צאן קדשים קכח

נמי לשבהרים ושבעמקים ולעיל נמי דקתני מיהא שבגג ושבחורב' כו' פריך נמי הכי כיון דכל הד' שווי' ע"כ לא דרשי' מארצך כצ"ל:

בא"ד וזורע כו' וחצי כסליו זרע ר"י כו' כצ"ל:

בא"ד והשתא מאן מיקל בכולהו כו'. פי' מאן מיקל במשך ימי הזרע ר"ש שמונה מן מרחשוון ואומר מרחשון וכסליו זרע:

בא"ד זרעה ולא צמחה כל עידן כו' כצ"ל. פי' דבעל הקרקע אמר לאריס כל זמן הזריעה חוזר וזורעה שמא לא הגיע הזמן:

בא"ד יומי אדר לפי שבגלגל קבועי' כו' כצ"ל בא"ד על כן נראה דהיינו בתחלת שבט שמזלו כו' כצ"ל אע"ג דע' יום קודם הפסח הוא ה' שבט כבר הקשו קושי' זו בתוספת שם ומתרצו כיון שקרקע חשובה היא שזורעי' בה לצורך העומר נמשך שם ימי הזרע יותר:

ע"ב רש"י ד"ה הא לא קשיא כו' ולא קתני ושונה היינו כו' כצ"ל בא"ד היתה עבודה בשנה כו' כצ"ל:

בא"ד משום שלא היתה עבודה בשנה ראשונה כו' כצ"ל:

בא"ד אבל מתני' אם לא היתה כו' כצ"ל בא"ד ולא שונה ומאי כו' הד"א. והכי פירושו דהאי סוגי' דמתחלה בעי למיפשט מברייתא דאע"ג דבמתני' לא קתני דבשני' חורש כיון דתני בברייתא בשני' חורש ע"כ מתני' נמי הכא פירושו דבשנה ראשונה חורש ולא זורעה ובשני' זורעה נמי דהיינו עם החריש' וקאמר ולטעמיך דמבריית' משמע דבשני' חורש ב"פ דחורש ושונ' קתני ובמתני' לא משמע דבשני' שונה ומשני דמתני' איירי דכבר היתה עבודה בשנה ראשונה קודם שהיה נרה וכיון דבשנה ראשונה היתה עבודה קודם שנרה מ"מ בשניה אינו חורש אלא פעם אחת ובבריתא מיירי בשאינו עבודה בשנה ראשונה קודם נרה ומ"ה חורש ושונה בשנה שניה מיהו הא ליכא למישמע ממתני' דאם לא היתה עבודה בשנה ראשונה קודם שנרה שבשנה שניה חורש ושונה ומ"ה קאמר מה הוי עלה כנ"ל. ומ"ו הב"ז מפר' סוגיא זו בע"א ודבריו קשה להולמן:

ד"ה נירה חציה וזורע חציה כגון שנירה חציה בשנה ראשונה כו' כצ"ל. והרע"ב בפי' המשניות גורס דכל שנה חורש כולה וזורע חציה רק בשניה זורע אותה חציה שלא זרע אשתקד ותמי' לי מי הכריחו לכך להוציא ממשמעות הלשון של הברייתא דבהדיא קתני בכל שנה נירה חציה וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' תו"מ ד"י וצ"ע:

בא"ד כולה בשנה שניה היינו כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

ד"ה כמין ג' סאין היתה וגדל בכל שנה כשיעור כו' כצ"ל:

ד"ה ברוב חיטה כו' שיתליע רוב כל חטה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה מהו שילקה כו' מומין לוקה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה אין מביאין כו' שנפלו ונשרו כו' כצ"ל:

בא"ד שאין מוציאין שמנן אלא כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה בעי רבא כו' ונראה דבעי' העצים אליבא דר' כו' ודבריהם אינם מובנים לי מאי דכתבו דבעי' קאי דוקא אליבא דר' ולא אליבא דרבנן דהא לרבנן הוי עצים קרבן נדבה ולר' קרבן גמור וכ"כ תוס' לעיל ובתמורה ד"ז ע"ב מסיק אליבא דכ"ע דאפי' בנדבה אינו רשאי לומר על בעלת מום הרי זו למזבח ואם אמר עובר על לאו לא ירצה ע"ש ברש"י וצ"ע ואיפכא מסתברא דבעי' זו אליבא דרבנן דס"ל דלאו קרבן גמור הוא ומ"ה מיבעי' ליה אכל חד וחד נ"ל. ומ"ו הב"ז כתב דהרמב"ם לא ס"ל כסברת התוספת שהרי פסק בחיבורו דלא כר' ואפ"ה הביא בעי' זו כו' עכ"ל. ואיני יודע מניין הוא לו דרבינו פסק דלא כר' ואי משום דכתב בפ"ה מה' איסורי מזבח דעצים אין צריכי' מלח ולר' עצים צריכי' מלת כדאמרי' לעיל משום הא לא ארי' דהא מסיק התם ודבר זה קבלה כו' וכתב הכ"מ הא דכתב רבינו ודבר זה קבלה משום דאילולי הקבלה לא היינו ממעטינן עצים ממלח משום דאיקרי קרבן לפ"ז אפשר דס"ל כר' דעצים קרבן גמור ולענין מלח קבלה היא נ"ל:

דף פ"ו ע"א גמרא תניא אין מביאי' אנפקטן ואם הביא פסול מפני שהוא שרף והתניא ואם הביא כשר אמר רב יוסף כו' כצ"ל ומ"ו הב"ז מוחק זה וכתב דטעות הוא לכל הגירסא בין לגירסת רש"י שהבי' בתוס' כו' עכ"ל. וברש"י ד"ה לר"ש כו' גורס נמי ואם הביא פסול ודבריו אינם מובנים דלפי גרסתו ברש"י בריית' אתי' כר"ש וזה לית' דהא לר"ש הוו שמן וברייתא קתני שהוא שרף ואינו שמן ועוד דמתני' אתי' דלא כמאן דלר"ש הוי שמן ולמה אין מביאי' ור"ח זריק ליה משמע דהוי שרף בעלמא והיכא חשיב ליה מתני' בהדי שמנים אלא ע"כ גירסא זו נכונה וברש"י נמי גירס' שבכל הספרים נכונה ואם הביא כשר ומתני' אתיא כרש"י ורש"י הוה גורס במתני' ואם הביא כשר ותוס' גירסא אחרת הי' לפניו ברש"י נ"ל ברור:

רש"י ד"ה לר' שמעון כו' ואם הביא כשר הסיד וכצ"ל וכ"ה בכל הספרים כמו שכתבתי בפנים:

ד"ה הזית השלישי כו' בבית הבד ומניחה במעטן כו' כנ"ל:

בא"ד יצא מהן מוהל ושמרים הס"ד וכצ"ל:

ד"ה או מגלגלו תנן דהיינו נמי שמניחו כו' כצ"ל:

ד"ה שמן זית כו' זך כתית הס"ד וכצ"ל:

ד"ה מזייתי כו' בהן שמן הס"ד וכצ"ל ואח"כ ד"ה תורה כשעושין כו' כצ"ל:

ד"ה כותש דקתני במתני' מני ר"י כו' הד"א:

ד"ה האי תנא דמתני' כו' כר"י בחדא כו' הד"א וכצ"ל:

ד"ה השני שבזית כו' לא אתי שני שבראשון כו' כצ"ל:

בא"ד שבכל זית דמתני דכותש כו'. מ"ו הב"ז מ"ז ואפשר ליישבו דאליבא רבנן דברייתא ראשון שבכל זית היה טוחנו בריחיים וע"כ טחינה נמי כתית קרי ליה לפ"ז שני שבכל זית נמי כשר למאור דהיו טוחנין אופן נמי וטחינה קרי כתית וכתיב כתית למאור אבל לר"י לא היה טחינה בראשון אלא כתישה וכתישה דוקא קרי כתית ולא טחינה מ"ה אינו כשר למאור אלא ראשון שבכולן נ"ל:

תוס' ד"ה שלשה זיתים כו' וממעט תאינה דלא נלקטין כולן כאחת כו' ול"נ ליישב דאפשר דרש"י ס"ל דדוקא תאינה ממעטינן משום דנלקטין כמה פעמים כדאמרינן בפרק מ"ה דף כ"ח ע"ב אכל ג' פירי בחד יומא ופרש"י שם כגון תאינה ומשום הכי ממעטינן אבל זיתים דאין נלקטין רק לג' זמנים ובכל פעם נלקטים הרבה ביחד לא ממעטינן וכ"כ הרע"ב בפירוש המשניות מסכת פאה פרק א' דממעטינן תאינה משום דכתיב קציר משמע דבר הנקצר הרבה ביחד כנ"ל:

ע"ב גמרא ר"י אומר כתית אין כתית אלא כתוש כו' כוונת ר"י לפרושי מילתא דת"ק ולא פליגי דלא תאמר דכתית היינו טחינה ולרבנן דברייתא דסבירא להו דהיו טוחנים כל הזיתים לפ"ז כולן שוין אפילו למנורה ולא שייך לומר אין זך אלא נקי דאחרינא לא הוי נקיים כל כך משום הכי קאמר ר"י אין כתית אלא כתוש ולא טחינה ולא היה כתישה אלא בראשון שבכולן ואין כשר למנורה אלא ראשון שבכולן ושייך שפיר אין זך אלא נקי דהראשון לעולם נקי ופן כתבו תוספת:

שם יכול יהא כתית זה פסול למנחות כו' כצ"ל. וכ"ה בכל הספרים וברש"י נמי הגירסא בכ"ה כך ומ"ו הב"ז גורס זך כתית דפריך משניהם ואיני יודע מי הכריחו לזה ומשמעות הברייתא נמי משמע דאינו פריך אלא מכתית דכתיב ביה למאור ובמנחות נמי לא כתיב אלא כתית נ"ל וכן הגירסא בת"כ בפ' אמור:

רש"י ד"ה שווין כו' דהשני שבראשון אין כו' כצ"ל:

ד"ה למנחות כו' בשני שבראשון אם יש לו משניהם הס"ד וכצ"ל וכ"ה בס"י וכ"כ הרע"ב בפי' המשניות:

ד"ה יכול יהא כתית זה פסול כו' כצ"ל וכ"ה בכ"ה:

ד"ה מה תלמוד לומר זך וכתית למאור הס"ד. כוונת רש"י דהכי פריך תרוייהו זך וכתית ל"ל כיין דבמנחות כשר כתית א"כ לכתיב זך למאור וא"א להיות זך בלא כתית ואנא ידענא דבעינן נמי כתית ל"ל כתית בשלמא אי אמרינן כתית פסול במנחות מ"ה כתיב כתית לאשמעינן דוקא כתית למאיר ולא למנחות אבל השתא פריך שפיר אבל ליכא למימר דהכי פריך כיון דבמנורה כתיב ולא אתי למעוטי מנחות אם כן למה לי למאור זה לאו פירכא היא דילמא למאור איצטרך למעוטי דוקא למאור בעינן נמי זך אבל למנחות סגי בכתית דאי לאו למאור הוי ילפינן מנחות בק"ו ממאור שאינה לאכילה טעונה נמי זך מכ"ש מנחות דלאכילה דטעונה נמי זך משום הכי פרש"י דהכי פריך כנ"ל:

ד"ה מפני החיסכון כו' כשרות אפילו אינו זך וכתית כו' וכצ"ל. פי' באמת זך נמי כשר במנחות ומשום הכי כתיב תרוייהו זך וכתית לאשמעינן כמו דכתית כשר במנחות ה"ה זך רק התורה חסה על ממונן של ישראל שאינה צריכה להדר אחר זך וכתית במנחות אבל למאור צריכה להדר אחר שניהם ד"ה ממנה היה כו' בשחרית ומטיבו כו' כצ"ל:

ד"ה העבודים מפרש כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה שוין למנחות כו' דאי כדפרישית כו' פירוש דאתי לאשמעינן דוקא למנחות אבל למנורה שני שבראשון פסול דזה מרישא שמעינן דאינו כשר למנורה אלא ראשון אבל לפירוש הקונטרס אתי לאשמעינן דאפי' ראשון שבשני כשר למנחות דזה לא שמעינן מרישא ד"ה לא לאכילה כו' קאתי דכי מימשכי כו' כצ"ל:

בא"ד לצד דרום דמחצי הבית כו' כצ"ל:

בא"ד כדאמרינן לקמן בפרק שתי הלחם ואפילו הכי איכא למ"ד כו' כצ"ל:

ד"ה מחוץ לפרכת