צאן קדשים קכד

ריבוי כו' ולא מהיקש וחוזר ומלמד חמץ על המצה י' עשרונים ולא מצי כו' כצ"ל. ומ"ו הב"ז מוחק כל אלו ואינו מן הצור' דהא עיקר ריבוי דתביאו לא קאי אלא על החמץ כמו שתי לחם כדמשמע מפרש"י גופא לקמן דכתב שהרי לא למד החמץ מהיקש כו'. ולפ"ז הגירסא ניחא דחמץ חוזר ומלמד על המצה מדכתיב על חלות לחם חמץ וגו' ולא מצי למפרך וכי דבר כו' ד"ה שתי ידות כמצה כו' אותן מינן נמצא שני מינן כו' הד"א וכצ"ל:

בא"ד לשני מינן הוי עשרה קבין הס"ד וכצ"ל:

ד"ה שהן ששה עשרונות בעשרה קבין הן ששה עשרונות לב' מינין שהן ג' עשרונות לכל מין דכיון דעשרה עשרונות הוי לג' מינין נמצא לב' ידות כו' כצ"ל:

ד"ה מקיש חינוכו דכהן הדיוט להמשחו לענין רבוכה דכהן הדיוט מביא חביתין ביום חינוכו לעבודה וכהן גדול בכל יום וחינוכו הוא המילואים שלו אלמא דבמילואים הוו רבוכה אף חלות לחם שמן נמי דהוי כו' כצ"ל:

ד"ה הא דלא עבד כו' מ"ר ז"ל הס"ד אח"כ ד"ה שלמיו כו' והד"ה רקיק עד נמשח שייך למטה כאשר ארשם בע"ה. ד"ה לרבות שלמי נזיר ל"י קבין כו' כצ"ל:

ד"ה ולרביעית שמן כו' לרבוכה ושל חמץ לא כו' כצ"ל:

ד"ה אמר רב פפא דבר שנאמר כו' כצ"ל:

בא"ד לחם נזיר הס"ד ואח"כ ד"ה חלות ורקיקין פרט דרקיק וחלות חד הוא אלא שזה נבלל וזה נמשח הס"ד וכצ"ל:

תוס' ד"ה אמר רב כו' ואין הללו שני עשרונים כו'. פירוש אלא י' עשרונים:

בא"ד אימא אלו דוקא עשרון לחלה כו' כצ"ל. וכ"ה בס"י ומ"ו הב"ז מגי"ה שני תיבת ב' עשרונים שלא לצורך:

בא"ד דכמו שיאמר מתעשה כו' כצ"ל:

בא"ד דממה נפשך איכא עשר חלות משום כו' כצ"ל בא"ד ילפינ' עשר עשרונות למה כו' כצ"ל פירוש כיון דמיו"ד ילפינ' ליו"ד עשרונות ומתביאו ילפינן לכל חלה עשרון ואמר קרא א' שלם מכל קרבן ע"כ א' מי'. ועיי' בס' קרבן אהרן דכ"ה ע"ד מה שכתב בזה:

ד"ה הימנו דבר כו' תהיינה ומשמע עשר כו' כצ"ל בא"ד ולהני גמר משתי הלחם כו' כצ"ל. ד"ה אחת להמשחו כו' ביום הכפורים דעיקר עבודת כו' כצ"ל. ע"ב רש"י ד"ה ור' יוחנן כו' בסמוך הס"ד:

ד"ה ואי איתמר כו' לחם הוא דבעינן על בסמוך כו' כצ"ל ד"ה והאי שאין אפויה כו' כשמטלטלי' שלח אותה וע"ד דלא ליקדשו קמ"ל הס"ד וכצ"ל ואח"כ ד"ה קדשו מ' מתוך פ' דלאחריות נתכוין דאי אבד דא ליפוק באחרינא הס"ד וכצ"ל. ואח"כ ד"ה לא קדשו סבר לקרבן גדול דהיינו פ' נתכוין ולא דאי מיתבדו מ' מינייהו ליפוק באידך הס"ד וכצ"ל:

ד"ה מ"ד קדשו כו' והאי דהביא פ' כו' כליל:

ד"ה ומ"ד לא כו' ופסול הס"ד. ד"ה אביי אמר בכלי שרת מקדשי' שלא כו' וה"ה בסכין כו' כצ"ל:

ד"ה מ"ד קדשו קסבר כו' גדול ופסול הס"ד. ואח"כ ד"ה רב פפא כו' שראוי לה הס"ד ואח"כ ד"ה סבר סכין נמי כו' מדעת בעלים ולפ' איכוונו ופסול הס"ד וכצ"ל ואח"כ ד"ה מר סבר אלימא מכלי שרת לקדש שלא כו' שראוין לזבח הס"ד וכצ"ל ואח"כ ד"ה אע"ג דליתא ליה לסכין תוך כיון דמקדשא הזבח יותר משאר כלי שרת שיש להם תוך הכי נמי אלימא משאר כלי שרת שמקדש מה כו' כצ"ל. פירוש דשחיטה מקדשא הלחם יותר משאר כלי שרת:

ד"ה או חוץ למקומו חוץ כו' כצ"ל. וראיתי בדפוס חדש שרוצה להגיה בנ"א ולא ניחא לי והמעיין יבין מעצמו:

תוס' ד"ה ולא בעינן כו' לההיא דהתם דתנופה כו' כצ"ל:

בא"ד לחם בעלמא אתי ליכא כו' כצ"ל:

ד"ה או לאחד כו' אבל אתמיד פשיטא כו' כצ"ל. פי' דתמיד קרבן צבור הוא ושייך לכל ישראל לא מיחייב אם אחד מבני ישראל היה לו חמץ אע"ג דהוי כמו א' מבני חבורה ד"ה ליקדשו ארבעים כו' היינו היכא שאינו מתברר לבסוף דלאו כלום עביד כו' כצ"ל. פי' התם גבי גט דר"י דאמר התם אף אחרון נמי אינו פוסל קאי על המתני' דאמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש אע"ג דהוא מברר דבריו ואמר לאיזה שארצה עכ"פ לבסוף אינו מתברר אם היה ג"כ בשעת כתיבת הגט דעתו לזה וכתיב וכתב לשמה מ"ה ס"ל התם ר"י דאין ברירה ולאו כלום עביד כנ"ל ברור אבל הגירסא שלפנינו היכא כשמברר לבסוף לא ניחא דאדרבא כשמברר לבסוף ס"ל דיש ברירה וכ"כ תוס' בגיטין שם ע"ב ד"ה דר"מ כו' ובעירובי' דקל"ו ע"א ד"ה דר"ש כו' אע"ג דמשמ' התם מתו' דדברי ר"י בפ' כ"ה אפי' במברר היינו שהוא מברר דבריו תחלה ואמר לאיזה שארצה והוי כמו שני לוגין שאני עתיד להפריש אבל לבסוף אינו מבורר אם היה דעתו בשעת כתיבה לזה וכ"כ תוספת שם בגיטין דכ"ד ע"ב ד"ה לאיזה שארצה כו' וכ"כ תוספת בפ"ק דמ"ט ע"ב ד"ה אלא לעולם כו' ותמיה לי על מ"ו הב"ז שלא הרגיש בזה ומקיים הגירס' שלפנינו ובזה יתורץ ג"כ דתוספת ציינו הכא בדברי ר"י דאמר ליקדשו מ' מתוך פ' קדשו והקשו דר"י לית ליה ברירה דיש לדקדק דהא הכא מפרש דבריו ומברר דיקדשו מ' מתוך פ' ס"ל אית ליה לר"י ברירה אבל כאשר כתבתי ניחא דהתם גבי גט נמי מברר דבריו תחלה ואמר לאיזה שארצה אגרש כדמשמע מתוספת כנ"ל ומשני אע"ג דמברר תחלה לבסוף אינו מתברר כנ"ל. כנלע"ד ברור ודוק. ולפ"ז תמיה לי על מ"ו מהרש"א בחידושיו במסכת עירובין דשם ד"נ ע"ב ציינו תוספת בד"ה ומר סבר לקרבן גדול קא מיכוין והקשו קושיא זו לר"י וכתב מ"ו מהרש"א הא דלא הקשו גבי הא דאמר הכל מודים היכא דאמר ליקדשו כו' כיון שמפרש ומברר דבריו איתא ליה לר"י ברירה כו' עכ"ל ואישתמיט' מיניה מה שכתבו תוספת שם במקומו דגבי גט נמי הוי מברר דבריו ואפ"ה לית' ליה ברירה וצ"ע על מ"ו מהרש"א:

בא"ד אבל הכא קדשים כל כו'. פירוש דלא צריכא לבירורין. בא"ד וכשבא להפריש כו'. עיי' שם במס' עירובין ומפרשי דבריהם ביותר:

דף עט ע"א רש"י ד"ה ואתה דמיתו כו' לא קדש הס"ד כצ"ל:

ד"ה חוץ לזמנו כו' הגוף הס"ד:

ד"ה ועוד דקשיא לך כו' כצ"ל ד"ה בדוקים שבעין כו' פסולו אלא לאחר כו' כצ"ל ד"ה דסבר ר"ע כו' דקדש כל דהוא כו' כצ"ל:

בא"ד הלחם הס"ד ואח"כ ד"ה ור' יהושע ואידך ר' יהודא דאמר אליבא דר"א לא קדש כו' כצ"ל וראיתי דפוס חדש שמשבש הגירס' ברש"י ובפנים ואינו מן הצורך:

בא"ד ירדו הס"ד ואח"כ ד"ה בפסולא דגופי' דמקדש לזבח עצמן הס"ד וכצ"ל:

ד"ה התם דקאמר כו' משלא לשמן מוכח מגופי' דאם עלתה כו' כצ"ל:

ד"ה אם יש זבח כו' עמו הס"ד ואח"כ ד"ה יפסלו בלינה דמשקדשו בכלי כו' כצ"ל:

ד"ה אלא בשחיטת כו' אינון חולין כו' כצ"ל:

ד"ה לאו דאיפסול כו' דבשחיטה מקדש כו' כצ"ל:

בא"ד הנסכים ואמאי כו' הד"א:

ד"ה מעלין זה כו' נסכים בשחיטה ומ"ה אם יש שם כו' כצ"ל:

בא"ד עמו שאם לא כן יפסלו הס"ד וכצ"ל:

ד"ה הכא במאי עסקינן כו' ונשפך ואח"כ נפסל הזבח הס"ד וכצ"ל. פירוש וכיון דקודם שנשפך לא נפסל היה עומד לזרוק והוי כזרוק ס"ל לענין שאם יש זבח אחר יקרבו עמו אבל אם היה נפסל הזבח קודם שנשפך לא היה עומד ליזרוק כנ"ל ברור ומ"ו הב"ז מקיים הגירסא א שלפנינו ונפסל בזריקה ואין להבין:

תוס' ד"ה והדר בי' רבה כו' ומפרש בגמרא הואיל ומרצה לפיגולו כו'. פירוש דמשמע דבקדושתייהו קיימי ואם עלו לא ירדו וכ"כ רש"י שם ותוספ':

בא"ד ואי בעיא להו כו'. פירוש כמו הוכחה אחרית' דמוכח נמי מסוגיא דהתם דבשינוי מקום אם עלו לא ירדו אבל דבריהם אינם מובנים לי דהוו כיהודא ועוד לקרא כיון דמתני' היא דאם עלו לא ירדו וסוגיא דהתם מה שמביאו תוס' הכא אזלא אליבא דהך מתני' כמו שכתבו תוספת התם ומי הוכרחו להביא עוד ראיה מסוגיא דהתם:

בא"ד מקל וחומר ויליף חוץ כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא והא אמר רב חסדא שמן כו'. ואין לומר דלא דמי דר"ח איירי במנחה כשרה מ"ה פסול לשם מנחה אחרת ומתני' איירי בזבח שנפסל מ"ה כשר לשם זבח אחר מכל מקום פריך שפיר מדנקט סתמא פסול לשם מנחה אחרת משמע בכ"ע אפילו אם נפסלה המנחה דאל"כ לא הוי לסתום דבריו דאין דרכו של אמורא לסתום דבריו:

רש"י ד"ה ור' אלעזר סבר לה כו' יקרבו עמו הס"ד והשאר יש למחוק דיתור לשון הוא:

ד"ה פסול לשם כו' נימא בנסכים שהקדישה לשם זבח זה לא כו' כצ"ל:

ד"ה שמן גופה כו' לשם מנחה אחרת כו' כצ"ל ד"ה וליתנו בית דין כו' שאם הוצרכו הוצרכו כו' כצ"ל:

ד"ה השתא נמי כו' כשרים כו' כצ"ל:

בא"ד זבח פסול הס"ד ואח"כ ד"ה כגון שהיה כו' מתני' דתני יקרבו כו' כצ"ל:

בא"ד באותה שעה שנפסל זה ומיד חזו הנסכים כו' כצ"ל:

ד"ה תמידין כו' ביום כ"ט אדר כשהיו ב' קריבין היו כו' כצ"ל:

בא"ד ואח"כ נמצאו לא יקרבו בחג הסוכות ולא יקרבו בחג המצות ואין נפדין כו' כצ"ל ואין להקשות לל"א דקאי על תמידי' שאבדו לפ"ז מאי פריך דלמא אבודין שאני דלא שכיח ולא חשיב ב"ד להתנות עליהן כדמשני במסכת שבועות דף י"א ע"ב בסוגיא זו עיי' שם בתוספת