צאן קדשים קמט

מודה ר"י דצריך ביטול על ידי מים דוקא:

בא"ד אמתני' מצי סבר כרב דימי כו'. פי' כיון דקאי אמתני' אפשר לפרש דרבין איירי בנפל מים תחלה והוי היתירא לגו איסורא ומשום הכי בעינן דוקא ביטול ע"י מים אבל לא נפל קיתון של מים תחלה והוי איסורא לגו התירא מודה רבין לרב דימי דבטל אפילו על ידי חמרא אבל למאן דמתני ההיא דרב ושמואל ארבין וסביר' ליה דאם לא נפל קיתון של מים תחלה אמרינן מצא מין את מינו וניעור איסורא לא מצי סבר כרב דימי ועיין שם במס' ע"א דע"ג ע"א בא"ד יכול להיות אם לא נפרש כו' כצ"ל:

בא"ד להוכיח ממילתיה כו' כצ"ל בא"ד דר' יוחנן דלקמיה כו' פי' שם לקמיה במס' ע"א:

בא"ד ערבן דאם נפרש כך כו' כצ"ל:

בא"ד ס"ל במשהו אפי באסורא כו' כצ"ל בא"ד דהא לא גרסי' לבסוף דפשט ליה מזגו כו' כצ"ל. וע"ש דע"ג ע"ב:

בא"ד דלהוי משמע מזגו תחלה דוקא כו' כצ"ל:

ד"ה תירום כו' וקשה אטו כו'. פי' ד שמע או תירקב או תישרף:

בא"ד ואין לנו להשמיע כו' כצ"ל. פירוש דאין צריך לאשמעינן תירקב כיון שאין בני אדם רגילים לעשות דיותר טוב להם לשרוף ולהנות מהם:

בא"ד ששנה באותו פ' דקתני לאחר שהודו ר"א כו' כצ"ל. ועיין במס' תרומות פ"ה משנה ד':

בא"ד מצות חליצה גבי קטנה שחלצה דבספרים שלנו כו' כצ"ל:

ד"ה תעלה ותאכל כו' לשון הרמה מדקתני כו' כצ"ל:

בא"ד דתנן בפרק ב' של כו' כצ"ל:

בא"ד משום הפסד כהן כדמפרש כו' כצ"ל בא"ד מדמע כתרומה ודאי כו' כצ"ל:

ד"ה ובלבד כו' ואחד וצריך שלא יהיו כו' כצ"ל וגירסת מ"ו מהרש"א גירס' נכונה היא וע' בר"ש במס' תרומות בא"ד כביצה מהתרומה טמאה כו' כצ"ל:

בא"ד ועוד מימין זה כי כו' כצ"ל. דף כ"ג ע"א רש"י ד"ה גזירה כו' וקסבר איבטל' לקב כו' כצ"ל. בא"ד והוי להו פלגא כו' לאו דוקא פלגא ופלגא דהשתא נעשה מקב חולין טמאי' קב ועוד והוי רובא:

ד"ה ואי אמרת טומאה שבטלה כו' חתיכה נבלה שנתערבה בשחוטה שהוא הרוב הס"ד וכצ"ל וכ"ה בס"י:

תוס' ד"ה ואי אמרת כו' על עצמו דפירוש כו' כצ"ל:

בא"ד שעוררת טומאה כמו אם הוי' טומאה כו' כצ"ל. וכ"ה בס"י וכוונת התוס' דעיקר קושי' קאי על טהרה עוררת טומאה ועיקר חסר מן הספר ד"ה נבלה בטלה כו' ויש לחלק כו' עיין בתוספת חולין דקכ"ד ע"ב ד"ה אמר ר"פ כו' בא"ד אפילו היה אוכל כזית כו' כצ"ל:

ד"ה הניחא כו' תורת עצמות ולא תורת נצל ורקב כמו שפרשתי בנדה כו' כצ"ל ועיין שם דכ"ד ע"א ד"ה מאי טעמא כו':

בא"ד דמטמאינן לשפיר לפיכך כו' כצ"ל:

ד"ה טומאה חמורה כו' דביטול ברוב וטומאה קלה עד כו' הד"א וכצ"ל וכן מוכח מלישנא דתוספת:

בא"ד נגע שהוא הרוב כו' כצ"ל:

בא"ד והשתא לפירושו איתא נמי לבר פדא כו'. פי' משום טומאת מגע שהיא קלה צריך לטעמא דר"י משום ביטול ברוב ובחולין דע"א ע"א כתב רש"י כפי' התוספת דטומאה חמורה לטמא אדם וטומאת קלה טומאת אוכלין וצ"ע:

ע"ב גמרא לערב מחצה מים בציר כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל טומאה קלה כו' הרוב הס"ד ושייך למע"ל:

ד"ה הסריחה כו' מודה בה תריץ כו' הד"א ד"ה טומאת משקין כו' דפסחים הס"ד ואח"כ צריך לציין מתני':

וד"ה אין חוששי' כו' שיהא הבא אחריו בכור כו' כצ"ל:

ד"ה קב ונקי כו' שהלכה כמותו הס"ד ואח"כ ד"ה אדרבי יוסי בן המשולם גבי שיער בכור כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אחת זו כו' דההיא אכילה לאו אכלב קיימא כו' כצ"ל פי' דהאי לא תאכלו לאו אאכילת כלב קאי אלא אאדם ומנ"ל דאכילת כלב שמה אכילה:

בא"ד דחישב ע"מ כו' כצ"ל:

ד"ה ואידך למעוטי סרוחה מעיקרא אליבא דר"י קאמר ותימא כו' כצ"ל:

ד"ה תנן התם כו' ולא תני ציר סתמא משמע שנטהר בהשקה הס"ד וכצ"ל וראיתי בדפוס חדש נדפס בצדו נ"א ואינו מן הצורך:

ד"ה שנפל לתוכו כו' חוזרי' ומטמאים אותם מים כו'. פי' אפילו למאן דליתא ליה חוזר וניעור מ"מ חוזר ומטמ' אית' ליה בא"ד אבל אחר השקה דממה נפשך כו' כצ"ל:

בא"ד מים טמאים הא דדייק מינה ר"נ כו' כצ"ל. לאו דוקא מים טמאים הוא הדין מים של עם הארץ. פי' אבל למאן דמוקי במים כל שהוא טהור משום דחוזר וניעור שפיר נקט דוקא מחצה דאם נחשדו לערב רובא ונטהרו מהשקה ראשונה לא הוי חוזר וניעור האי מים כ"ש אבל במחצה חוזר וניעור:

דף כדע"א גמרא ת"ש דבר בחזקתו וכן כו' מאי לאו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה היה קתני כו' פטורה אבל כו' הד"א:

ד"ה הדבר בחזקתו כו' סיפא וכן היה כו' כצ"ל:

ד"ה ומשני לפטורא כו' הא יולדת אחרינא דאינה כו' כצ"ל:

ד"ה פטורה מן הבכורה והבא אחריו כו' כצ"ל:

ד"ה כר"ש דלא מרחמא אלא דידה כו' כצ"ל:

וכ"ה בס"י:

ד"ה וכי תימא כו' וה"ק עד כו' כצ"ל:

ד"ה יולדת מרחמת והאי איסור כו' כצ"ל:

ד"ה או אינה מרחמת ומותר כו' כצ"ל ואח"כ ד"ה לאשמעי' טלה וללקו כו' כצ"ל:

בא"ד ומשום אותו ואת כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ופלוגתא דברייתא כו' פליגי עליה מ"מ בברייתא מדאיצטרך כו' כצ"ל. פי' מדקאמר הלכה מכלל דפליגי:

ע"ב רש"י ד"ה אם תימצי כו' דבנה היא אלא אפי' את"ל יולדת כו' כצ"ל בא"ד דאי הוי לאו דידה אחרינא כו' כצ"ל:

ד"ה כנגדו בי"ט כו' שחיטה מצי למיעבד כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה והיינו טעמא כו' פשיטא להו דאסור כו'. פירוש משום דהוי עוקר דבר מגידולו:

בא"ד פשיטא להו כו' פי' כמו דשרינן במתני' בא"ד לאו היינו גוזז וליכא איסורא דאורייתא הוא דשרי דבר שאין מתכוין אבל בי"ט דאיכא איסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו לא שרינן בשאין מתכוין או דילמא בבכור נמי איכא איסורא דאורייתא דתולש היינו גוזז כו' כצ"ל ועיין באשר"י:

בא"ד כנגדו בי"ט מותר ופריך כו' כצ"ל:

בא"ד ובי"ט היינו טעמא כו' כצ"ל:

בא"ד במתני' הוי במתכוין היכא כו' כצ"ל בא"ד ולאידך שנויה דאמר רב כו' כצ"ל:

בא"ד והא דאמ' רב הלכה כר"י בן המשולם משמע דלא הוי פלוגתא כדלעיל וכמה תנאי כו' כצ"ל. פי' דלעיל דכ"ד ע"ב אמר רב הלכתא בכולה פירקין בר מפלוגתא:

בא"ד דהא בשוטף את הרחלים נחלקו כו' כצ"ל:

בא"ד אלמא מיקרי גז צאנך כו'. פי' אפי' שוטף במים דצמר נתלש מהם מיקרי גז לחייב בר"ה ה"ה דתולש היינו גוזז:

בא"ד בין תולש לשוטף וא"ת כו' כצ"ל:

בא"ד מותר ודחי שאני כו' כצ"ל בא"ד במקלקל לחודיה כו':

פי' ואפ"ה שרי ר"י היכא דאין מתכוין ומקלקל דהוי תרתי:

בא"ד אסר ר"י קידור אף ע"ג דדבר שאין מתכוין הוא ומקלקל בהוצאת כו' כצ"ל בא"ד הקזה והא דאמרי' גבי וכן כו' כצ"ל בא"ד או דיעבד כלומר דאי נמי עשה כו' כצ"ל:

בא"ד לתלוש נמי שרי כו' כצ"ל:

דכ"ה ע"א רש"י ד"ה דקדשי ב"ה היא דהא אינה כו' כצ"ל:

והשאר יש למחוק:

תוס' ד"ה דהוי ליה כו' לעיל פירשתי כו' כצ"ל:

בא"ד וללשון שני נמי שפירשתי כו' כצ"ל:

בא"ד בתולש את הכנף כו' כצ"ל:

בא"ד כאן לנוצה כו' כצ"ל:

ד"ה ואמר ר"ל כו' לענין שבת חייב ובמוקדשי' כו' כצ"ל ד"ה מדרב סבר כו' מנא ליה לרב כו' יש לדקדק לפ"ז להמסקנא דמשני דר"י לא סבר ליה כרב קושי' התוס' במקומה עומד' מנ"ל לרב כו' ויש ליישב בדוחק:

ד"ה גוזז במספרים כו' אלו עצמו אם יגוזז כו' כצ"ל:

בא"ד הקונטרס וראשו משחיר ומיהא מדקדק כו' כצ"ל. פי' אבל לגירסת תוס' עיקרו משחיר וראשו מאדים מן הצורך לגזוז הכל:

בא"ד אלא לתקן ואין זה כו' כצ"ל בא"ד דכיון דבכונה גוזז כו' כצ"ל:

ד"ה שער בכור כו' לאסור דמן בהנאה כו' כצ"ל בא"ד ע"ב בתולש פליגי כו'. ודבריהם אינם מובנים לי מאי אפי' דתולש הוי כלאחר יד ומ"ה שרי עקביא אבל גוזז הוי במתכוין וצ"ע:

בא"ד דשרי עקביא כו' כצ"ל:

בא"ד וחלב נמי אסרינן מחיים ולא לאחר שחיטה למאן דדריש כו' משע' זביחה ואילך ולא מדכתיב בשר ועוד דשרי כו' כצ"ל וע"ל בפרש"י:

בא"ד משום ההוא דלאחר שחיטה כו'. פי' דלמא בקדשים אתי לאשמעינן אפילו לאחר שחיטה החלב אסור ובחולין אחר שחיטה החלב מותר ומחיים אפי' בחולין אסור. ואין לדקדק דלמא הא דבעי למילף התם היתר חלב חולין היינו השתא דכתיב על הארץ תשפכנו כמים למישרי דם קדשים לאחר שחיטה ע"כ ה"ה חלב קדשים לאחר שחיטה נמי מותר וקרא לא אתי לאסור חלב קדשים אלא מחיי' ויליף שפיר דחלב חולין אפי' מחיי' מותר ויש ליישב דא"ה דייקי שפיר מנ"ל התם למילף דדם חולין מותר אפי' מחיים דילמא על הארץ וגו' אתי לדרשא אחרינא לענין הכשר ולא למישרי דם קדשים אחר שחיטה וקרא אתי לאסור חלב קדשי' אפילו לאחר שחיטה וה"ה דם אלא ע"כ דליכא מ"ד לאסור חלב קדשים לאחר שחיטה וה"ה דם וא"כ קרא על הארץ וגו' ל"ל ודוק:

בא"ד קודם שחיטת הרוב כו' כצ"ל. ועיין בתוס' חולין דל"ו ע"א ד"ה ס"ד כו' דדחו סברא זו:

בא"ד כמו חלב וה"א ה"ה בשר ולא כו'