צאן קדשים קמא

בעזרת יוצר המאורות אתחיל ואגמור מסכת בכורות הלוקח פרק ראשון דף ב' ע"א רש"י ד"ה פטור מן הבכורה אותו עובר שקנה מן העו"ג או שמכר הוא לנכרים אינו קדוש כו' כצ"ל וכן הוא בספרים ישינים:

ד"ה והנותן לו בקבלה כו' וחציין של נכרים כו' כצ"ל:

בא"ד לפי שמסרה לנכרים ונתן לו בקבלה הס"ד וכצ"ל:

ואח"כ ד"ה אע"פ שאינו רשאי כלומר שאף ע"פ שאינו רשאי לתנו לו לעכו"ם במתנה הס"ד וכצ"ל. פירוש דמשמעות הלשון משמע דרבותא אתי לאשמעי' דאע"פ דאינו רשאי אפילו הכי קנסינן ליה וזה אינו אדרבא מהאי טעמא קנסינן לי' משום הכי פרש"י דהכי קאמר דכיון דאע"פ שאינו רשאי ואפ"ה נתן לו מ"ה קנסינן ליה וקאי אע"פ על הנותן:

תוס' ד"ה הלוקח כו' מתרי קראי נפקי כולה כדאמרי' גבי שותפות של נכרים דפוטר בבכורה אפילו אזנו מאי שנא בו בעינן כו' כצ"ל פירוש כמו דילפינן שותפות עו"ג באם או בעובר מתרי קראי הוא הדין אם היה האם או העובר כולה של ע"וג דפוטר בבכורה מתרי קראי:

בא"ד בלוקח או במוכר כצ"ל:

בא"ד או האם או המוכר עובר כו' כצ"ל ד"ה והמשתתף בת"כ פרשת אמור תני בכור כו' כצ"ל:

בא"ד ועוד קשה דבפ' ר"ה קאמר בקרך כו' כצ"ל. ולענ"ד יש ליישב הני תרי קושיות דתלתא קראי איצטרך דאי הוי כתיב בישראל ולא בקרך הוי אמינא דכל בכור בישראל עד דאיכא כוליה ואפילו אין שותפות לכותי אלא באוזן הבכור אינו קדוש משום הכי כתיב בקרך שאם גוף הבכור של ישראל קדוש אפילו יש לכותי חלק באוזן דמצי למימר ליה שקול אזנך וזיל כדאמרינן לקמן ואי הוי כתיב הני תרתי ולא בקרכם הוי אמינא דבקרך וצאנך אתי למעוטי אפילו שותפות ישראל ובישראל אתי למעוטי אפילו אין נכרים חלק אלא באזן דכל עוד דאיכא כוליה דישראל משמע מ"ה צריכא לכולהו נ"ל ודוק:

בא"ד שותפות אם מבישראל דההוא כו' כצ"ל:

ד"ה לאפוקי כו' אלא כ"ש דאיצטרך כו' כצ"ל:

דיה ונותן חצי דמיו לכהן אבל לא קדוש כו' כצ"ל:

בא"ד טיבותא דכהן דלא ניחא כו' כצ"ל בא"ד עד עשרה בדמי כו' פירוש כיון דישראל פודה כל הבכור מגוים יהא לכהן הבכור עצמו לא דמי:

בא"ד שאין הפטר חמור כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא לכשתלד דלא מקבלא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה כמאן דזבנה כו' ולא אתי לאיחלופי למכור בהמה שלא לשחיטה הס"ד וכצ"ל:

תוס' ד"ה מאי לאו כו' וכי תימא דמשמע ליה כו'. פירוש כיון דמשני ליה לא אבהמה משמע דעיקר איסור משום בהמה ומשום הכי משמע ליה דקנסינן ליה משום בהמה ודמיו קאי על בהמה ופריך ליתני דמיה לפ"ז לקמן דמשני לא אעובר ודייק מדקתני נותן כל דמיו לכהן כמו שפרש"י לקמן ה"ל למידק דאי אבהמה ועיקר איסורא משום בהמה ליתני דמיה ולא מצי לשנוי' לקמן תני דמיה למיפשט האיבעי' בזה ודוק. ומ"ו מהרש"א בחידושיו מפרש בע"א לקמן עיי' שם. ולפי מה שכתבתי ניחא דתוספת ור"י מפרשי לקמן בע"א:

בא"ד לפטומה כדמסיק ולקמן לעוברה הס"ד:

ד"ה דלא מקבלה זכר לאו מטעם טריפה כו'. פירוש משום הכי סבירא ליה לר"י דלא מקבלה זכר משום דסבירא ליה דטרפה אינו יולדת:

בא"ד ומכל מקום מסתברא הכי כו'. פירוש מסתברא דלאו משום טריפות קאמר דלא מקבלה זכר כיון דר"י סתמא מתיר בשבורה משמע אפי' מן הארכובה ולמטה דלאו טרפה היא:

ד"ה אסור לאדם כו' וכן עובדא דע"וג כו' כצ"ל בא"ד כל הני עובדי פליגי כו' כצ"ל. ואין הכרע לומר דפליגי דאפילו אבוה דשמאל מודה דאי עביד שותפות עם הגוי דלא קנסינן לי' מעותיו ותדע דהא פסק הלכה כאבוה דשמואל והני עובדא דע"א מייתי הפוסקים להלכתא בי"ד סי' רצ"ד ד"ה שמא יתחייב כו' עוד מייתי ר"ת ראי' מההיא דפ' בתרא דמגילה כו' כצ"ל דכ"ח ע"א ומכל הני עובדא שמייתי תוספת לעיל דפליגי אאבוה דשמואל לא מייתי ר"ת ראיה מדמות' לעשות שותפות עם נכרים ולא חיישינן שמא יתחייב לו שבועה ש"מ דמותר לקבל שבועה מע"וג דאפשר לומר איפכא דאסור לקבל שבועה מעו"ג ומשום הכי מותר לעשות שותפות עמו דאם יתחייב שבועה אסור לקבל הימנו אבל מאבוה בר איהי דהתפאר במדת חסידות ש"מ אע"ג דמותר לקבל ממנו שבועה אפ"ה החמיר על עצמו ולא עביד שותפות עם נכרים אבל תוספת כתבו התם דהיה מתפאר אפי' בענין שאינו יכול לבא לידי שבועה ואפי' יחול עליו שבועה יפטרנה דשרי בשאר בני אדם לפ"ז אינו ראיה מאבוה בר איהי עיין שם וצ"ע:

בא"ד בקדשים שלהם ואין תופסים בהם אלהות ואף על פי שמזכירים עמהם שם שמים וכוונתם לד"א מ"מ אין זה שם ע"א כי גם דעתם לשם כו' כצ"ל ד"ג ע"א גמרא מסייע לריש לקיש כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מאי לאו כו' דקבלה אינה אלא לעוברין כו' כצ"ל:

ד"ה דיקא נמי כו' כל דמיו לכהן כו' ועיין מה שכתבתי לעיל ע"ב בתוספת ד"ה מאי לאו אעובר כו' ד"ה או לאו דוקא כו' אי נמי טפי מהכי כו'. הא דהדר רש"י מסברא קמייתא דלא קנסינן ליה כולי האי משום דקשה לרש"י קושי' התוספת דגיטין דמ"ד ע"א ד"ה או לאו דוקא כו' דאי אמרינן דלא קנסינן כולי האי אפי' עד עשרה בדמיו א"כ איזה שיעור יהיב והתם בגיטין דמפרש רש"י גבי עבד ד"ה לאו דוקא דלא קנסינן ליה כולי האי עד מאה בדמיו וגוזמא קאמר הא קשה נמי קושי' התוספת כמו שהקשו שם על פרש"י דהתם יש ליישב דר"י ס"ל דהמקשן היה ידע מדר"ל דגבי בהמה גסה קונסי' אותו עד עשרה בדמיו מ"ה פריך או לאו דוקא דלא קנסינן כולי האי רק עד עשרה בדמיו כמו גבי בהמה גסה רק דהיה מסופק משום דשאני עבד דמפקע לי' ממצות ואפשר לומר גבי עבד דוקא קאמר מאה אבל הכא דפריך גבי בהמה דוקא עשרה או לאו דוקא עשרה ליכא לפרש הכי מש"ה כתב רש"י אי נמי ודוק ומה שנדפס וציין בציד' קידושין דמ"ד הוא ט"ה:

ד"ה דוקא מאה או לאו דוקא כו' כצ"ל:

ד"ה וקפריך בהמה כו' ה"ג אי הכי ליקנסיה טפי חד מכדי שיעור דמיה כו' כצ"ל:

ד"ה לא פליגי הס"ד ואח"כ ד"ה האי בו אם יש חלק כו' כצ"ל:

ד"ה אפילו מום כו'. שייך לע"ב:

תוס' ד"ה ורבי יהודא כו' דמו אהדדי דהוי ענין אחד כו' כצ"ל:

בא"ד כתובה כשנשאר מקצת כו' כצ"ל בא"ד ואפי' נשוה ההיא דדמו כו' פי' ההיא דמקצת כסף ומקצת בתולים למקצת בכור דהכא:

בא"ד והתם קאמר לית דחש להאי דר"ש כו'. פי' כיון דליתא דחש לדר"ש ולא אמרינן מקצת כסף ככל כסף ה"ה דלא אמרינן מקצת בכור ככל הבכור כר"י א"כ קשי' הלכתא אהלכתא דהכא אמרינן לית דחש להא דר"י מ"ה כתבו דאדרבא משם סייעת' דהלכתא כרבנן ולא כר"י ד"ה רב חסדא כו' בדבר שמתה בה כל חד מוסיף אדחברי' כו' כצ"ל:

בא"ד אמו טמאה לידה אפי' גרסינן רבא כו' כצ"ל, פי' אפי' גרסינן הכא רבא דאמר טריפה אינו חיה אין להפך גירס' דהכא משום קושי' דרבא אדרבא דאמר התם אמו טמאה לידה משמע דטרפה חיה משום דהתם גבי וושט אע"ג דס"ל דטרפה חיה מ"מ הכא אם יש לגוים חלק בדבר שעושה טריפה דהיינו מן הארכובה ולמעלה כמו שפרש"י ס"ל דאינה חיה אבל מכח גירס' דפ"ק דתמורה דאמר רבא בהדי' בדבר שעושה נבלה ע"כ גירס' הפוכה הכא כנ"ל ודוק ומ"ו מהרש"א מפרש בע"א ואיני מבין דבריו עיין שם:

ע"ב גמרא משום שינוי ושינוי כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מעבר לדף ושייך לכאן אפילו מום קל כו' מן הבכורה הס"ד ואח"כ ד"ה והדתנן רחל והכי נמי אמר ר"י בי מדרשא דהאי חייב כו' כצ"ל ד"ה יש במינו כו' לרבי יוחנן לאשמעינן הס"ד וכצ"ל:

ד"ה לא משום כו' כצ"ל:

ד"ה תרוייהו בעי כו' ואי קשי' כו' כוונת רש"י בזה לפרש דאע"ג דמהכא לא מסתבר דמשום שרוע אפ"ה לא קשי' לר"י מאי איצטרך לאשמעי' דזיל הכי קמדחי ליה ואי לאו ר"י ה"א משום שרוע ומ"ו מהרש"א כתב על רש"י לא ידענ'