צאן קדשים קמג

אבל את דרשינן ועיין בהרא"ש:

ד"ה פי' וא"ת לוקמא במורא אב ואם דהושוו מוראם למוראת המקום כו' כצ"ל. ומה שנדפס בפנינו בכיבוד הוא טעות דמוכח דאת ה' אלהיך תירא כתיב:

בא"ד כדאמרי' במנחות דמ"ד ע"א דתפילין יש א' עשה וי"ל כו' כצ"ל:

בא"ד דומי' למורא של מקום וזה א"א כו' כצ"ל. פי' דלא משמע ליה אלא שיהא דומיא למורא ש"מ אבל לעבור עליו בעש' יתירא ויהא יותר ממורא של מקום זה א"א אבל ת"ח מרבה ר"ע רק דומי' שיהא מורך רבך כמורא שמים דבת"ח ליכא עשה ועיין בתוס' דב"ק דמ"א ע"ב:

. ע"ב תוס' ד"ה הטמאי' כו' דמייתי עלה הך דרשה כו' כצ"ל:

ד"ה לאסור צירו כו' לא בטיל ומשני שאני ציר כו' כצ"ל:

ד"ה רוטב וקיפה כו' כעיקר דמכאן אתה כו' כצ"ל:

בא"ד בהכי כמו והתעלמתה כו' כצ"ל:

בא"ד לאשמעי' דמיחוי כממש כו' כצ"ל:

בא"ד דליהוי שתייה כאכילה כו' כצ"ל:

דף ז' ע"א רש"י ד"ה להתיר את המותר כו' לא איצטריך האי קרא דאך את זה לא תאכלו כו' כצ"ל. ולפ"ז יש לדקדק מאי פריך או אינו אלא עיבורו מן הטהור ויש ליישב בדוחק:

תוס' ד"ה ש"מ לאכילה בעי ר"ש ראשו דמשמע שאין כו' כצ"ל:

בא"ד והשתא רישא יותר רבותא מסיפא קמשמע לן כו' כצ"ל. וכ"ה בס"י ומ"ו מהרש"א מגיה גירסא זו שלא לצורך והכי פרוש' דרישא רבותא קמשמע לן דאסור באכילה אפי' דומה לאמו במקצת סימנים:

ד"ה זה אי אתה כו' בקרא הס"ד ואח"כ ד"ה אבל אתה כו' ובצמרו ולא דוקא סימני כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

ד"ה עד שיהא כו' דר' יהושע לאסור לאו מקרא זה דר"א בא להתיר כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

ד"ה והא איפכא כו' אלא לר"י אייתי' כו'. פי' דניחא ליה לאתויי מהך ברייתא שר"י הוזכר בה אע"ג דלאו ד"ה היא:

בא"ד ואיסור שייך שפיר זה וזה כו' כצ"ל בא"ד לא יחשב שור גורם כו' כצ"ל. פי' זרע אב:

ע"ב גמרא הטמא והני כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מטמא כו' של טמא הס"ד ואח"כ ד"ה והני מילי מינא דטמא הן שבתוך הטמא היו ודמי לחלב ואף ע"ג דלאו כו' כצ"ל:

ד"ה שמכניסי' אותן כו' מגופייהו מימצי ושרי ור"ש אמר כל שהיה בתוך הטמא טמא הס"ד והד"א וכצ"ל ואח"כ ד"ה הוא דאמר כר"י דטעמא כו' כצ"ל:

ד"ה שרץ העוף טמא משמע הולד ממש בהדיא כו' כצ"ל:

ד"ה אלא שרץ עוף טמא שאי אתה אוכל להכי דייקא כו' כצ"ל:

ד"ה דבש דבורים דבש סתמא קרוי ליה כו' כצ"ל:

ד"ה דאזיל בתר כו' לה הס"ד:

תוס' ד"ה תניתוה כו' הא דמשמע לעיל דלסימן נקטיה לא קשה מידי ופירשתי לעיל הס"ד וכצ"ל ועיי' לעיל ד"ו ע"א:

ד"ה עור הבא כו'. פי' שליא הס"ד וכצ"ל ומ"ו מהרש"א מיישב גירסא שלפנינו והוא דוחק ע"ש:

ד"ה לא בין כו' ואמו חיה אבל אמו חיה כו' כצ"ל:

ד"ה דג טהור כו' אהלות תנן כלב כו' כצ"ל:

בא"ד כמה תשהה כו' כצ"ל בא"ד משנה זו חטה כו' כצ"ל:

בא"ד דשמעתי' אתיא כו' כצ"ל. פי' לר"י מע"ל ולת"ק קודם שיעור שריפה וע' בתו' במנחות דס"ט ע"א:

ד"ה רוב דגים פי' שקורין הרנג"ש כו' כצ"ל:

בא"ד דגים נפיק אבל מים שהבהמה שותה לחלוחית הגוף מתערב עמהם ובת"כ תניא גבי דגים תאכלו לרבות הטהור שבמעי טמא יכול אף הטמא שבמעי טהור ת"ל אותם ומה ראית' לומר בבהמה שבמעי טמא טמא ושבמעי טהור טהור ובדגים אינו כן לפי שאין גדולין ואין ראיה משם לאסור דג טמא שבלע דג טהור אחר שיצא משום דנקט שבמעי הטמא דלאו דוק' אלא משום טמא שבמעי טהור נקטיה דהא שרינון ביצא לחוץ משום דחשיב עכול וחשיב כעפרא הס"ד וכצ"ל ועיין באשר"י:

ד"ח ע"א גמרא ביום טוב והלא בדק אימר לא בדק יפה יפה והלא בדק כו' כצ"ל:

שם כך נתקלל הוא מבהמה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה כל מין שביצי הזכר מבחוץ כגון חיה ובהמה מוליד כו' כצ"ל:

ד"ה לוז כו' פרי אחד כו' כצ"ל:

ד"ה אם מבהמה כו' כל שכן שבהמה נתקללה יותר מן חיה כו' כצ"ל:

בא"ד וחתול נ"ב יום כו' כצ"ל:

בא"ד היינו ארי או אפעה כו'. פי' מדכתיב מכל חית ולא כתיב מחית אלא ע"כ שנתקלל יותר אפי' מארי או מאפעה לפי זה לכתוב מכל החיה ולא ליבעי בהמה ועיי' במהרש"א:

ד"ה אלא להכי כו' נתקללה מחיה על אחת ז' כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה תרנגולת כו' חוטרא דלוזא ויש מדרש מקל שוקד משעה שהוא מציץ עד שעה שהוא גומר כ"א יום אף מי"ז כו' כצ"ל:

בא"ד שקדים מתרגם וכפית שגדין עוד אמרי' וינאץ השקד כו' כצ"ל בא"ד לעתיד לבא הס"ד ושאר יתור לשון הוא ויש למחוק:

ד"ה ברדלס כו' קמא אמרינן ברדלס זו אפא ואמרינן צבוע זהו אפעא וצבוע זהו אפעא שהרי גיא הצבועים כו' כצ"ל:

ד"ה הקוף כו' חוץ מן הפיל והקוף כו' כצ"ל בא"ד המפלת אמרי' לא אמר ר"מ אלא בקרי וקפיפא הואיל ועיניהם כו' כצ"ל בא"ד וינשוף דמתרגם כו' כצ"ל בא"ד שבעופות ואמר אביי באות כו' כצ"ל:

בא"ד ואי גרסי' קפוף כו' כצ"ל ד"ה בנות שוח על משנה דבנות שוח שביעית שלהן שניה פי' כו' כצ"ל:

בא"ד לג' שנים הס"ד ואח"כ ד"ה ויש אומרים מוכססין פרש"י מין בנות שוח כו' ופ"ק דע"א גרסי' מוכססי' ובנות שוח משמע דמין אחר וכן שמו וקשה דבמסכ' דמאי חשיב בנות שוח גבי הקלין שבדמאי כו' כצ"ל. פי' לפי דגרסי' בפ"ק דע"א ובנות שוח דמשמע דמין אחר הוא ופרי חשוב הוא וע' דיבור זה במסכת ע"א דף י"ד ע"א ומ"ו מהרש"א מהפך הגירסא בדיבור זה ואינו מן הצורך ע"ש בא"ד משמע דלאו כו' כצ"ל:

בא"ד דנדרים משמע דבנות שבע ותאנים לבנים שני מינין הן כו' כצ"ל:

בא"ד בנות שוח ובנות שבע שני מיני כו' כצ"ל:

בא"ד כדמשמע בשבועות ובנדרים כו' כצ"ל די"ב:

בא"ד ומסתמא אדם מן היפות כו'. פי' דאית' במדרש דתאנים שאכל אדה"ר איכא דקרו להו בנות שוח שגרמו שוח לאדם ואיכא דקרי להו בנות שבע שגרמו שבע אבילות לאדם ומפ' תוספ' דמסתמא מן היפות אכל והא דקרו להו בנות שוח אע"פ שמהם לא אכל שתולין הקלקלה במקולקל ועיין בע"א דף י"ד בדיבור זה ותראה שגירסא זו ניחא:

ד"ה ומאי נינהו כו' עדיין הן כלב בחיות לנקוט כו' כצ"ל:

בא"ד מכוין טפי דהוי אחת לשבע הס"ד וכצ"ל:

ע"ב גמרא מעיקרא ארבע שנין והא כו' כצ"ל:

שם אמר להו לחיי אי זכיתו לי כל דבעיתו כו' כצ"ל:

שם אייתי בידי' פשטי' לא הוה עייל כו' כצ"ל. הגדה זו יפה נדרשת בחידושי מהרש"א עיין שם:

רש"י ד"ה מי כתב כו' יותר מבהמה מכל הבהמה כתיב משמע מבהמה המקוללת יותר כך נתקלל ואין לך מקוללת בבהמה גסה יותר מחמור הס"ד וכצ"ל. ועיי' ברש"י בע"י:

ד"ה עביד חיותא מנתח בהמה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה מגוואי כו' קטלי לבראי שהיתה אסקופת החדר עבה כו' כצ"ל בא"ד קטלי לשומרי בראי כי כו' כצ"ל בא"ד דנפקי קטלי לגוואי שהניחוהו כו' כצ"ל:

ד"ט ע"א רש"י ד"ה נותן טלה כו' תחלה מפרשי' טלה כו' הד"א:

ד"ה זכר ונקבה בין שה זכר בין שה נקבה הס"ד וכצ"ל:

תוס' ד"ה בי בליעי כו' איתא בים תלתא צלמי כו' כ"ה הגירס' בתלמוד ועיי' בע"י:

ד"ה מאן תנא כו' מאן תנא דחמורה שילדה כו' כצ"ל:

בא"ד דלא קתני במתני' ויצאו כו'. דבריהם אינם מובנים לי דלמא באמת ה"ק דאי ר"י הגלילי ליתני במתני' ויצאו שני ראשיהן כא' שניהן בכורות ולאשמעי' דר"י הגלילי יליף בכור בהמה טמאה מבהמ' טהורה וצ"ע:

בא"ד להחמיר בדבר ולהפריש טלה שני לעצמו הס"ד. פי' ואי מתני' כר"י הגלילי ליתני ברישא דמפריש טלה שני לעצמו ולא סמכי' ארובא שאינם יוצאי' בבת אחת ליפטר מדין טלה והוא לעצמו ותו לא איצטרך לאשמעי' גבי זכר ונקבה דמפריש טלה א' לעצמו כמו בסיפא גבי שני זכרים ונקבה דצריך להפריש טלה א' לעצמו כמו שפרש"י ולא הוזכר במתני' וסמיך אריש' דזכר ונקבה דמפריש טלה א' לעצמו ליתני ברישא דמפריש טלה שני לעצמו ולא איצטריך למתני נמי גבי זכר ונקבה ודוק ועיי' במהרש"א. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי לפ"ז קשה לאביי וליגמר מיניה קושית הגמרא ואי משום דמיעוט רחמנא הזכרים דילמא המיעוט אתי זו שניהם ל"ה אבל בבהמה טמאה טלה שני לעצמו ויש ליישב בדוחק דעדיפא מיניה פריך לאביי:

ד"ה אמר רב מין במינו כו' כצ"ל ושייך לע"ב:

בא"ד ברכתו אחותו והוציא כו' זהו גירסת ר"ת בסוגיא דהתם ורש"י גורס גירסא אחריתי ע"ש:

בא"ד הכא מקצת פנוי כו'. פיר' התם ברכתו אחותו בכולו אבל הכא כיון דאי אפשר לצמצם שיצאו שניהם בבת אחת אותו מקצת שינא פנוי מאחיו ואינו חוצץ:

בא"ד וא"ת לאביי דמוקי