צאן קדשים קכו

עיקר קרבן וכיון דאמר תודה נתחייב ג"כ בלחמה כמו גבי נזיר דאמר הריני נזיר שהוא עיקר אבל אם אמר הרי עלי לחמי כו' דליכא למימר תפוס לשון ראשון ונתחייב בתודה כיון דלחם לאו עיקר קרבן הוא דלחם בא בגלל תודה ותודה אינו באה בגלל לחם ומשני ר"י אפי' תימא ב"ה כו' הלכך אפי' אם אמר לחמי בלא תודה בכה"ג דכופין כו' כצ"ל ודוק:

שם לעשות כן ואח"כ פיסקא היא ולחמה כו' כנ"ל. ותיבת תודה יש למחוק שם לא יביא פיסקא ולא יביא כו' כצ"ל. רש"י ד"ה ואם אמר כו' הזבח ואמר מן כו' כצ"ל:

ד"ה ולחמה מן כו' הואיל ועיקר מצוה הוא לבא כו' וכצ"ל:

בא"ד לחם מבתר זבח הס"ד וכצ"ל:

ד"ה סוף כו' ולחמה הס"ד:

ד"ה שאני התם כו' החולין נעשה כו' הד"א:

בא"ד של פלוני הכא נמי כו' הד"א בא"ד לפטור תודתי שנדרתי כו' כצ"ל בא"ד לעולם היכא כו' כצ"ל:

ד"ה הכי נמי נעשה כו' של פלוני בכל עניין שנדר להביא אף מן המעשר וליהוי החולין גרידא כו' כצ"ל וראיתי בדפוס חדש שנדפס גירסא אחרינא ואינו מן הצורך:

ד"ה אלא תודה כו' כאומר לפטור לחמו כו' כצ"ל:

ד"ה נדר ופתחו כו' נתחרט תוך כדי דיבור ולפי שהיה כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

בא"ד בלא לחם אמר כדי כו' כצ"ל בא"ד כופין לקיים נדרו כו' וכצ"ל:

ד"ה עניין אחר כו' שאינו יכול אי אפשי כו' כצ"ל ד"ה ב"ש אומר איפטר נזיר אע"פ שאמר כו' כצ"ל ד"ה ומאי כופין אותו כו' כצ"ל:

בא"ד בלא לחם כופין כו' הד"א בא"ד שהיה נדר הגון הס"ד וכצ"ל:

ד"ה רצה כו' המעשר הס"ד ד"ה שלא יקח כו' לתודתו הס"ד וכצ"ל:

ד"ה אבל כו' ולחמה הס"ד:

ד"ה אני אומר אפי' מחיטין הלקוחי' ממעשר שני לצורך תודות הס"ד וכצ"ל. פירוש שלקח החיטין ממעות מ"ש לצורך תודות אפ"ה לא יביא משום דמין מעשר הוא שנותני' מעשר מן חיטים ולהכי כתב רש"י שלקח החיטי' ממעות מ"ש לצורך תודות משום דאין לוקחי' ממעות מ"ש אלא בהמה לשלמים כדלקמן וראיתי בדפוס חדש שנדפס לא יביא לצורך תודות וטעות הוא ואינו מן הצורך להגיה:

ד"ה מהיכא ילפת לה לתודה דמביאה ממעשר שני הס"ד וכצ"ל:

תוס' ד"ה תודה מן החולין כו' מן החולין דכי אמר הרי עלי כו' כצ"ל בא"ד לא דמי להכא כו'. אע"ג דבברייתא מדמי הריני נזיר להאומר הרי עלי תודה בלא לחם לב"ש מדמי שפיר דמה התם אמר תפוס לשון ראשון מכ"ש באמירה לגבוה:

בא"ד חוץ ממגדף וע"א כו'. פירוש כמו בהנך ד' אמרינן אפילו תוך כדי דיבור קטן דהיינו רב לתלמיד לא מהני החזרה משום דחמירא ה"ה באמירה לגבוה נמי לא מהני חזרה אפילו תוך כדי דיבור קטן אבל לפ"ז צ"ע למה לא חשיב נמי אמירה לגבוה התם דלא מהני חז ה ויש ליישב בדוחק בא"ד אפילו רבי יוסי מודה דאפילו תוך כדי דיבור כו'. וכתב מ"ו הב"ז דהכא משמע מדבריהם דבהקדש לא יוכל לחזור אפילו תוך כדי דיבור קטן ואפילו לר"י מטעם דאמירה לגבוה וזה סותר למ"ש תוספת בתמורה שם דכ"ה ע"ב ד"ה לא נצרכה כו' ובמרובה דע"ג ע"ב משמע בהדיא דתוך כדי דבור קטן מודה ר"י דכדיבור דמי ויכול לחזור וצ"ע עכ"ל. ונ"ל ליישב והא דמסיק התם במרובה דשאני לר"י בין תוך כדי דיבור קטן לבין תוך כדי דיבור גדול משום דתוך כדי דיבור קטן דומה לנתכוין תחלה לכך וכ"כ תוספות שם ד"ה תרי תוך כו' לפ"ז בשלמא בתמורת עולה תמורת שלמים אמרינן בתוך כדי דיבור קטן דנתכוין תחלה לכך כיון דאפשר לקיים שניהם להיות חציה תמורת עולה וחציה תמורת שלמים אבל הכא כיון דאמר בתחלה הרי עלי והוי דבר שבחובה ודבר שבחובה אינו באה אלא מן החולין ליכא למימר דנתכוין תחלה לכך להביא מן המעשר ע"כ בעי למהדר והוי כתוך כדי דיבור גדול משום הכי לא מהני חזרה כנ"ל ברור ונכון וכן משמע מתוס' שם במרובה ע"ש. ד"ה אמאי כיון כו' וי"ל דקשיא ליה דכי אמר כו'. פי' דהכי פריך דר"ה סתמא קאמר מביא תודה ולחמה משמע דכמו דלחמה אינו באה אלא מן החולין משום דאמה הרי עלי והוי דבר שבחובה וכמו שאמר בפי' לחמה מן החולין דמי מביא תודה נמי מן החולין אמאי יביא היא ולאמה מן החולין ופריך ממתני' על ר"ה ולא מר"ה על מתני' ודוק ודוחק הוא:

ד"ה טעמא דאמר כו' אבל אמר לחם בלא תודה לא כו' פי' אין כופין לקיים נדרו כיון דלחם בלא תודה לא איקרב והוי כמו נדר ופתחו ולא שייך למימר תפוס לשון ראשון כיון דלחם לאו קרבן הוא אבל אמר סתם הרי עלי לחמי תודה מביא תודה ולחמה כרב הונא ואפשר ליישב בדוחק דאמתני' פריך רישא דקתני יביא היא ולחמה מן החולין והכי פריך טעמא דאמר תודה אבל אמר לחם בלא תודה לא ואמאי נימא כיון דלחם בלא תודה לא איקרב ובודאי נתכוין תחלה לתודה ג"כ ולא מצי מיהדר דאמירה לגבוה אלא ע"כ דמצי מיהדר וקשיא למתני' דקתני יביא היא ולחמה מן החולין מטעם דלא מצי מיהדר כמו שכתבו תוס' לעיל ד"ה תודה כו' כצ"ל:

ד"ה היא ולחמה כו' ותיבת תודה יש למחוק:

דף פ"ב ע"א גמרא ממעשר ומינה מה כו' כצ"ל:

ד"ה שם כיון דמעשר קרב ליה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ושלמים גמר כו' דזבין ממעות כו' כצ"ל:

ד"ה ומינה מה שלמים כו' ואותן חיטים כו' כצ"ל בא"ד לא יהי' מעשר כו' כצ"ל:

ד"ה מה שלמים אינו מין מעשר אף כו' אלא יביא כו' כצ"ל ד"ה דלא אלימא שלמים למיחל אקדושת כו' כצ"ל:

ד"ה לא יצא העור כו' לא יצא לחולין דיש בו תורת מעשר ליקח בו בהמ' כמו סתם מעות מעשר דהוי שלמי' ומביא כו' כצ"ל:

ד"ה הכי קאמר כו' הואיל ושלא כתורה כו' כצ"ל:

בא"ד לחרישה ולא לקחו כו' כצ"ל. פי' שאמר בפי' שלקח לחרישה:

בא"ד דהיינו שיהא כשלמים הבאין ממעות מעשר שהבשר נאכל בתורת כו' כצ"ל. והשאר יש למחוק שיתור לשון הוא:

בא"ד אבל לא קנה תורת שלמים דנעשה כלוקח שור לחרישה ממעות כו' כצ"ל. בא"ד כל דמיו מעשר הס"ד. פי' כקדושת מעשר:

ד"ה לא מיבעיא אליבא דר"י דאמר כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

ד"ה כיון דמעשר קרב שלמים בהמה שלוקח כו' כצ"ל בא"ד שלמים כי מתפיס ליה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אינו בתורת כו' הא איפכא כגון חיה כו'. וכתב מ"ו הב"ז לא ה"ל לדייק כן מדיוקא דהא משנה שלימה מפורשת התם להדיא פ"א משנה ג' דהלוקח חיה לבשר תאוה יצא העור לחולין ע"כ. ובאמת דבר תימא הוא, מ"מ נ"ל ליישב ואפשר כוונתו ע"פ האמת דממתני' ליכא למידק דאיכא למימר הא דקתני במתני' דהעור יצא לחולין שקנה ממוכר הדיוט שאינו יודע בסחורה וחושב שלא מכר לו אלא הבשר ואינו מקפיד על העור לפיכך יצא לחולין שלא קנאו ממעות מ"ש אבל בלוקח ממוכר אומן שיודע דמי הבשר והעור לא יצא העור לחולין דנעשה כמוכר זה בפני עצמו וזה בפני עצמו אבל מדיוקא דהכא מוכח שפיר אפילו לקח ממוכר אומן ומכר גם העור בפני עצמו יצא לחולין דמדקאמר בלקח חיה לזבחי שלמים דהעור אינו בתורת שלמים משמע בחיה לבשר תאוה העור בתורת שלמים ואפילו הכי יצא לחולין כנ"ל ועיין סברא זו בפי' המשניות בר"מ שמביא בשם ירושלמי ד"ה הא מני ר"י היא לעיל נמי גבי חיה כו' ותוספת שאנ"ץ תירצו דלעיל לא מצי לשנוי' הכי דמתני' היא וסתם מתני' ר"מ היא:

ע"ב רש"י ד"ה ליקו במילת' כו' חוזר ודן כו' כצ"ל:

ד"ה לדבריו דר"א כו' אפשר פריך מה כו' כצ"ל:

ד"ה בכללא איתמר כו' בכלל א' הוא דשם כו' כצ"ל:

בא"ד בהיקש דכי יליף תודה מפסח דורות כו' כצ"ל ד"ה ורבי עקיבא כו' מנלן הס"ד:

ד"ה זאת התורה מאי כו' קרא הס"ד והד"א:

ד"ה מה היא איזה כלי ילפינן כו' כצ"ל:

ד"ה אלימא מזרק לקבל כו' בעולה הס"ד וכצ"ל. ואח"כ ד"ה נמי כתיב וישם כו' כצ"ל ובדפוס חדש מוסיף על גירסא זו ואינו מן הצורך:

תוס' ד"ה והשתא נמי כו' דמשמע מלישנא דר"א כו' כצ"ל, פי' מדקאמ' דקסבר דסבר בלאו הכי:

בא"ד והשתא אפילו לרבי עקיבא מצי לאקשויי כו', ולפי מה שכתבו תוספת שם דמ"ו ע"ב ד"ה כי פליגי כו' לא מצי לאקשויי' לר"ע כיון דר"ע ממעט התם גר שמל ולא טבל מפסח מדכתיב תושב ושכיר ולפי זה ס"ל מדמעטינן קרא מפסח ש"מ דאין גר עד שימול ויטבול בא"ד דרשע רשע ממיתה והיינו כו' כצ"ל:

פי' לאביי דמשני הכי קשיא לרבי עקיבא מנ"ל אבל רבא משני התם בע"א:

ד"ה ויקח כו' ויכין דרשינן כו' כצ"ל:

בא"ד שהזכיר למה לי אי לאו לאשמועינן כו' כצ"ל:

ד"ה מה מנחה כו' זכרים הוא קודש קדשים הוא וקשיא כו' כצ"ל:

דף פ"ג ע"א רש"י ד"ה בהדיא כתיב בהו וזה יהיה לך כו'. והא דמביא רש"י על חטאת ואשם האי קרא דכתי' בפ' קרח ובמס' זבחים דף צ"ז ע"ב קתני בהדיא כתיב ומביא קרא דכתיב בפרשת צו כל זכר בכהנים יאכלנה ואפשר ליישב דמחטאת ואשם דכתיב בפרשת צו איכא למימר דאיירי בחטאת יחיד דוקא ולא בחטאת