צאן קדשים טו

בא"ד אבל ליכא לפרושי כו' פי' דליכא לפרושי דתרצן דמחלק בין מחשבת פיגול למחשבת שלא לשמן לענין מעבודה לעבודה דבזה אין חילוק דבשלא לשמן נמי לא פסלה מעבודה לעבודה משחיטה לקבלה:

בא"ד ובלאו הכי תימא כו' לענין ש"ב. פי' דש"ב אפי' בעבודה עצמה לא פסלה בקבלה אא"כ חישב ע"מ לזרוק בש"ב דש"ב ילפינן מוכפר עליו ועיקר כפרה בזריקה. ואפשר ליישב כיון דאמר ר"ע קבלה לא עשה בה כו' דמשמע דחכמים לא עשו בה מחשבה כמעשה משום דדרשי מהאכל יאכל דבשתי אכילות הכתוב מדבר אכילת אדם ואכילת מזבח דבעינן שיחשוב או על אכילת אדם או על אכילת מזבח אבל מקרא לא שמעינן בפירוש דבקבלה לא פסלה מחשבת פיגול ומ"ה לא היה ר"ט יודע דרשה זו עד שדרש לו ר"ע אבל בש"ב מקרא מלא הוא דלא שייך אלא בזריקה ולא בשאר עבודות ולא שייך לומר עשה בה וגם ר"ט היה יודע זה דבש"ב לא שייך אלא בזריקה ומ"ה לא קאמר לענין ש"ב:

דף י רש"י ד"ה לזרוק דמה לע"א והשחיטה לא כו' כצ"ל:

בא"ד חישב לזרוק לשם ע"ז כו' כצ"ל ד"ה הריני שוחט כו' מחשבה היא דאין מחשבת הזמן פוסלת אלא באכילת אדם או מזבח הס"ד ואח"כ ד"ה שכן כרת כו' כצ"ל:

ד"ה על מנת כו' פסול כדאמרי' בפרק ב' כו' כצ"ל. ובד"ח נדפס נ"א ושיבוש הוא:

ד"ה לא תאמר בזריקה כו' כצ"ל:

ד"ה דאין מחשבין מעבודה כו' כצ"ל:

ד"ה ודילמא הכי כו' לעבודה ולא בשעת זריקה גופה בעי חשיבי דאפי' לא כו' ומ"ו הב"ז מוחק וקשה לשבש כל הספרים:

ד"ה השתא מיהת בשלמים קיימין דבשלמים כו' אע"ג דפלוגתא דר"י ור"ל לא איירי אלא בחטאת ופסח ולא בשאר זבחים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירי' וכפרשי' במס' חולין דל"ט ע"א. מיהו ר' אילא דבעי לסיועה לר"ל משלמים אתי' דלא תאמר זריקה בשלמים ותיתי בק"ו משחיטה וקבלה:

תוס' ד"ה ריש לקיש כו' ושחיטת מומר לא חשיב כו'. פי' אע"ג דחייב מיתה אפ"ה מותרות באכילה ולא חשיב שחיטת מומר כדאמרי' בחולין די"ד ע"א השוחט בשבת אע"ג דמחייב בנפשו שחיטתו כשרה בא"ד בשחיטה זו כששוחט כו' כצ"ל:

ד"ה לא תאמר כו' ועוד ל"ל קרא בזריקה כו'. פי' לעיל ד"ד ע"ב דאיצטריך קרא לזריקה משום דס"ד דילפינן מכלל ופרט ומה הפרט מפורש דבר הטעון צפון וישנו בחטאות הפנימיות שחיטה וקבלה אין זריקה לא הא התם נמי בשלמים קיימא דיליף משלמי נזיר בא"ד ועוד קשה ממאי אין כו' אין להקשות לפי קושי' זו מאי קאמר ואידך פריך הכי כו' דילמא ר"י סבר נמי דיכול למילף מביניהו ואפ"ה איצטרך קרא בזריקה דאי הוה ילפינן מביני' הוי ילפינן נמי מחשבת אוכלים בפסח בזריקה כקושית התוס' ותו לא הוה יכול למילף דמחשבי' מעבודה לעבודה בק"ו מש"ב משום דאיכא למיפרך שוחט שלא לשם אוכלים בפסח יוכיח כקושית התו':

בד"ה מקום כו'. ומה דתוספת משני דלא דמי התם דזורק עצמו כו' לא הוה שנוי' דהא ס"ד דזורק עצמו שלא לשם אוכלים פסלה מק"ו משחיטה מ"ה איצטרך קרא לזריקה לאשמעינן דלא יליף מביני' משום הך פירכא וא"כ מחשבת אוכלים בפסח נמי לא ילפינן משחיטה משום הך פירכא דטעון צפון וישנו בחטאות הפנימיות. ויש ליישב דאי הוה ילפי' מחשבת אוכלי' בזריקה בפסח מק"ו משחיטה הוה ילפינן נמי דה"ה שוחט ע"מ לזרוק שלא לשם אוכלים דהא בהא תליא השתא דזורק עצמו שלא לשם אוכלים כשר מכ"ש בשוחט ע"מ לזרוק לפ"ז הוה ילפינן שפיר מחשבי' מעבודה לעבודה בק"ו מש"ב וליכא למיפרך קושי' התוס' דהוי אמרי' שוחט שלא לשם אוכלים בפסח נמי כשר ודוק:

בא"ד ומיהו תכוסו מיעוטא הוא כו' כצ"ל. פי' תכוסו משמע דוקא בשחיטה מחשבת אוכלים פסלה ולא בזריקה בא"ד כתב נמי במכסת ולא ממעטי' זריקה דלא דמי הס"ד וכצ"ל. פי' דלא דמי דש"ב עיקר בזריקה כתב ולא בשאר עבודות ד"ה והדר בי' רבה כו' לרבה אליבא דר"ש ליכא ק"ו כו' פי' לרבה דמתרץ התם בפ"ק דמנחות דברי ר"ש דלא סתרי אהדדי דבש"ק ס"ל דעלו ובש"ב ס"ל דלא עלו לפ"ז איכא למיפרך לר"ש מה לש"ב כו':

פ"ב גמרא שם נאמר בו הוא הוא לשמה כשירה שלא לשמה פסולה ופסח נאמר בו הוא לשמה כשר שלא לשמה פסול כו' כצ"ל וכ"ה בס"י והשאר יש למחוק:

שם מחטאת דשמיעת הקול כו' כצ"ל שם חטאת העוף תוכיח כו' אין להקשות לפ"ז לעיל דקאמר ר"י לר"א מה לחטאת שכן דמה למעלה לימא לנפשי' חטאת העוף תוכיח דדמה למטה ופסולה אף אשם וליכא למיפרך מה לחטאת העוף שכן אינה מין זבח אדרב' דזהו קולא ואפ"ה פסולה מכ"ש אשם דמין זבח דפסול ויש ליישב דהוי מצי למיפרך מה לשם חטאת דדמה למעלה לאפוקי אשם דלא מצינו שם אשם דדמה למעלה אע"ג דפירכא כל דהוא וחדא אחדא לא פרכינ' כמו שכתבו תו' בד"ה מחטאת כו' כיון דאכתי לא אסיק מאיזה חטאת ר"א יליף רק דקאמר סתמא דיליף מחטאת דמשמע מכל חטאות דעלמ' ולא הוי חדא מחדא:

רש"י ד"ה הרי הוא אומר כו' טעמייהו דרבנן כו' כך הגירס' שלפנינו ולא ניחא לי גירסא זו דהא לעיל ד"ה ע"ב אסיקנא דטעמייהו דרבנן מדכתיב גבי חטאת אותה מיעוט הוא דוקא חטאת פסול ולא שאר קדשים ולקמן נמי לא מפרש טעמייהו דרבנן באשם משום היקישא רק שקיל וטרי אליבא דרבנן דניחא דהיקשא משום מנחה אתי אבל עיקר טעמייהו דרבנן משום מיעוט אות' וי"ג טעמייהו דר"י ונ"ל:

ד"ה תיתי במה כו' אשם הס"ד:

ד"ה ולימא ליה מתנות תאמר באשם כו' הד"א:

ד"ה ולטעמיך טובא כו' של קרן שהיה אבן כו' כצ"ל בא"ד המזבח לשני מקצעותיו והדם כו' כנ"ל:

ד"ה המחטא כו' ובחטאת כתיב כו' כצ"ל:

ד"ה אי הכי כו' אותה ומיעוטא הוא כו' כצ"ל:

ד"ה שייר עולת כו' מזבח אף מליקה כו' הד"א:

תוס' ד"ה הרי הוא כו' בג"ש דעונו עונו מחטאת כו' כצ"ל:

ד"ה ומה עולה כו' תימא כיון דאתי ק"ו כו' פי' כיון דאתי האי ק"ו ומפיק מהקושי' דכחטאת כאשם דלא יהיה אשם דמי למעלה בחטאת א"כ לילף ק"ו נמי עולה מחטאת דליפסל שלא לשמה וליפוק הק"ו היקיש' דזאת התורה וגו' דאיתקש לשלמים. ואין לומר דלא דמי דהך ק"ו דהכא לא מפיק מהיקיש' לגמרי דהיקיש' לחטאת אהני ליפסול שלא לשמן באשם וק"ו מהני שלא יתן דמו למעלה אבל גבי עולה דליפוק הק"ו לגמרי מהיקשא דשלמים לא אמרינן וי"ל כיון דהתם בההי' פרשת' דזאת התורה כתיב נמי לחטאת ודילמא אהני הק"ו דליקוש עולה לחטאת ליפסל שלא לשמן ולא לשלמים ומ"ו הב"ז דכתב אע"ג דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בה צד כרת כדפריך לקמן אליבא דבן עזאי דיליף הך ק"ו בדי"ג ע"ב ונכנס בדוחק ליישב אבל לע"ד לאו פירכא היא דהשתא דאסקינן דר"א יליף אשם מחטאת דשמיעת הקול לחוד לפ"ז הקשו תוספת לילף נמי עולה מחטאת דשמיעת הקול בק"ו שאינה מכפרת על חייבי כריתות וליפוק מהיקישא דשלמים ועוד אפשר לומר כיון דר"א סבר דאשם נמי פסול שלא לשמו מ"ה ליכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהם צד כרת דאיכא למימר אשם תוכיח אע"ג דבא נמי על כרת אינו בא לכפר כמו שכתבו תוספות בד"ה מה להצד כו' נ"ל:

בא"ד ומיהו כיון דכתיב אותה כו'. פי' למסקנא דממעטינן אשם מדמו למעלה מדכתיב אותה ולאו מק"ו לא קשה דלא אמרינן דאתי ק"ו מפיק מהיקישא. אבל לפ"ז תמי' לי על תוספת דמקשו לקמן די"ב ע"ב בד"ה מה הצד כו' תימא ולר"א דפסל חטאת ואשם ליפסל נמי עולה ותיתי מחטאת ואשם ע"כ ונכנסו בדוחק ליישב הא אליבא דמסקנא לא קשה מידי דלא אמרי' דאתי ק"ו ומפיק מהיקישא ועולה ילפינן משלמים בהיקישא דזאת התורה וגו' כמו שכתבו כאן וצ"ע:

בא"ד ותימא לסברתו כו'. פי' אע"ג דלמסקנא הק"ו יש לו פירכא כדפריך רבא לקמן מה להצד השוה שבהן שכן אין להן קצבה אפ"ה עביד ק"ו מעולה לענין שלא יתן דמו למעלה לילף נמי מהך ק"ו ליכשר שלא לשמו באשם אע"ג דיש לו פירכא:

בא"ד ותו לימא חטאת יוכיח הס"ד פי' נימא חטאת יוכיח דמ"ה הקישה הכתוב לחטאת דמה חטאת שאינה כליל אפ"ה דמה למעלה ה"ה אשם כנ"ל וליכא למיפרך שום פירכא דאין משיבין על ההיקש ובזה נדחו דברי מ"ו הב"ז דכתב שתלמיד טועה כתב מן ותימ' עד סוף הדיבור אבל לפי דברינו ניחא וקשה לשבש כל הספרים:

ד"ה הגה"ה כל דמיה כו' לא דמי להא דאמרינן שלמים ששחטן בהיכל כשירים דלא מצינו טפל כו' כצ"ל, אבל הגירסא שלפנינו אינה נכונה דבמנחות אמרינן לקמן דס"ג ע"א דאיכא טעמא אחרינא משום סילוק בזיכים ועוד דאל פתח אהל מועד לא כתיב במנחות אלא בשלמים ועיין לקמן דשם נראה דגירסא ז' נכונה כאשר כתבתי:

די"א ע"א רש"י ד"ה עולה נכנס כו' והיקישא נמי ליכא הכי הס"ד:

ד"ה מנחת חוטא כו' הקול תוכיח שמכפרת כו' הד"א:

ד"ה דמה כו' מדמה הס"ד:

ד"ה בא לעובדה בהולכת הקטורת כו' כצ"ל:

ד"ה בא לעובדה בכלי כו' כזריקת אשם כו' ובזריקת כל הזבחים כו' כצ"ל:

ד"ה אם בשאר כו' פסחים שחטו קודם כו' הערבים הד"א והס"ד:

תוס' ד"ה מנחת חוטא כו' בגופי' כתב הס"ד:

ד"ה מנחת נדבה כאשם כו' כצ"ל:

ד"ה בא לעובדה כו' ואי מצורע חולין הוה