צאן קדשים קסז

זה במסכת ב"ב ל"ו ע"ב ד"ה ממטע עשרה כו' שהאריכו יותר:

ע"ב גמרא יוצאי' לכהנים ביובל מ"ט כו' כצ"ל:

שם אמאי וליקדשו אגב ארעייהו כו'. כתב מ"ו הב"ז יש לדקדק למה לא הקשה אברייתא דלעיל דקתני ולא עוד אלא הקדיש אילנותיו כו' כשהוא פודה פודה את האילנות בשוויהן וצ"ל דברייתא דלעיל ס"ל כמ"ד בעין רעה מקדיש ולא מקדיש כ"א קרקע אבל נהרדעי ס"ל דקדיש קרקע. שוב ראיתי לתוספת פח"ה דל"ח ע"א שכתבו כן עכ"ל ולענ"ד אפשר ליישב אפי' אי הברייתא ס"ל כמ"ד בעין יפה מקדיש דבהקדיש אילנות לחוד אמרי' דהקדיש בעין יפה והקדיש גם מקום אילנות כנהדרעי אבל ברייתא דלעיל דהקדיש תחלה האילנות ואח"כ הקרקע אגלאי מילתא למפרע דלא הקדיש תחלה בעין יפה אמרי' דגם מקום אילנות לא הקדיש תחלה ואזלינן בתר הקדש ומ"ה פודה וחוזר ופודה ותוספת התם הקשו מברייתא דפ' המוכר את הבית בהקדיש אילנות לחוד ומ"ה הוצרכו לשנות דס"ל כמ"ד בעין רעה מוכר:

שם לאו מי אתמר עלה בבא מחמת טענה כו' ונראה לי הא דמשני בבא מחמת טענה משום דבלא"ה מוקמי התם דברי נהרדעא הכי אבל אינו מוכרח לשנויי' הכי דאפשר לומר דר"פ נמי ס"ל דבעין יפה מוכר ומכר לו מקום אילנות נמי והא דאין חוזרים לבעלים ביובל אגב ארעייהו דקרא אשכח ודרש ושב לאחוזתם אמר רחמנא ולא אילנות כדמשני לעיל אליבא דר"ש וה"ה בהקדיש ס"ל כר"ה דבעין יפה הקדיש והקדיש נמי מקום אילנות רק דרב ור"פ ס"ל דהקדיש נמי בעין יפה לענין זה דהקדיש אילנות לבד וקרקע לבד ולא שיפדה אילנות אגב קרקע וכמו שפרש"י לעיל ע"א ד"ה בעין יפה כו' ובזה שקטה מה שמשיג הראב"ד על הרמב"ם בפ"ד מה"ע הלכה ט"ו שפסק כר"ה נגד ר"פ שהוא בתרא עיין שם והכ"מ מיישב דברי רבינו בדחי' בעלמא דלפי שטת המקשה השיב לו ולי' לא ס"ל אבל לפי מה שכתבתי ברור ונכון ומ"ו הב"ז הניח ג"כ בצ"ע על הרמב"ם:

תוס' ד"ה יאמרו בת כו' ומאי שנא דהכא מזכיר כו'. ויש ליישב דנוכל לומר דבאמת השוה הכתוב גדולה שבכהונה עם הקטנה שבישראל אע"ג דגדולה שבכהונה בושתה מרובה מ"מ יוכל להיות דבועלה המבייש ג"כ מגדול שבכהונה והכל לפי המבייש מ"ה לא פליג רחמנא והשוה חמשים כסף אבל בת מלכים דמלך אחד לישראל יהיה הבועל מי שיהיה הוא הדיוט ובושתה מרובה פריך שפיר ואמרו בת מלכים כו' נ"ל:

דף ט"ו ע"א גמרא ממאי דילמ' משום דר"ח כו'. יש מקשי' דקושי' זו יש להקשות על מתני' דתני לא נתחתם ג"ד אלא על ל"ה משום דכתיב וינסו אותי זה. על זה נתחתם ממאי דילמא משום דרברו על הקב"ה נתחתם ג"ד שלהם שלא יכנסו לארץ ולא משום ל"ה לחוד אבל שיבוש הוא דל"ה דברו כל העדה וכי חזק הוא ממנו לא דברו אלא המרגלים כדכתי' והאנשים אשר עמו אמרו וגו' כי חזק הוא ממנו וגזר דין שלא יכנסו לארץ נחתם על כל העדה ע"כ משום ל"ה לחוד:

שם כך מצרים עולי' מצד אחר ובזה אפשר ליישב הפסוק אז ישיר משה וגו' דאיתא בס' מעשה ה' דמצרים אמרו מה זאת עשינו כי שלחנו ישראל וגו' שלא הי' שלוח' מאתנו לא בשטר שיחרור ולא במיתת האדון ומלמד שהיה כל אחד ואחד רואה אדוניו מת ואז הי' להם קני' במיתת האדון ע"כ ובזה יובן וירא ישראל את היד הגדולה שראו כ"א אדוניו מת אז ישיר וגו' דלעיל ד"י ע"ב אמרי' דאין אומרים הלילא בפורי' משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן והשתא שראו כ"א אדוניו מת והיה להם קני' במיתת האדון נעשו עבדי ה' אז ישיר משה וגו':

רש"י ד"ה אילו באו כו' לה קנס ויאמרו זה כו' כצ"ל:

ד"ה בעל הבית הקב"ה הס"ד:

תוס' ד"ה הוי להו שני כתובים כו' וגבי מקדיש בית ליכא ג"ש כו'. פי' דב' כתובי' מ"ה אין מלמדין דא"כ ליכתוב חד והכא לא שייך למימר הכי דאי הוי כתיב חומש בשדה אחוזה הוה ילפינן שדה מקנה בג"ש משדה אחוזה ובמקדיש בית לא הוי ידעינן מ"ה איצטריך במקדיש בית בא"ד דקרו ליה הש"ס אא וכו' כצ"ל. בא"ד גבי מקדיש שדה אחוזה וכתב נמי קדש גבי מקדיש בית כו' כצ"ל ד"ה בושת הכל כו' קורת רוח הס"ד ואח"כ ד"ה אלו באו עליה כו' אלא חמשים ורש"י אזל לשיטתו דפיר' בפ' בן סורר כו' כצ"ל. פי' דרש"י ס"ל התם דאינו חייב קנס על ביאה שלא כדרכה מ"ה פרש"י הכא דאילו רעל בתולה שלימה קאי על בתולה דעלמא ולא קאי על ראשון שבעל שלא כדרכו:

בא"ד לפיכך פרש"י יאמרו בעל פגומה נ' זהובים אותו שבעל אחריו כדרכו בעל שלימה נ' זהובים אותו שבעל ראשון שלא כדרכו דאז היתה שלימה מיהו לכל הפירושים נ"ל דאותו שבעל שלא כדרכו היה ראשון ובספרי' כתוב אותו שבעל כדרכו ולפירוש ר"י ק"ק דהוי מצי למימר באו עליה שנים שלא כדרכו הס"ד והד"א וכצ"ל. פי' לפר"י דס"ל דבשלא כדרכו נמי איכא קנס ועיין בתוספת בכתובות ד"ח ע"א ד"ה יאמרו כו' ותראה שגירס' נכונה היא:

ד"ה כשם שאנו כו' ר' שמואל שישראל כו' כצ"ל:

ד"ה אחד ומחצה כו' השרים וכל רכב כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא כל המספר ל"ה כאלו כפר בעיקר כו' יש ליתן טעם לשבח למה דוקא כאלו כפר בעיקר משום דאמרינן לעיל דקב"ה אמר ללשון כל איברי' זקופי' ואתה מוטל ומבפנים והקפתי לך שתי חומות ומה יוסיף לך עוד שמירה שלא תספר ל"ה רק דיש לפקפק מה שמירה הוא זה שירגיש הלשון שלא לספר ל"ה דאם לא הי' בפנים ובין שתי החומות היאך הי' יכול לדבר דשפתיים והשיני' והלשון הם כלי הדבור ותוצאות האותיות שצריכים להיות ביחד והא אם היה זקוף כשאר איבריו לא היה יכול לדבר אלא ע"כ צ"ל דקב"ה תקיף ובעל היכולת והיה יכול לבראותו זקוף ומבחוץ ובלי שמירת החומות או בלי לשון כלל ולהוציא הדיבור ולפ"ז הרשע זה שאמר ללשונינו נגביר שפתינו אתנו כלומר שמוכרח להיות כך הלשון ושפתיים ביחד דאין אנו יכולי' להגביר ללשונינו אם לא ששפתינו אתנו כאלו אמר דאין הקב"ה בעל היכולת ובעל הכחות כולם והוי כאלו כפר בעיקר שם ותנן אין בין מצורע כו'. יש לדקדק למה דוקא מביא הך מתני' אין בין לראי' דהא כמה פעמים תני במס' נגעים מצורע מוחלט ונ"ל דבלא"ה יש לדקדק דלקמן אמרינן דעל ז' דברים נגעים באים וא' מהם ל"ה ולמה הוציא מספר ל"ה מן הכלל דז' דברים אלא ע"כ לאשמעינן דעל ל"ה נגעים באים עליו ונעשה מצורע מוחלט ועל השאר מצורע מוסגר וכ"כ מ"ו מהרש"א בחידושו רק דקשה למה באמת יהי' הכי דאם לפי המדה דעל אלו עבירות יבואו נגעי' למה נשתנו אלו שיבא עליו צרעת המוסגר ובמספר ל"ה צרעת המוחלט ומ"ה מביא האי תנן לתרץ ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שילוח מחוץ לחומת העיר זה וזה שווין כדאמרינן התם במגילה ומ"ה בד' דברים מהנך ז' דברים דיליף לקמן מנגעי ב"א הוי מצורע מוסגר נמי מדה כנגד מדה בש"ד שהבדיל נפש א' מן העולם יכופר במצורע מוסגר וטעון שילוח להבדיל מב"א ועל שבועת שוא דבשבועה אמרינן דיבדלו כל העדה ממנו כדאמרי' במס' שבועות בריש פ' שני וילפינן מדכתי' סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה יכופר במצורע מוסגר וטעון שילוח והבדלה מן העדה ובג"ע נמי הבדיל אותה שאסורה לבעל ולבועל ובגסות הרוח נמי ע"י שנתגאה והבדיל מבני אדם יכופר במצורע מוסגר כנ"ל אבל בל"ה שעורר מדנים בין איש לחבירו ועשה פירוד בין הדבקים אינו מכופר אלא במצורע מוחלט שטעון ב' דברים יותר בפריעה מגודל שערות ראשו ואח"כ בעי תגלחת ובגדיו הדבוק לגופו יהיו קרועים מדה כנגד מדה ודוק:

שם סופר אין לו תקנה כו'. אע"ג דתורה מגינה אינו מגינה אלא מפורעניות ויסורים אבל לא ממיתה וכ"כ מ"ו מהרש"א בחידושיו במס' סוטה דכ"א:

שם מה תקנתא שלא יבא לידי ל"ה אם ת"ח הוא יעסוק בתורה כו' אע"ג דתורה אינה מצילו מיצה"ר אלא בעידנא דעסיק בה כדמסקינן במס' סוטה שם כבר הקשו תוס' שם ומשני דסתם ת"ח אינו הולך ד"א בלא תורה ומהרהר בה ועוד י"ל הכא כיון דאיכא תקנתא אחריתי בע"ה דישפיל דעתו ה"ה בת"ח דיש לו תקנה זו בעידנא דלא עסיק בה שישפיל דעתו:

שם אלא בי פלניא דאיכא בשרא וכוורא אמר רב פפא כל מילתא כו' כצ"ל וכ"ה בע"י:

שם אמר ליה אביי כל שכן כו' כצ"ל וכ"ה בע"י:

שם אנא כר"י ס"ל כו'. וכתב מ"ו מהרש"א מאי ראי' אימא דה"ק מימי לא אמרתי דבר היינו לישנא בישא משום שהייתי צריך לחזור לאחורי בפני הבעלים וכן נראה מפרש"י פ' כל כתבי עכ"ל ותמיה לי על מ"ו מהרש"א דכתב וכן נראה מפרש"י אדרבה דרש"י מפרש התם כמו הכא ומסיים וכן מפרש בערכין ועוד היאך אמר ר"י דלא אמר לישנא בישא מפני שהיה חושש שהבעלים יהי' אחוריו משמע דאם היה יודע שהבעלים אינם שם היה אומר מ"מ הוי לישנא בישא רק דחוצפא לא הוי: