צאן קדשים קלה

תי"ט לא ירד לסוף דעת תוספת בזה ותמי' נשגבה בעיני על מ"ו הב"ז דאישתמיט' מיני' סוגיא דהתם בעירוכין דמסיק התם ד"ט ע"ב לר"ה דמוקי למתני' בתרתי מילי ולא נראה יותר על שמונה היינו לעבר יותר על שמונה כרשב"ג דאמר עיבור שנה חדש ומ"ה עבדינן שמונה מליאים ולפ"ז ע"כ רשב"ג לית' ליה דאחרים דס"ל דלעולם אחד מלא ואחד חסר ולא יותר. גם מה שהקשה הרב בעל תי"ט הא דלא פריך בפ' החליל ממשנה זו דמשמע דחל יה"כ בא' בשבת כמו דפריך ממשנה דחלבי שבת ונכנס מ"ו הב"ז בדוחק ליישב קושי' זו ולענ"ד לאו קושיא הוא דממשנ' דהכא ליכא למשמע דחל יה"כ בא' בשבת דאפשר לפרש כפרש"י דחל בשבת ואפ"ה מיקרי אחד עשר דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום כנ"ל ברור:

ד"ה ואינו דוחה כו' פריך מהכא דשתי הלחם כו'. פירוש מרישא דמתני' דהכא דמיירי בשתי הלחם:

בא"ד בי"ט והכא קתני כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה העופות בשקדם הקדישן למומן מיירי כו'. פי' דתוספת ס"ל הא דקתני העופות שנטמאו היינו שנעשו בעל מום מחוסר אבר דאין תמות וזכרות בעופות אבל טומאה לא שייך בעופות דאין ב"ח מקבלין טומאה ואי לאחר שנמלקו דינם בשריפה כנותר וטמא מוקדשין והרב בתי"ט דחק לפרש דלענין טומאה נמי נשנו ולאחר מליקה כיון שאינה באה לכלל כ"ש לא הוי כבהמה שחוטה ודוחק הוא:

בא"ד ואפילו בעל מום מעיקרו כו' דבריהם אינם מובנים לי דהא התם משמע דללוי לא קאי אלא אפי' בעל מום מעיקרו בכלל העמדה והערכה ומכ"ש כשקדם הקדשן למומן ותרויהו איתא להו פדיון והכא במתני' איירי בשקדשה קדושת הגוף כשהן חיין למזבח וכ"כ תוספת התם כדמסיק לקמן וצ"ע:

ד"ה וכלי שרת כו' ואשכחן לרבנן נמי כו'. פי' אפי' לרבנן דקאמרי התם אין מועל אחר מועל אפ"ה הא דקתני במתני' אין נפדין שפיר דהיינו מדרבנן אין להם פדיון:

הדרן עלך שתי הלחם פרק המנחות והנסכים גמרא תנא נמי רישא שנטמאו. משיקדשו בכלי אין להם פדיון פשיטא קדושת הגוף כו' כצ"ל:

דף ק"א ע"א גמרא לאו בני אוכלא נינהו כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ואם כל בהמה טמאה וגו' כו' כצ"ל:

ד"ה מתיב כו' לשמואל הס"ד ד"ה אלא עצים כו' דנטמאו כו' דעצים כו' הד"א וכצ"ל בא"ד ועצים לאו כו' ולבונה והני מילי כו' הד"א:

ד"ה הוה הדר ביה ממאי דאמר מנחות כו' ותיב"ת עופות יש למחוק דשמואל לא קאי אלא אמנחות ונסכים:

ד"ה חוץ ממנחת חוטא כו' ודרשינן בת"כ דלהכי כו' כצ"ל:

בא"ד האיפה על חטאתו כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אף ע"ג כו' כגון שקדשו בכלי כו' פי' דמשמע דוקא שקדשו בכלי דהוי כמו שקרבו כל מתיריו וכל שאין לו מתירי' משקדש בכלי חייב משום טומאה דילפינן בזבחים דמ"ה ע"ב מקרא דכתיב אשר הם מקדישים משמע דוקא משהוקדשו אבל קודם שקדשו בכ"ש אפילו איסור דאורייתא ליכא והכא משמע אפי' קודם שהוקדשו מקבלים טומאה נ"ל. ובזה נדחה מה שמ"ו הב"ז רוצה לדקדק בזה דשמא איסורא דאורייתא איכא אע"ג שאינו לוקה קודם שקדשה בכ"ש ומיישב בדוחק וכאשר כתבתי נכון הוא:

בא"ד שהקומץ והשירים הכל למזבח כו'. פי' ומה קמיצה שייך בעצים אפ"ה הוי דבר שיש לו מתירים כמו שכתבו תוספת לעיל ד"ה לדרבי כו', וע"כ הך סוגיא דכל הפסול דלא כר':

בא"ד מחבירו ובקע בו ובא חבירו ובקע בו כו' כצ"ל:

בא"ד לבקע בו לכתחלה כו' כצ"ל:

בא"ד בקורדום המסורה ליד גזברין דומי' כו' כצ"ל. פי' דריש' דתוספת דקתני כולן מעלו איירי שכול' גזברי'. וע' בתוספת פ' השואל שם. בא"ד לא מעל בנאה בתוך ביתו הרי זה לא מעל עד שידור כו' כצ"ל:

בא"ד עסקינן ולכך כשנותנו לחבירו יוצא הקורדם כולו לחולין שהרי מוציאו כו' כצ"ל. פי' דסיפ' דתוספת איירי שנותנו לחבירו שאינו גיזבר:

בא"ד לבקע בו לכתחלה כו' כצ"ל בא"ד וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה משמע דיצא לחולין מיהו נראה אע"פ שעדיין הקדש כו' כצ"ל. ד"ה פיגל במנחה כו' שמה אכילה והוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים כדאשכחן באותו ואת בנו שהיא חולין כו' כצ"ל:

בא"ד לר"ש לענין טומאה מודה דשמה אכילה והוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים מידי דהוי כו' כצ"ל:

בא"ד יכול להאכילו לאחרים כו' כצ"ל. פי' דבטריפה ס"ל לר"ש דשחיטה שאינה ראויה היא לענין אותו ואת בנו התם ואפ"ה לענין טומאה מודה דהוי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים:

בא"ד דאי מהניא פיגול במנחה כו' כצ"ל:

בא"ד ועוד כמו שדקדקתי מפרה הס"ד וכצ"ל. וע"ש בתוספת דחולין דפ"א ע"א ד"ה עולה כו' ותבין כוונתן. ואין להקשות דעדיין פיגל במנחה יטמא לר"ש דכשנתקדשה בכלי קרי אוכל שאתה יכול להאכילו למזבח דהיינו היכא דנתפגלה בהקטרת הקומץ אף דאקדשה במחובר ויש ליישב דמ"מ שירים דנאכלים לכהנים לא מיקרי אכילת מזבח ולא היה להם שעת הכושר ודוק:

ע"ב גמרא מטמא טומאת אוכלין ופיגול כו' כצ"ל. ומ"ו הב"ז גורס והא פיגול כו' ואינו מדברי ר"ש ולא ידעתי למה דמסוגי' משמע דכולה דברי ר"ש וכן משמע מפרש"י וכ"ה בס"י:

רש"י ד"ה ופטר חמור כו' טומאת נבילת ל"א אפילו הי' נבילה מטמא טומאות אוכלין וכגון דאיכא פחות מכזית דלא חזי לטומאת נבילות ומצטרף לפחות מכביצה אוכלין להשלימו לכביצה הס"ד וכצ"ל. ואח"כ ד"ה כולן אין מטמאין הואיל ואסורין בהנאה ופטר חמור אסור בהנאה כו' בבכורה הוא הס"ד וכצ"ל. וכן מצאתי גירס' זו ברש"י במס' בכורות ד"ט ע"ב ד"ה מה להלן כו' אוכל דמזונתו עליו הס"ד וכצ"ל:

ד"ה ועוד לדידיה כו' דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו'. וטעם זה כתב מ"ו הב"ז ג"כ בתוספת ד"ה פיגל במנחה כו' דמ"ה כתבו תוספת דעולה לא היתה לה שעת הכושר משום דבהמה בחייה כו' אבל קשה להולמן אע"ג דבחייה בחזקת איסור עומדת אפ"ה הי' לה שעת הכושר לאחר שנשחטה דנשחטה בחזקת היתר עומדת קי"ל ואפשר לפרש דבשר וחלב היתה לה שעת הכושר מדאורייתא אפי' לאחר שתרו ליה כולי יומא בחלבא דדוקא דרך בישול אסרה תורה אבל אינך אין להם שעת הכושר לאחר מעשה דמדאורייתא אסורים בהנאה כדילפינן במס' קדושין דף נ"ז ע"א ה"ה עולה לאחר שהוקדשה כנ"ל ברור ד"ה לן כו' הכושר הס"ד:

תוס' ד"ה פיגל במנחה כו' לא היתה למנחה שעת הכושר אלא קודם שהקדישה הס"ד וכצ"ל. פירוש דקודם שהקדיש' לא שייך שעת הכושר דחולין היא:

ד"ה והא לן כו' שעת הכושר קודם שהוקדשה הס"ד. פירוש דקודם שהוקדשה בכלי דיכול לפדותן דהוי קדושת דמים וקדוש' דמים נפדין אבל בקרבן זבח לא שייך קדושת כלי דהוי קדושת הגוף ואינן נפדין נ"ל ודוק:

דף ק"ב ע"א גמרא משום אוכלא ולאו אוכלא כו' כצ"ל:

שם דאי בעי זריק כו' כצ"ל:

שם אוכלא ולא מטמא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה דקומץ במנחה כשחיטה דארבעה עבודות המנחה כו' כצ"ל:

ד"ה לן ממש כו' ולאחר זריקה ממש קאמר והא פירכא כו' כצ"ל והשאר יש למחוק בא"ד דרבי שמעון דהכא כו' כצ"ל:

ד"ה לא קשיא כו' דדברים כו' כצ"ל:

ד"ה דאי בעי זרוק לא אמרינן דמחוסר בהו מעשה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה מאי לאו כו' קרינא ביה ואין מועלין כו' הד"א:

ד"ה לא כגון שלנה הבשר בשעה כו' כצ"ל. והוא הדין אם נטמאת או יוצאת לאחר זה:

בא"ד שנזרק הדם ואין בו כו' כצ"ל:

בא"ד ביוצא וטומאה אם לא היה בו שום פסול אלא דעדיין אינה כו' כצ"ל:

בא"ד ולעולם אי בעי כו' כצ"ל ד"ה שהיה לו כו' כצ"ל ד"ה כל שיש שעת כו' וראויה ללון כלומר דנזרק כו' כצ"ל:

בא"ד שלא יהא בה אותו פסול לבדו כו' כצ"ל:

ד"ה יצא וירעה בעדר עם שאר כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה דקומץ מנחה כו' תימא הוא שחושב חידוש כו' פירוש מה חידוש הוא זה כיון דבמנחה היתה לו שעת הכושר קודם קמיצה מה שאין כן בזבח דלא הי' לו שעת הכושר קודם שחיטה משום הכי לא דמי לשחיטה לענין טומאת אוכלין ד"ה אמר רב אשי כו' ונפטר מקמי רב אשי כדאיתא כו' כצ"ל:

ד"ה דאי בעי זריק כו' ונשפך אמרי' כזריק דמי כו'. ודבריהם אינם מובנים לי כיון דמוקמי דפיגל בזריקה גופא גרע משנשפך הדם דהא רבי אלעזר ברבי שמעון נמי סבירא ליה התם כל העומד ליזרק כזרוק דמי ואפילו הכי סבירא ליה התם בזרק דמן שלא לשמן דלא אמרינן כזרוק דמי ודוחק לחלק בין פיגל לשלא לשמו וסברא זו כתבו תוספת גופא התם די"ג ע"ב ד"ה כל העומד כו' והכא כתבו תוספת דליתא ליה הא דאמרינן דפסחים וצ"ע:

בא"ד אי נמי היכא דנזרק מוד' רב אשי כו' כצ"ל. פי' דרבי