צאן קדשים קסג

על נדרם דהשתא מיהא לא אתשילו עכ"ל הרי מבואר בהדיא כיון דשעה שאוכלים ביחד אינם יכולים ליהנות זה מזה אין מצטרפין ה"ה בנידון זה כיון דבשעה שאוכלים ביחד אין השנים שאוכלים בשר וזו לאכול חלב אף על פי שיכולים לאכול אחר שיעור להפוסקים רק דהכא כתבו תוספת דאין כל כך ראיה ברורה מתרומה דתרומה אין לה היתר לזר עולמית ובברכות כתבו תוספת לדינא דאין מצטרפין כיון דבשעת אכילה יכולים לאכול א' מאכילת חבירו וכ"פ הש"ע בא"ח סימן קצ"ו ועיין מה שכתב שם מ"א כנ"ל ברור:

ד"ה ערך כולו כו' הואיל ואיתנהו אברים בדמים איתנהו נמי בערכין הס"ד וכצ"ל:

ד"ה נפשות כו' בערכין הואיל דאיתרבאי מנוול כו' כצ"ל:

ד"ה ולא אוציא כו' גבי נדר כתיב דכתיב כו' כצ"ל:

בא"ד מנלן לומר דוהעמיד דכתב בההוא קרא גבי מעריך לומר שלא יהא כצ"ל:

ד"ה אחד שהעריך כו' בל' יחיד אפ"ה ס"ד דלא כו' כצ"ל. פירוש אפילו הזכיר בלשון יחיד כיון שהעריך יותר מא' ס"ד דלא הוי ערך:

ע"ב רש"י ד"ה ה"ג סד"א כו' כשאמר דמי ראשי עלי כו' כצ"ל:

בא"ד בערכין כשאמר דמי ראשי כו' כצ"ל:

ד"ה דהא מזדבן כו' אקדשיה הס"ד ואח"כ ד"ה ואין נדון כו' דהקדש הס"ד ואח"כ ד"ה והא עבד דאיתא בערכין כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה וכמה פחות כו' ה' שקלים וי"ל דהתם בסתם ערך דזכר והכא בסתם ערך דזכר ונקבה הוא הס"ד וכצ"ל פי' דהתם איירי דאמר סתם ערך זכר עלי ולא אמר ערך זכר פלוני עלי מ"ה נותן ה' שקלים והכא איירי דאמר סתם ערך עלי דזכר ונקבה בכלל מ"ה נותן ג' שקלים ערך דנקבה:

ד"ה קרי ביה כו' מיתורא דכ"ף דבערכך כו' כצ"ל:

בא"ד ומייתורא דבי"ת דריש ואילו כו' כצ"ל:

ד"ה הוא והקדש כו' כלומר שישומו אותו אבר שמכר לאיזה מלאכה כו'. אין לדקדק דהא קתני דאמר ראש עבד מכור לך ולאיזה מלאכה הראש ראוי בשלמא אם אמר רגל עבד או יד עבד מכור לך דראוי' לעשות בהם מלאכה אבל לגבי הראש מה מלאכה שייך בו ואפשר ליישב דכגון שהוא חכם גדול ובעל תחבולה לעשות פעולות ולהמציא המצאות וראוי להתיעץ עמו ליתן לחבירו עצה הגונה שיש בו תועלת כמו שמצינו כמה שרים שיש להם יועצים המתיעצים עמהם ואינם ראוים לשום מלאכה אחרת ומלאכה זו הוא בראש ואפשר שזהו כוונת הרמב"ם מה שכתב בפ"ה מ"ע די"ז דמה שכתב ורואין כמה ישוה אותו אבר אלו היה נמכר כו' אין כוונתו אלו היה נמכר אותו אבר גופו כפי כוונת הראב"ד ז"ל בדברי רבינו וע"ז הקשה וכי מה ישוה אדם כאשר יסור ראשו ואפילו לכלבים אינו ראוי שהרי מת אסור בהנאה והרב הכ"מ מיישב דברי רבינו בדוחק ולענ"ד כוונת רבינו כפירוש התוספת אלו היה נמכר למלאכת הרא"ש כנ"ל והנה בפרש"י שלפנינו ליתא ואדרבא דמיבעי' ליה לרש"י אמאי נקט התם שותפי' והכא משמני' והנה ג' מחלוקת בדבר הזה דלרש"י בין הקדש בין מכירה חולקי' ומשום הכי מיבעי' ליה ולתוספת גבי הקדש חולקי' וגבי מכירה משמני' אותו אבר להרמב"ם גבי הקדש משמני' אותו אבר וגבי מכירה פסק דחולקין ובפכ"ז מה"מ ותמיה לי על מ"ו הב"ז שכתב דתוספת מפרשים כדעת הרמב"ם:

ד"ה והא פרה וחמור כו' וכ"ש כשמקדיש הראש דליפשוט קדושה בכולה הס"ד וכצ"ל. והכי פירושו דע"כ דאביי פריך הכי השתא דגלי לן קרא גבי טומטום דנידון בכבודו ואם אמר דמי ראשי עלי נותן דמי כולו בפרה וחמור נמי נימא הכי דאע"ג דליתני בערכין דלידון בכבודו ואם אמר ראש פרה הקדש או ראש חמור יהא כולו הקדש משום הכי כתבו תוספ' מה גבי טומט' דאם אמר דמי ראשי עלי ולא אמר בלשון הקדש דנותן דמי כולו מכ"ש גבי פרה וחמור דאמר בלשון הקדש דליפשוט קדושה בכולו וחייב ליתן דמי כולו ולמה אמרינן דהוא והקדש שותפי' בו ומ"ו הב"ז כתב דנראה דהכי פירושו דאביי פריך כי היכא בפרה וחמור אין קדוש אלא ראשה כ"ש טומטום שמקדיש גופו דלא אמרינן שיהא נידון בכבודו וגורס דלא פשטה קדושה עכ"ל ותמיה לי על מ"ו דמאי פריך דילמא בטומטום גזירת הכתוב הוא דכתיב והיה ערכך לרבות לדמים וע"כ שיהא נידון בכבוד אבל כאשר כתבתי ברור ונכון הוא לכוונת התוספת:

דף ה ע"א גמרא ר"מ סבר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כו' וכתב מ"ו הב"ז הרמב"ם בפ"ח מה"ע דין ג' פסק במעריך פחות מבן חודש כאומר ערך כלי זה עלי אינו חייב כלום דלא כר"מ אלא כרבנן ובפ"ו מה"ע דין ך' כתב וז"ל המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו והרי הוא חייב בדמי עצמו כו' ודין זה מבואר במסכת גיטין דל"ט ע"א ומדייק התם דאתיא כר"מ דסבר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אבל לרבנן איהו לא לדמי קאי ולא קדיש למכור גם לאו לנתינת דמים ע"ש ברש"י ומסיק התם דהכא נמי מסתברא דאתיא כרבי מאיר ומאחר דרבינו פסק במעריך פחות מבן חודש דלא כרבי מאיר לא ה"ל למיפסק כברייתא זאת דאתיא כרבי מאיר ושאלתי את פי רבותי ולא מצאתי ישוב נכון בדבריהם לקושיא זאת וצ"ע עכ"ל. והנה אעפ"י שאיני כדאי לעמוד במקום גדולים כרבותיו ז"ל אפשר דהניחו לי מקום להתגדר בו בפרט לתרץ וליישב דברי רבינו הרמב"ם ז"ל דלא ליסתרו אהדדי דרך אמת ופשוט על פי מה שמצאתי בתוספת דכתובות דף ע' ע"ב בד"ה אלא לא תימא נעשה כו' וז"ל דודאי משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה יש לנו לתקן דיבורו אבל להוסיף על הדיבור מה שלא אמר כלל אין לנו להוסיף בשביל כך כיון שאין לנו לומר שכך היה דעתו בלא דיבור אחר כו' עכ"ל. ולפ"ז אפשר שזהו ג"כ כוונת רבינו הרמב"ם דפחות מבן חדש נידר אם אמר דמו עלי אבל אם אמר בלשון ערך ערך זה עלי לא דלא נאמר בפרשת ערכין אלא מבן חדש ומעלה רק רבי מאיר דסבירא ליה דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואדם יודע דאין ערך לפחות מבן חדש והוי כאלו אמר דמו עלי ונותן דמו לפי זה הוי כמוסיף על הדיבור מה שלא אמר כלל דהא אמר בלשון ערך והוי ליה לומר בלשון דמו עלי ומשום הכי פסק הכ' הרמב"ם דלא כרבי מאיר ואינו חייב כלום אבל בהקדיש את עצמו דאין צורך להוסיף על דבריו אלא. משום דאדם יודע דאין גופו נתקדש לא הקדיש אלא דמיו ומשום הכי לא כתב הרמב"ם שם בדין זה דהוי כאלו אמר דמי עלי כמו שכתב רש"י שם אלא על כרחך כוונתו דאין צריך להוסיף על דבריו רק דהקדיש את עצמו לדמי משום הכי פסק הרמב"ם דחייב בדמי עצמו ואין להקשות לפי זה הא דפליגי רבי מאיר ור"י בכתובות דנ"ח גבי המקדיש מותר ידי אשתו דרבי מאיר אומר הקדיש ומסיק דטעמא דר"מ מתוך שיכול לכופה למעשה ידיה ושמעי' לר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם ע"כ ותוספת בדיבור הנ"ל כתבו דזה הוי כתיקון דבריו בעלמ' ולא הוי כמוסיף על דבריו ואפי' הכי פסק הרמב"ם שם דין כ"ח דמקדיש מותר מעשה ידיה חולין כר"י ולא אמרינן דהוי כאומר לה יקדשו ידיך לעושיהם י"ל דרבינו ס"ל דטעמא דר"מ משום דסבר אדם מקדיש דבר שלב"ל כדאמרינן התם ולא משום דהוי כאומר לה יוקדשו ידיך לעושיהם ורבינו פסק שם דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל משום הכי פסק כר"י דמקדיש מותרות מעשה ידיה הן חולין כנ"ל ברור ונכון:

רש"י ד"ה הקדיש שדה כו' אלף זוז הס"ד ואח"כ ד"ה שדה אחוזה דמיפרקא דהא לא אשכחן כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ימכר כו' של פלוני כדאמרינן בפ"ק דחולין לא צריכא דאמר הרי עלי חלה כו' כצ"ל:

ד"ה בעי רבה רמי ראשי כו' כצ"ל:

בא"ד כדמסקינן וצריך עיון אמאי לא נקט ערך ראשי לגבי מזבח כמו בבעי' דבסמוך הס"ד ואח"כ ד"ה בעי רבא ערכי כו' יש לפרש באת"ל כו'. פי' אם תמצא לומר אם אמר דמי ראשי לגבי מזבח דאין נדון בכבודו דאזלינן בתר מזבח ולא אשכחן לגבי מזבח דנידון בכבודו אם אמר ערכי עלי לגבי מזבח מהו אי אזלינן בתר מזבח ולא אשכחן לגבי מזבח דמיפר' כו' או לא:

בא"ד כדלעיל ואח"כ ד"ה אדם יודע שאין ערך כו' כצ"ל:

בא"ד שאמר בפיו אינו רוצה כו' פירוש שלא היה בלבו על מה שאמר בפיו אבל הכא רוצה מה שאמר בפיו רק שטעה:

ע"ב גמרא נכרי ר"מ אומר נערך כו'. וכתב מ"ו הב"ז הרב הרמב"ם בפ"א מה"ע פסק כרבי מאיר תמה עליו הר"א למה לא פסק כר"י ואני אוסיף עוד תמיה דבסוגיא זו מבואר דברייתא דקתני קדשי ב"ה מועלים בהם אתי' כר"י ולא כרבי מאיר כיון דלרבי מאיר אינו מעריך אם כן לא קדיש כלל והיאך יאמרו דמועלי' בה ובפרק ח' דמעילה פסק דמועלי' כר"י כו' עד כאן לשונו ומיישב בדוחק ולענ"ד יש ליישב על פי פשוטה דרבינו הרמב"ם סבירא ליה דלר"מ דסבירא ליה דאין מעריך היינו שאין