנים ואמר עשרה מן כו' כצ"ל:

בא"ד הראשונה תשעה מעשר שני כל המאה כו' כצ"ל בא"ד ובדמאי מיירי כו' פי' ולא בטבל מדקאמר ר"א לוקה מפני שהקדים מעשר שני למעשר ראשון ולא קאמר שהקדי' שניהם לתרומה שבחברת אלא ע"כ דמיירי בדמאי דלית בה תרומה ועיין בתוי"ט:

ד"ה מעשרותיכם מעשר כו' הכא דכיון דעתיה כו' כצ"ל:

ד"ה ואיתמר עלה כו' של ראשונה הוו כאלו כו' כצ"ל:

בא"ד ועל השניה נמי בלאו כו' כצ"ל:

ד"ה שהקדים מעשר כו' דקרא לא קמיירי כו' כצ"ל בא"ד מע"ל דאיקרי בכורים כו' פיר' לשון ביכור ראשון:

בא"ד משום דאיקרי ראשית כו' כצ"ל:

בא"ד שם אחד מעשר שני מכאן אמרו המקדים תרומה לבכורים ומעשר ראשון לתרומה ומעשר שני לראשון אף ע"פ שהוא עובר בלית מה שעשוי עשוי ת"ל מלאתך ודמעך לא תאחר עכ"ל משמע דאכולהו קא משתעי כו' כצ"ל. וכן צריך להגי"ה ברש"י פי' הואיל שאמרה תורה שעובר על לא תאמר ש"מ מה שעשה עשוי דאם לא כן לא היו עובר בלאו דאין במעשיו כלום. ועיין במכילתא פרש' משפטים:

בא"ד אלא תקדים החמור כו' כצ"ל:

ע"ב רש"י ד"ה לאו שניתק לעשה כו' דלא סמכי להדדי כו' כצ"ל:

ד"ה ל"א משני כי פריך כו' דליעקרי' הך עשה דאלים כולי האי דשוה בכל כו'. ולפי מה שפרש"י בפרק עשרה יוחסי' דע"ח והובא בתוספת דמכות דט"ו ע"א בד"ה כל ימיו כו' דהאי כל ימיו דכתיב בקרא אעשה דלו תהיה לאשה קאי והכי קאמר לו תהיה לאשה כל ימיו כלומר שכל ימיו הוא בלו תהיה לאשה בעמוד והחזיר לפ"ז הוי העשה שאינו שוה בכל ולא אלים לעקור את הלאו אבל לפי מה שפרש"י במסכ' מכות שם דכל ימיו אלא יוכל לשלחה קאי לא תהא בשלוחיה כל ימיו אלא יחזירנה ולפ"ז הוי הלא תעשה שאינו שוה בכל והעשה שוה בכל ופריך הכא שפיר ומ"ה כתב רש"י נמי ב' פי' להנך ב' גרסאות דהכא ובזה נתיישב תמיה' התוספת על רש"י במס' מכות שם במה שמפרש במס' קדושין בע"א וכאשר כתבתי ניחא ודוק:

בא"ד ומשני כהנים טעמא אחרינא כו' ולפי מה שכתבו תוספת שם במס' מכות בד"ה אם כהן כו' וז"ל דהא אי אמרה לא בעינא ליה ליכא עשה כלל ומ"ה לא אמרי' אתי עשה ודחה ל"ת שאינה שוה בכל ולפ"ז הוי מצי לשנוי הכא הכי להך גירסא:

תוס' ד"ה וכל לאו כו' לא עבר הלאו ומ"ה מדמה כו' כצ"ל:

ד"ה הרי אונס כו' להקדמת דבכורים לתרומה אלמא כו' כצ"ל ד"ה כתנאי לא קאי אהאי סוגיא כו'. פי' דבלאו דניתק לעשה כ"ע מודו כמו שכתבו תוס' לעיל בד"ה וכל לאו כו' ד"ה ור"י האי כו' במקום אחר הס"ד ואח"כ ד"ה רבא אמר לא מהני מידי וקשה א"כ כו' כצ"ל פי' כיון דלא מהני לא הוי שחיטתן שחיטה ומ"ו הב"ז כתב דהקשו לאביי ולא אוכל לירד לסוף דעתו כיון דלאביי מהני שחיטתן כשירה:

בא"ד אבל צורם אזן דממילא מותר כו' פי' א"כ אינו דבר מתועב ובמסכת חולין דקט"ו ע"א הקשו תוס' בד"ה כל שתעבתי כו' קושיא זו ומתרצו בע"א עיין שם. ומ"ו הב"ז כתב וז"ל וזה דלא כפרש"י בחומש פרשה ראה שפי' על פסוק לא תאכל כל תועבה כגון שצירם אזן בבכור הוא דבר שתעבתי לך לא תאכל כדברי התוס' ודאי מוכח בשיטת התלמיד דבכורות דאינו אלא קנס דאמרי' התם לדידי' דעבד איסורא קנסו רבנן לברי' לא קנסו עכ"ל, ותמי' לי על מ"ו מה שכתב ודאי מוכח בשיטת התלמוד דבכורות דאינו אלא קנס מדקתני התם לדידי' דעביד איסורא כו' ולענ"ד אינו מוכח דהתם קאי אליבא דר"א דס"ל במתני' דלא ישחוט עולמית אפילו נפל בו מום אחר ועל זה איבעיא התם דאם מת מהו לקנוס בנו אחריו לאסו' עולמית ובעי למיפשט לברי' לא