צאן קדשים קנ

כצ"ל:

בא"ד כמו עד חלב דשרי באכילה מ"מ דם נמי בר אכיל' הוא והא כו' כצ"ל:

בא"ד כמו מתחלה קודם שנפסלו דתנן כו' הצ"ל:

בא"ד כל כך ראוי לדרוש נמי קרא כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא דת"ק אמר לא ואמר ר"נ כו' כצ"ל:

דף כ"ו ע"א רש"י ד"ה שמא יש כו' מערבין בסופו הס"ד וכצ"ל. פי' בסוף הפרק דמ"א ע"א:

ד"ה ר' יוסי כו' ובמת פליגי לת"ק ובמודה דר"י נמי במת פליגי הס"ד וכצ"ל:

ד"ה ת"ק כו' הכי תרצת כדמתרץ ר"ל כו' כצ"ל:

ד"ה התולש צמר כו' לרבנן מהו כו'. פירוש לעקביא לא קמבעי' ליה כיון דמתיר שער בכור ב"מ לאחר שחיט' ולא חייש דלמא משהי לי' וכ"ש עולה תמימה כיון דאתי קצת לכפרה כדמסיקנא דלא חיישי' דלמא משהי ליה בא"ד לאחר שחיטה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה דת"ק כו' מיירי בהתירו מומחה כו' כצ"ל ד"ה התולש צמר כו' שכתוב בו שהוממה כו' כצ"ל:

בא"ד בבעל מום מעיקרא כו'. פי' כיון דתלש האי צמר בתמות מעל ונפיק האי צמר לחולין כמו בשופר של עולה והוי האי צמר כב"מ מעיקרא ובב"מ מעיקרא כ"ע מודו דלא בעינן העמדה והערכה:

בא"ד ראוהו ב"ד ושייך ביה פדיון ומיהו קשה בהך כו' כצ"ל. והאי ועוד יש לפרש אינו שייך לכאן ונדפס בטעות ושייך למטה ומוחלפים השיטות:

בא"ד או משתרי נמי בהכי והא דאמרינן בשופר של עולה לא יתקע יש לפרש שופר של עולה שהוקדשה הבהמה לדמי כו' דפסחים הכא בעצי שלמים עסקי' אבל פלוגתא דאמוראי כו' כצ"ל. והכי פירושו השתא דמבעי' ליה אי משתרי הצמר בזריקה הקשו ה"ל למיפשט משופ' דאמרי' לא יתקע ולא מישתרי בזריקה ה"ה צמר נמי לא משתרי ומפרש דהתם יש לפרש שהוקדשה הבהמה לדמי ולא הוי זריקה כנ"ל ברור ועיין בתוס' דמס' זבחים דפ"ו ע"א ד"ה אתניא זריקה כו' ותראה שגירסא נכונה היא בא"ד וקאמר התם ופליגי אדר' אלעזר דאמר ר"א כו' כצ"ל:

בא"ד דגרס התם ופליגי אדר"א דאמר ר"א כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא הא נתלש אסור כו' אין לדקדק דהא אליבא דרבנן קמבעי' כמו שפרש"י לעיל ולרבנן אפילו נשר אסור ומכ"ש נתלש ויש ליישב דוקא ב"מ ס"ד דאסרו רבנן אפי' נשר אבל נתלש כשהי' תם מתירי' דלא חיישי' דלמא אתי למשהי:

רש"י ד"ה דעיקר כו' חטא הס"ד:

הדרן עלך הלוקח בהמה פרק עד כמה תוס' ד"ה וכי תימא כו' לעון מיתה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה דלמא אתי כו' הנהו דמפריש חלה מארוזא כו' כצ"ל:

דכ"ז ע"א גמרא סבר מיתחל כו' כצ"ל. שם רבה מבטלו כו' כצ"ל:

רש"י מוחלפת השיטות יש כאן וה"ג:

ד"ה בכולן יש בהן טובת הנאה ומפרש כו' מכריז הס"ד ואח"כ ד"ה טובת הנאה דבר מועט הס"ד ואח"כ ד"ה ואם היה כהן כו' ככהן המסייע הס"ד ואח"כ ד"ה ה"ג ותנא מ"ט כו' ות"ק הס"ד ואח"כ ד"ה מ"ט לא אמר כו' בכורות הס"ד ואח"כ ד"ה אמר לך כו' כצ"ל:

ד"ה תיתחל כו' דהיינו סלע כו' כצ"ל:

ד"ה בטילה ברוב כו' ולא בעינן אחד כו' כצ"ל:

ד"ה חמרא דתרומה דחוצה לארץ הס"ד:

ד"ה נדה קוצה כו' לה כהן קטן כו' הד"א:

ד"ה כהן גדול כו' מצות הס"ד ואח"כ ד"ה לאפנויי לנקבין הס"ד וכצ"ל. וחסר מהדפוס וכ"מ בס"י ותמי' לי על מ"ו מהרש"א שנשמט ממנו ד"ז תוס' ד"ה תרומת ח"ל כו' ברובה ואכיל לה בימי כו' כצ"ל:

בא"ד אינה מדמעת דמשמע הא תרומת ח"ל דישראל מדמעת ואינה עולה כו' כצ"ל. ועיי' שם בתוספת ותראה דגירסא נכונה היא ד"ה אוכל והולך כו' שיתקיים בו מוקף כו'. פי' דהוי שיריה ניכרין:

ד"ה הילכך נדה כו' דבר מועט וגבי אותה כו' כצ"ל:

בא"ד אבל תרומה שלהם כו'. פי' הא דלא נקט נמי תרומת ח"ל דטמא מפריש תרומה ואכיל כהן קטן מ"ה כתבו דלא היית' ראוי' לכהן קטן:

בא"ד כגון תרומת מעשר הס"ד. פי' אע"ג דתרומה גדולה אין לה שיעור מן התורה כיון דתרומת מעשר יש לה שיעור לא נקט תרומת ח"ל:

ד"ה בריש מסא כו' גבי מרים מגדלא כו' כצ"ל:

בא"ד אוחזת האור של תנור כו' כצ"ל:

בא"ד ולפי שיש דברים כו'. פי' השתא דמסא היינו מרדא ואין דרך להפך בו גחלים ועצי' למה נקט מ"ה כתבו ולפי שיש דברי' כו' בא"ד המרא עצמ' הס"ד ואח"כ ד"ה פסק והדר מפרש' חלה אחריתי משמע כו' כצ"ל ואין למחוק תיבת פסק שכמה פעמים כתבו תוספו' לפסק הלכה וכן בעירובין:

בא"ד כחלת הארץ טמאה וטעונה כו' כצ"ל. פירוש כחלת ארץ ישראל וגזרו טומאה עליה:

בא"ד וליולדת אין ללמוד כו' כצ"ל:

ע"ב רש"י ד"ה בשרם כו' קרח הס"ד והדיבור שלאחריו שייך לדכ"ח:

תוס' ד"ה וכי הזאה יש לנו ולא היה נראה כו'. פירוש דבימי האמוראים היה להם אפר פרה כדאמרי' חבריא מדכו בגלילא וכ"כ הר"ש פ"ד ממס' חלה והובא בב"י י"ד סי' שכ"ב ומשום הכי כתבו ולא היה נראה לומר כו':

בא"ד דמשום טומאת ח"ל כו' פי' אע"ג דכשהיו חוזרים מא"י לח"ל לאחר הזאה היה מטמאים משום ארץ עמים אפ"ה לא חשו משום זה בא"ד שלא טבל כיון דמן התורה צריכה טבילה אפילו לחולין כו' כצ"ל. פי' והיו טובלים טומאות בא"ד א"צ טבילה ואסורה לזבים כו' בטבול כו' כ"ל. בא"ד לשמור עצמן ופירותיהן כו' כצ"ל:

בא"ד והדר קתני מן הנהר ועד אמנה ולפנים כו' כצ"ל:

בא"ד אע"פ שתרומת הארץ אינה כו' כצ"ל בא"ד דלא שייך בהו אסורי טומאה כו' כצ"ל:

בא"ד הא דקתני טבול יום אוכלה היינו ט"י דבעל קרי ולא בעי כו' כצ"ל:

ד"ה שנה בשנה כו' בשנה דרשינן כו' כצ"ל בא"ד שמעתא דהכא בשנה כו' כצ"ל בא"ד לחודייהו בלא שנה איכא כו' כצ"ל:

בא"ד בסופו דאין נפסל כו' כצ"ל:

דף כ"ח ע"א רש"י ד"ה ואידך ובשרם כו' קאי הס"ד:

ד"ה ולאחר שנתו נמי כו' כצ"ל:

ד"ה עד שלא נראה כו' מום הס"ד ואח"כ ד"ה אחר שנתו אינו רשאי כו' כצ"ל ד"ה עדיין תיבעי כו' לספיקה דאיכא למימר כו' הד"א:

ד"ה משלימים לו כו' המים הס"ד:

ד"ה ומראה מומו כו' כצ"ל. תוס' ד"ה שלא מצינו כו' לפירושו כן יכול לומר כו'. פירוש לפירש"י דמפרש שלא מצינו בכל התורה היינו שלא מצינו דרש זה שיתנו בכור לכהן אלא מהאי קרא קשה למה נקט האי לישנא דלא מצינו כו' דוקא הכא דהא בכל הדרשות דדרשינן מקרא בכל הס"ס המ"ל דלא מצינו לו בכל התורה אלא מהאי קרא משום הכי כתבו דה"ק דלא מצינו בכל התורה חבר לבכור שיהא כולו לכהן כנ"ל ברור וראיתו בדפוס חדש נדפס נ"א לא כן וטעות היא:

בא"ד בכל התורה כולה בכיוצא בזה שיתננו כולו לכהן דחטאת ואשם כו' כצ"ל:

בא"ד מן העיקר והוה מצי למימר אאחד עשר של מעשר יוכיח כדמצינו במותר מפסח כו' כצ"ל. פי' דהמ"ל מותר מפסח יוכיח דפסח גופא אינה טעונה נסכים ומותרו דאתי מכחו טעון נסכים דהוי שלמים כנ"ל. ומ"ו מהרש"א כתב לא ידעתי להולמו וכאשר כתבתי ברור ונכון:

ד"ה ואידך ובשרם כו' דהנך בכורות קאמר כו' כצ"ל בא"ד מידי מובשרם לשון כו' כצ"ל ד"ה עד שלא כו' דערכין דאומדים אותו הקדש כמה אדם כו' כצ"ל ועיין שם דכ"ח ע"ב ד"ה רבי מאיר כו' כרבי יהודא דקאמר נ"מ לאכחושי סהדי משמע דאי איכא סהדי דלא אשתני סמכינן עלייהו ולרבי מאיר קנסינן כו' כצ"ל ועיין באשר"י:

ע"ב רש"י ד"ה הואיל ונשחט כו' ואי בדוקין שבעין כו' יש לדקדק דממתניתין אינו מדויק אלא דר' מאיר אוסר אפי' במומין שבגוף משום הכי אמר הטעם הואיל ונשחט כו' אבל זה אינו מדויק ממתניתין דבדוקין שבעין ר"י מודה דאסור דאפשר לומר דבתרוייהו פליגי ור"י מתיר אפי' בדוקין שבעין ולא חייש שמשתני'. ויש ליישב בדוחק דרש"י כתב לעיל דדייק ממתני' דבדוקין לא פליגי ד"ה לאכחושי כו' מחיים הס"ד:

ד"ה שקרי כו' הכל הס"ד:

ד"ה משום גזירת כו' אלא ריבעה ולא מפי המורה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה. מאיר דאין כו' עצים גבי מחיצת כו' הד"א וכצ"ל:

ד"ה הלכה חמורך כו' הפרה הס"ד ואח"כ לציין גמרא:

ד"ה ותיפוק כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה רביע לדקה כו' וגם לא פליג בין מום כו' פירוש דמשמע דמיירי נמי במום שבגוף וע"כ אתיא דוקא כרבי מאיר דלר"י לאחר שחיטה נמי נייתי ונחזי ומשום הכי כתבו דאי מיירי דוקא בדוקין שבעין הוה ניחא טפי דאתיא נמי כר"י:

בא"ד