צאן קדשים קלב

לר"י כו' ותמי' לי על תמיהתן דהא התם מסיק ההיא דר"י הנשיא ופי' רש"י שם דהוא בעל פלוגתא דר' יוסי והכא בעל פלוגתא דר"מ דר"י אחרינא הוה ע"ש:

בא"ד שהפסוק מוכיח כו'. פי' כיון, שכל הענין אינו מדבר אלא בלשון זכר מסתברא יותר לומר דאתי לרבו' נשים מלומר דברי תורה כלב"א ועיי' לעיל בתו' די"ז ע"ב ד"ה מאי האכל כו' דמפרשי בע"א:

ד"ה לפי שכל העניין כו' משום דהשווה הכתוב אשה לאיש כו'. דבריה' אינם מובני' לי על מה שכתבו לגבי סמיכה השווה אשה לאיש לכל עונשי' שבתורה ואי משום דבהאי קרבן מתכפרה מ"ה השווה לאיש דתהוי ליה כפרה כדאמרי' במס' ב"ק דט"ו ע"א הא סמיכה שירי מצוה היא כדאמרי' לקמן ויש ליישב בדוחק כיון דעל כ"פ אמרינן כאלו לא כיפר מ"ה ס"ד דהשווה דתהוי לה כפרה גמורה:

בא"ד וא"ת ולמה ליה למימר שכל הענין כו'. פי' בשלמא בל"ז לא היה קשה מידי דליכא למימ' דס"ד ללמוד תחלת הקדש מסוף הקדש כיון דהשוה אשה לאיש לכל עונשי' לא ילפינן מהדדי אלא היכא דגלי קרא למעט אשה גלי מ"ה איצטרך למימר שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בלשון זכר וגלי נמי למעט אשה אבל השתא דאמרי' אע"ג שכל הענין אינו מדבר אלא בלשון זכר ממעטינן אשה משום דהשווה לאיש והכא היינו טעמא כיון דהוה עשה שאינו שווה בכל הקשו שפיר ול"ל למימר שכל העניין כו' ד"ה רב חסדא כו' ור"ת מייתי ראיה כו' וע"ש בתוספת ודבריהם מבוארים יותר:

ע"ב רש"י ד"ה דנין סמיכת קרבן כו' כצ"ל:

בא"ד, סמיכה בגופיה כו' כצ"ל:

ד"ה לסמיכה שירי מצוה שלא עשאה לא מעכבה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה ידו דסמיכה קאמרי כו' ובהא לא אשכחן ידיו מלא דסמיכה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה סמיכה דבהמה כו' תרי הס"ד ואח"כ ד"ה מאי קאמר דמשמע ליה דבאותו מקום בבהמה שסומכין שם שוחטין והלא אין סמיכה בצואר הס"ד ואח"כ ד"ה הכי קאמר במקום שסומכין בעזרה במקום הטבעת דבשעת סמיכה היו ישראל רשאין ליכנס שם ע"א במקום שסומכין שוחטין כלומר דלאחר שסומכין לאלתר שוחטין שתכף לסמיכה שחיט' נ"ל והכי מסתבר שפיר הס"ד וכצ"ל:

תוס' ד"ה אתיא סמיכה כו' דיבור זה שייך למע"ל. תימא א"כ ניבעי מנוקים כו' פירוש דזקני העדה מנוקים מכל מום היו כדילפינן בסנהדרין אתך בדומים לך וכפרש"י במתני' וקי"ל אין ג"ש למחצה וליכא למימר דלמא משום כבוד השכינה היה מנוקים מכל מום כדאמרי' בסנהדרין דף י"ז ע"א וקידושי' דע"ו לפ"ז סומא נמי ליכא למילף מהתם:

ד"ה ידו ולא יד אשתו כו' וא"ת ול"ל קרא למעוטי נשים כו' וכתב מ"ו הב"ז התירוץ חסר בספרינו ונלע"ד דלא קשה מידי דכבר הוכיח תוספת בר"ה ד"ל ע"א ובחגיגה די"ז ובכמה דוכתי דכל מצות עשה שהזמן גרמא אף ע"ג דנשים פטורות אם ירצו להחמיר על עצמן רשאין ומברכין עליהן וצונו וקמ"ל הכא דאין הנשים רשאין לסמוך דסמיכה בכחו בעינן והוי כעובד עבודה בקדשי' עכ"ל וכתב עוד תירוץ אחר וע"ז כתב דהוא עיקר. ולנע"ד אינו מתורץ כלל דאכתי תיקשי ידו ל"ל תיפוק ליה מדכתיב בני ישראל למעוטי נשים מאי אמרת דה"א דתסמוך בקרבן בעלה הא ע"כ אתי קרא לאשמעינן דאסור לסמוך משום עבודה בקדשים כדלעיל ומ"ה מיישבו תוספ' תחלה הא דלא ילפי' מבני ישראל ואח"כ כתבו וא"ת דהשתא אי אפשר לתרץ בענין זה ול"נ ליישב בדרך אחר דתוספות במסכת עירובין ד"ב ע"ש ד"ה שלמים כו' ולעיל דמ"ט ע"ב ד"ה תדיר כו' כתבו בהדיא דמותר לשחוט קודם תמיד של שחר וקרא דהעול' דוקא בהקטרה איירי ולא בשחיטה לפ"ז לא קשיא מידי דאפשר לסמוך תכף לע"ה ולשחוט תיכף אפי' קודם ת"ה ולא הוי מצות עשה שהזמן גרמא כנ"ל ברור ונכון:

ד"ה כאלו לא כפר כו' לא כיפר עשה תנופה דתנופה היא כו' כצ"ל:

דף צ"ד ע"א רש"י ד"ה מה שאין כן בסמיכה דאין כו' כצ"ל:

ד"ה תנופה אחת כו' אלא וסמך סתם יכול לסמוך כו' כצ"ל ד"ה הושיט הראשון מאותן י"א שעסוקי' כו' כצ"ל. תוס' ד"ה סמיכה כו' תימא ותתרבה בשחוטין מק"ו כו' ול"נ ליישב מדאיצטריך קרבנו לרבות כל בעלי קרבן לסמיכה שלא לילף בק"ו מתנופה שנתרבה בשחוטין ונתמעטה בחוברין ע"כ סמיכ' אינו מתרבה בשחוטין וסוגיא כזו כתבו תוספת בכמה דוכתא ומ"ו הב"ז מתרץ בע"א ע"ש:

הדרן עלך שתי מדות פרק שתי הלחם רש"י ד"ה ועדיין היא בצק כו' לקמן וממתקן כו' הד"א:

תוס' ד"ה שתי הלחם כו' דהכא תנן שתי הלחם כו' פי' שתי לשון נקבה. ויש לדקדק דבמסכת קדושין ד"ב ע"ב פרך מאי אריא דתני שלש ליתני שלשה לשון זכר וכתבו תוס' משום דכל התורה בלשון זכר נאמרה א"כ ליפרך הכי נמי מאי אריא דהני שתי ליתני שני לשון זכר. ויש ליישב כיון דבקרא גבי שתי הלחם נמי כתיב לשון נקבה תביאו לחם תניפה שתים וגו'. ועל תוס' יש לתמוה שלא הביאו מקרא זה ואחר כך מצאתי בתי"ט שהרגיש בזה ד"ה ובדפוס היה עושה כו' כיון דכמין דפוס היה לה בתנור היכא מינפחא כו'. ודוחק לומר שהדפוס של התנור היה יותר גדול מדפוס קמא שיעור ניפוח שאחר האפיה כיון שעדיין היה בצק כשנותנים בתנור הדפוס לא הי' מעמיד את הבצק אם היה גדול יותר מהבצק ובספר קרבן אהרן דרס"ב ע"ג השיג בזה אתוספות אבל אינו מוכרחים כאשר כתבתי:

בא"ד אין לדקדק דשייך רדיי' נמי מן הדפוס ולא כו' כצ"ל, פי' דאין לדקדק מזה שהלחם היה מחוץ לדפוס ורדיי' קרי דוקא שהיה רודה מן התנור דאפשר דרדייה קאי נמי מן הדפוס:

ד"ה וכשהוא רודה כו' הא בין למר ובין למר קערות נתקדשו כו', פי' אפי' למ"ד אין תנור מקדש נתקדשו בקערות ואיפסלה בלינה אע"ג דאין כ"ש מקדשי' אלא בזמנן דלילה לאו מחוסר זמן ועיין לעיל בתוס' דנ"א ע"א ד"ה אפי לה כו':

בא"ד דאם כן שלחן היה מקדש כו' ותמי' דאישתמיטא מה דאיכא בת"כ על השולחן הטהור על טהרו של שלחך שלא יהי' הסניפי' מגביהי' את הלחם מעל השלחן וכפרש"י בחומש:

ע"ב רש"י ד"ה כמין תיבה כו' רחבים כזה הס"ד:

ד"ה כמין ספינה כו' עד כאצבע כו' כצ"ל:

ד"ה היינו דייתבי קנים כו' ראשו הא' על דופן זה וראשו האחר על כו' כצ"ל:

ד"ה אלא למ"ר כמין כ' ואין יכול לסמוך פני דופנותיו כו' כצ"ל:

ד"ה היינו דבעינ' כו' יושב הס"ד:

ד"ה תלח נשבר כמו כו' כצ"ל:

ד"ה הלחם מעמיד כו' מיעגל והסניף מעמיד כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה כמין תיבה כו' ולחם אורכו עשרה כו' כצ"ל בא"ד נראה דפתוח הלחם עד למעלה כו' כצ"ל:

פי' לפרש"י נראה שהדפנות היו מרחיבי' עד למעלה למ"ד כמין ספינה רוקדת ולא היה להם דופן זקוף כלל ותוס' פירשו לקמן בע"א:

בא"ד חד בראשו וחד בסופו לצד אורך כו' כצ"ל בא"ד מ"מ בעינן שיהא משאן של לחם חזק כו' כצ"ל:

בא"ד ולצד רוחבן היו דופני כו' כצ"ל בא"ד גובה הלחם מאמצעו היה הולך כו' כצ"ל. פי' מאמצעו היינו כיון שכלה עד באצבע ומאותו אצבע שהי' מונח על השלחן הי' נקראת מאמצע שהי' לכל צד ה' טפחים פחות חצי אצבע בא"ד עד ט' טפחים והם השוליים כו'. פי' טפחייי' ומחצה מכאן וטפחיים ומחצה מכאן לר"י והם השוליים דהיינו רוחבו של השולחן אם היו מניחי' על השולחן בא"ד של שולחן ואחר כך כופל מכאן כו' כצ"ל:

בא"ד לא יתיב לחם הקנים כו' כצ"ל:

בא"ד קנים כמשפטן שישב כו' כצ"ל:

בא"ד מה ששוליו הולכי' וגבוהים מאמצעותו כו'. פי' אותו אצבע שהי' מונח על השולחן נקרא אמצעיתו כאשר כתבנו לעיל בא"ד הא גבי טפי לר"י כו'. פי' אלו היו מונחי' על השולחן ממש כמו תיבה פרוצה אז לא יעלה הגובה כ"א ט"ו טפחים אבל עכשיו השיפוע של דפנות נגבהו קצת יותר מט"ו טפחים בא"ד הרי לחם הפנים עוביו טפח כו'. פי' א"כ השוליי' הי' עובי טפח ועוד טפחיים ומחצה לר"י שנקפלו נמצא מקדש טפי:

ד"ה דסמכי ליה כו' ומפוצלין בראשיהן דאמרינן לקמן פי' בקונ' דהיינו שראשי הקנים כו' כצ"ל. בא"ד משמע דלא בעי העמד אלא ללחם התחתון כו' דבריה' אינם מובנים לי היאך משמ' לחם התחתון דוקא אי משום דנקט לחם ולא נקט סומכין את החלות דילמ' לישנא דקרא נקט לחם הפנים והייתה ללחם