צאן קדשים קעה

בתוספת דמסכת מכות דט"ו ע"א בד"ה תניינא כו' דהקשו ז"ל וא"ת דילמא שאני התם דאיכא תרי לאוי ולא יטמאו מחניהם ולא יטמאו מקדשי ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי דהכי משנינ' בתמורה כו' עכ"ל והתם נמי הוי בתרי עניינ' מקדש ומחנה וכשטימא את המחנה ולא המקדש הוי חד לאו וכבר נתקו לעשה וישלחום מחוץ למחנה ואפ"ה כתבו תוספת דלא אתי עשה ועקר תרי לאוי ע"כ משום דחד לאו ולא יטמאו מקדשי מיותר דליכתוב ולא יטמאו מחניהם דא"א ליכנס למקדש בלא מחנה אלא אתי לאשמעינן כלתרי לאוי כנ"ל ברור:

ד"ה הא גופא קשיא כו' למה לי וכן משני התם דר"ל כו' כצ"ל:

בא"ד למה לי ולפי' רבינו שלמה כו' כצ"ל:

בא"ד ועוד מאי קמשני כו' פי' כיון דהקשה דאי הכל ממירים דיעבד תרתי דיעבד ל"ל ה"ל לשנויי' בקיצור דאיצטרך לאשמעינן דסופג את הארבעים למה משני הכל מתפיסי':

בא"ד ופר"ת דתנא הכל ממירים לישנא כו' כצ"ל. פי' דגם בכאן קשה תרתי דיעבד ל"ל ומשני דאתי לאשמעינן דנתפ' במזיד אע"ג דלקי:

בא"ד וחלוקין בדבר לקמן כו'. עיין בתוספת לקמן די"ז ע"א ד"ה ור' מאיר דאמר כו' דמימר ומוקי כו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דלמעוטי לא מצית אמרת כו'. פי' דתוספת הקשו כיון דתרתי קרבנו אפי' לר"מ למעוטי אתי דלמא קרבנו ג' נמי למעוטי בעלי חוברין אתי ומ"ה משני דא"כ לישתוק קרא מיני' אבל יש לדקדק דלמא קרבנו ג' נמי למעוטי יורש קא אתי דס"ד נילף סוף הקדש מתחלת הקדש מתמורה ושותפים דאין סמוכים ילפינן מתחלת הקדש דאין השותפים ממירים ויש ליישב:

ע"ב גמרא ולא ימיר אותו מה סופינו לרבות את האשה ת"ל כו' כצ"ל וכ"ה במנחות דצ"ג ע"א ובערכין ד"ב ע"ב וכ"ה ברש"י:

שם מהו שימור בקטן שלא כו' כצ"ל:

שם לא אקדיש אמורי ממיר כו' כצ"ל:

שם נכרי מהו שימור כו'. וכתב מ"ו הב"ז הקשה א' מהבחורים הא אמרינן לעיל דילפינן תחלת הקדש מסוף הקדש וקרבנו של גוי אין טעון סמוכה כדאמרינן במסכת מנחות דצ"ג ע"א בני ישראל סומכין ואין הנכרים סומכין וא"כ נילף תחלת הקדש תמורה מסוף הקדש מסמיכה ול"ק מידי דניחא יותר ללמוד תמורה שהיה תחלת שלו מתחלת הקדש שלו דנכרי אקדושי מקדיש משא"כ לעיל ביורש כיון שאין הקדש שלו אלא של אביו לא שייך ללמוד מהקדש שלו כ"א מסוף הקדש של אביו לענין סמיכה עכ"ל, ולענ"ד במחילה מכבודו הקושי' אינו מיושב דהא תמורה לגבי קרבן ראשון ה"ל תמורה סוף הקדש כמו שכתבו תוספת לעיל ע"א וכן במנחות ובערכין וכיון דלר"י ניחא יותר ללמוד תחלת הקדש מסוף הקדש לפ"ז ניחא יותר ללמוד תמורה שהוא תחלת הקדש מסמיכה שהוא סוף הקדש לגבי תמורה מללמוד תמורה מקרבן ראשון דהוי סוף הקדש מתחלת הקדש וקושיא זו קשה נמי על קטן דהא קי"ל דקטן אינו סומך כדאיתא במתני' דמנחות דצ"ג ע"א הכל סומכים חוץ מחש"ו ובגמרא יהיב טעמא משום דלאו בני דיעה נינהו ולחד מ"ד ילפי' סמיכה סמיכה מזקני העדה דקטן אינו סומך וכ"כ המחבר תי"ט ולפ"ז מאי בעי קטן מהו שימיר נילף תמורה שהוא תחלת הקדש מסמיכה שהיא סוף הקדש לגבי תמורה דאינו מימר ודוק וצ"ע ליישב קושי' זו:

רש"י ד"ה נפקא ליה כו' וכתב ואם הס"ד ואח"כ ד"ה לא לקיא דאם המירה תמורתה אינו תמורה ומשני ה"ג ה"מ כו' הד"א וכצ"ל:

ד"ה ל"א כתוב כו' בתמורה אין הצבור עושין כו' כצ"ל:

ד"ה אקדושי לא מקדיש כו' כי היכי דלילקי הס"ד. וכתב מ"ו הב"ז אינו מדוקדק דהאי בעי לא קאי דלילקי דהא קטן הוא אלא אי תמורתו תמורה עכ"ל. ולענ"ד ע"כ עיקר איבעי' קאי לענין מלקות מדסיים א"ד כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מיתפס אע"ג דאקדושי מקדיש ע"כ הטעם דאי מיתפס התמורה חייב מלקות וקטן לאו בר עונשים הוא מ"ה לא מיתפיס בתמורה ומ"ה כתב רש"י בתחלת האיבעי' נמי כי היכי דלילקי:

ד"ה שהגיע לעונת כו' ואי לא לא הס"ד ואח"כ ד"ה דלאו בר עונשים כו' שנה הס"ד ואח"כ ד"ה לא מיתפיס בה תמורה כו' כצ"ל והשאר יש למחוק:

בא"ד כלומר מאן דאית' כו' כצ"ל ד"ה ואין מביאי' כו' ה"ג ואין מביאין נסכים כו' שתיקנו ב"ד דנכרי ששולח כו' כצ"ל:

ד"ה לא קמבעי' לי כו' עונשין הס"ד:

ד"ה ה"ג תיפשוט כו' אבל מימר כו' כצ"ל:

בא"ד הקדיש בית או שדה כו' כצ"ל ועיין בזבחים ד"ו ע"א פירש"י פי' אחר ע"ש:

ד"ה והתורם מתבואה כו' לכל כהן שירצה ואם אמר לו ישראל הילך כו' כצ"ל וכ"ה בזבחים ד"ו וביומא ד"נ ובנדרים דל"ו ע"ב:

תוס' ד"ה במה דברים כו' וה"ק ר"י כו' ועיין בתוספת דזבחים דמ"ה ע"א ד"ה קתני מיהת כו' היאך אפשר לעשות שליח הס"ד וכצ"ל:

דף ג' ע"א רש"י ד"ה ויליף נותר כו' אין בהם משום טומאה כו' כצ"ל:

ד"ה תלמוד לומר כו' ולל"א דכתיב כצ"ל. פי' ללשון ראשון מביא הצבור וללשון השני יכול להביא אפי' משלו ועיין במנחות דע"ג ע"ב:

תוס' ד"ה לא נהנין כו' דכה"ג אמרי' בשלמי ישראל כו'. פי' שלמים דקדשים קלים הוא ולפני זריקה אין מועלין בהן ואפילו הכי אסור באכילה מדאורייתא כדאמרינן במסכת מעילה ד"ז ע"ב ד"ה ויליף נותר אלא למעוטי עכו"ם כו' כצ"ל:

פי' וליפסל כו' נותר בקדשי עכו"ם כשם שאם הקריבו קרבן עכו"ם בטומאה דאין הציץ מרצה בא"ד וי"ל דיש לנו למילף טפי מטומאה דכתב בחד קרא כו' כצ"ל. אבל המעיין שם בזבחים דט"ו ע"ב בתוספת בד"ה אלא למעוטי כו' דכתבו שם דקרא דוינזרו דכתיב ביה חילול איירי בכל טומאה בין באכילת קודש בטומאה בין טמא ששימש לפ"ז הדרא קושית התוספת הכא לדוכתא וצ"ע ויש ליישב הקושיא בע"א דמ"ה ילפי' נותר מאכילת קודש בטומאה משום דהוי כרת כמותו אבל טמא ששימש אינו אלא במית' כדאמרינן בסנהדרין דפ"ג ע"א ד"ה ומעשר דגן כו'. והיינו ר"ש כו' עיין הפלוגתא במסכת קדושין דמ"א ע"ב ד"ה מאי תרומה כו' כדתנן בכריתות כו' וכתב מ"ו הב"ז ט"ס יש בדבריהם דהתם בקדשי מזבח איירי ומ"ה גורס גירסא אחרינא כמו שנדפס בצדו וכתב דרש"י פירש בפסחים דמ"ז ע"א דלאו א' על החמור שהוא קדשי ב"ה משום לאו דהזיד במעילה דלא כמו שפרש"י במס' מכות דכ"א ע"ב עכ"ל. ובאמת גירסא זו יותר ניחא מגירסא שלפנינו אבל מ"מ לפי גירסתו נמי הוא דוחק כיון דעיקר הקושיא אינו אלא לפרש"י דתוספת גופא כתבו שם בפסחים ובמכו' דלא נראה לר"י פי' הקונטרס דלוקי' על החמור מלאו דהזיד במעילה וחשיב לאו אחר ועיקר חסר מן הספר להביא פרש"י כסוגי' בכל הש"ס ועוד דרש"י גופא חזר במסכת מכות וכתב דמשום הזיד במעילה לא לקי ועוד למה הקשו ממתניתין דמסכת מכות דקתני בהדיא דאיכא מלקות בקדשי ב"ה כמו שהקשו במס' זבחים דמ"ה ע"א ד"ה דומיא דתרומה כו' ובסנהדרין דפ"ד ע"א ע"ש ולענ"ד יש קצת ליישב הגירסא שלפנינו בדוחק והכי גרסי' אזהרה דמעילה ועוד קשה דתנן במסכת כריתות יש אוכל אכילה וחייב עליה ד' חטאות ואשם א' וקחשיב פסולי מוקדשי' וכן כמה דרשות כו' כצ"ל פי' דהתם קחשיב נותר דהוי פסולי מוקדשי' וקתני דמביא אשם א' דהיינו אשם מעילה ואי עיקר מעילה ילפי' מתרומה יש לנו לומר דלא נהגי נמי בפסולי מוקדשי' כמו ב"ה וכ"כ תוספת דלא נהגי בפסולי מוקדשי' במס' פסחים שם ד"ה והרי מימר כו' מכות דאמר עולא לאו כו' כצ"ל ועיין במסכת מכות דף ד' ע"ב ומה שציין מכות דף ט"ו ט"ס הוא דשם ליתא:

בא"ד חד מהנך דשמעתין יוכיח וי"ל כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה כו' כצ"ל:

שם א"ל ר"י לתנא לא תתנו כו' וכתב מ"ו הב"ז והרמב"ם בפ"א מה' תמורה לא פסק כן אלא ס"ל דמימר לא חשיב מעשה כו' ומ"מ צריך טעם למה פסק הרב נגד ר"י עכ"ל ולנ"ד נ"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' רש"י דהכל ממירין דקתני במתני' דיעבד הוא והא דקתני תרתי דיעבד משום דאשמעינן בסיפא שסופג את הארבעים דסד"א לאו שאין בו מעשה היא ואין לוקים עליו והיינו האי דקמשני כמו שכתבו תוספת ריש פירקין ע"א ד"ה הא גופא קשי' לפרש"י ע"ש ולפ"ז כיון שתנא דמתני' סותם דמימר לא חשיב מעשה מ"ה פסק כרב ועיין מה שכתב הרמב"ם בפי' המשניות שלו ותראה שסובר כרש"י דהכל ממירי' דיעבד כרש"י:

שם אימא אפי' שבועת אמת כו' כתב מ"ו הב"ז מכל הסוגי' מבואר דמותר לישבע שבועת אמת ואינו חייב מלקות כשנשבע אבל מיה' מצות עשה לישבע באמת זה אינו במשמעות הסוגיא ורש"י בפי' החומש כתב שהוא מצות עשה לישבע באמת כו' עכ"ל ותמי' לי על מ"ו הב"ז דכתב על רש"י מה שאינו דרש"י בפ' ואתחנן לא כתב רק בלשון הזה על פסוק את ה' אלקי' תורא וגו' ובשמו