צאן קדשים קכב

הס"ד ואח"כ ד"ה של זה בזה לאו דלא תאכל כו' כ"ל:

תוס' ד"ה אי דלמטה כו' ואז כבר נצטנן הס"ד. וליכא למימר שהיו מניחי' על תרומת הדשן וביום שלאחריו נשרפה דבכל יום היה תורמין את הדשן דא"כ נפסלה בלינה ולענ"ד דיש ליישב דברי ר"ת דהא בלאו הכי יש לדקדק לפי' התוספ' דהו מתפזרי' במקום ששם פרים ושעירים נשרפין דהא פרים ושפירי' לא היו נשרפים בעזרה אא"כ אירע בהן פסול קודם זריקה אבל כמצותן היה נמי נשרפים חוץ לג' מחנות כדאמרי' בזבחי' שם וביומא דמ"א ולפ"ז כיון דגזירת הכתוב היא כמו שפרש"י שהשירי' של מנחת חוטא דכהנים ילכו לאיבוד דהיינו לשריפה הוה כמצותן ומ"ה פרש"י על שפך הדשן בחוץ כמו פרים ושעירים כמצותן אלא ע"כ צריך לומר דתוספת אזלי לשיטתן דכתבו במס' יבמות ד"ק ע"א בד"ה והשירים כו' דשירי מנחת חוטא של כהנים הוה כמו פסולים בבעלי' שאין לו אוכלי' והוה כמו פרים ושעירים שאירע בהן פסול ולפ"ז צדקו ג"כ דברי ר"ת שמתפזרי' במקום ת"ה ואי אמרת דכבר נצטנן דאחר התמיד היה מקריבי' מנחות דהא אנן קי"ל כל שפסולו בבעלי' טעון עיבור צורה ומתני' היא במסכ' פסחים דפ"ב וא"כ שפיר היו מניחים על ת"ה אפי' לא נשרפה עד למחרת לא נפסלה בלינה כיון דבל"ה טעון עיבור צורה דהיינו לילה א' וכן פי' רש"י בפסחים דפ"ב ע"א במתני'. ובזה ניחא ג"כ פיר' רש"י דרש"י לא ס"ל דשירים הוי כמו פסולו בבעלי' אלא מצותן בכך כיון דג"ה הוא ומ"ה פי' רש"י בחוץ כמו פרים ושעירי' כמצותן כנ"ל ברור ונכון וצ"ע על תוספ' שכתבו על ר"ת ולא יתכן ומ"ו הב"ז מיישב דברי רש"י בדוחק וכאשר כתבתי ניחא. ד"ה ויש לך דבר שקרב למטה ואע"ג דאיכא כו' ודבריהם אינם מובנים לי כיון שהיו מתפזרי' על בית הדשן דלמטה והדשן היה מפסיק בין השירי' לרצפת העזרה לא היה מקדש וכן משני תוספת גופא במסכ' זבחים דפ"ד ע"א ד"ה ואת כו' וז"ל וי"ל כגון שיש הפסק כו' משמע כל מידי דמפסיק וצ"ע:

ד"ה לאכילה הקשתיו כו' לחביתין כו' והא דלא מפרשי כפי' רש"י מנחת חוטא למנחת נדבתו משום דאכתי לא אסיק דקרא איירי בתרוייהו:

ד"ה מאי קאמר כו' משום לאו אלא לא תאכל כו' כצ"ל בא"ד מקיים כל דמנחות כו' כצ"ל. פי' קאי כל אתרוייהו דהוקשו לחביתין:

ד"ה ובסיס ריחא כו' דלא חשיב שמן ולבונה כו'. פי' דבמנחת נדבה ובמנחת חוטא ליתא מ"ה כתבו כלשון אחר ובסיס ריחא היינו מחמת שמן ולבונה בסים ריחא ד"ה לאו דורות כו' י' יוחסין וכתיב בתריה תושב כהן ושכיר כו' כצ"ל:

בא"ד פטור קאמר נמי כו' כצ"ל בא"ד דכריתות דשייך ביה לאו כו' כצ"ל ותיבות ודמכות יש למחוק דהתם לא שייך לאו דכל זר לא יאכל קדש ולומר דפריך דלילקי משום לאו דמעילה דא"כ מאי משני הכא כיון דלכהנים נמי לא חזי אדרבא כיון דלכהנים לא חזי חייב משום מעילה כדאמרי' במסכת מעילה ד"ט ע"א בעולה מועלין עד שתצא לבית הדשן ופי' רש"י כיון דכולה כליל ואין בה היתר לכהנים לעולם מועלין בה אלא ע"כ דפריך התם דלילקי משום לאו דזרות כי קדש הם נ"ל ותמי' לי על מ"ו הב"ז שלא הרגיש בזה בא"ד גבי זרות כתיב דהכל כו' כצ"ל בא"ד תיקשי לן דלילקי כו' פירוש בכריתות:

בא"ד ועוד דשייך נמי בהנאה כו' כצ"ל:

בא"ד ומיהו קשה כו'. פירוש בכריתות דבמכות פריך באמת:

ע"ב גמרא שתי הלחם הבאות בפני עצמן לשריפה כו' כצ"ל רש"י ד"ה מסייע לשמואל דאמר קומצו כו' כצ"ל ד"ה לאפוקי ממאן דאמר שתי הלחם הבאות בפני עצמן כגון שלא היה כבשים שנאבדו כו' כצ"ל. והשאר יש למחוק דבהדיא אמרינן לעיל דף נ"א ע"א שאין שתי הלחם באים בנדבה בין יחיד בין צבור בא"ד דסבר הכבשים אין מעכבים את הלחם אבל אין נאכלין וטעוני' עיבור צורה קמ"ל בזו בשתי הלחם ובלחם הפנים יפה כח הכהנים לעולם דאפי' באות בפני עצמו לעולם יפה כח הכהנים ולאכילה אתיין מעיקרא הס"ד וכצ"ל:

ד"ה טעונות שלשה כו' וחוזר ונותן שמן לבלול בשמן כו' כצ"ל בא"ד יציקה לאפוקי מנחת כו' הד"א:

ד"ה וחכמים כו' בוללן הס"ד ד"ה כמין כ"י כו' באצבעו ועושה כמין כו' כצ"ל:

ד"ה ת"ר כו' שטעוני' מתן שמן כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה לאפוקי מדשמואל כו' והתם מוכח טעמא דשמואל כו' פירוש מ"ה סתם הכא לאפוקי מדשמואל משום דשמואל ור' שמעון ס"ל דדבר שאין מתכוין מותר וסתם מתני' ר"י היא דס"ל דבר שאין מתכוין אסור ד"ה קומצו ושיריו נאכלין אבל יין כו' כצ"ל:

ד"ה איכא מתנות כו' על תנוך כו' הטל מלוג השמן ויצק כו' והזה כו' כצ"ל:

דף ע"ה ע"א גמרא אמרו לו והלא לחמ' כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מה כאן כו' תעשה ובמנחת מרחשת כתב הס"ד וכצ"ל. ואח"כ ד"ה יציקה ובלילה דהאי קרא סולת בלולה במחבת כתב כו' כצ"ל:

ד"ה ואי אפשר לבוללן חלות כדמפרש לקמן ונבללין סלת וה"ה למחבת ומרחשת דנבללין סלת הס"ד וכצ"ל ואח"כ ד"ה כיצד עושה למנחת מחבת ומרחשת הס"ד. ואח"כ ד"ה נותן שמן בכלי ונותן הסולת בשמן הס"ד ואח"כ ד"ה כיצד עושה מיירי כו' כצ"ל:

בא"ד דעלמא הס"ד וכצ"ל ואח"כ דיה מאי היא כו' כצ"ל:

ד"ה לא לישתמוט קרא כו' אלא מדכתיב כו' כצ"ל פירוש לא לישתמיט קרא ולכתוב חדא זימנא חלות משוחות רקיקי' בלולות וכיון דלא כתב הכי ש"מ דוקא:

בא"ד דווקא הס"ד ואח"כ ד"ה מנחה הבאה כו' בא"ד לרבנן כו'. פי' היינו בדיעבד ור"י היא דלעיל דס"ג ע"א והתם בדיעבד איירי דר"י דמודה דכשרות ע"ש ע"ב סוף פרק:

בא"ד מביא הס"ד ואח"כ ד"ה מושח את כו' כי הס"ד ואח"כ ד"ה ושאר השמן כו' לחלות הס"ד ואח"כ ד"ה רקיקין הבאין כו' מושחן וכו' הס"ד ואח"כ ד"ה מושחן וחוזרין כו' עד וכו' ואח"כ ד"ה למעוטי כו' כצ"ל:

ד"ה מאי תלמודא כו' מאפה שכתובה עם כו' כצ"ל. תוס' ד"ה מה להלן כו' בהו בלילה ומתן שמן בכלי קודם לעשייתן מנלן תינח כו' כצ"ל. ומ"ו הב"ז מוחק תיב"ת בלילה ואינו מן הצורך וגירסא זו יותר נכונה להמעיין:

בא"ד מיציקה משום דכתיבי תרי מיעוטא גבי יציקה עליה והיא איצטרך ליה כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

ד"ה שפיר קאמר כו' ומתחלקת לכמה כו' כצ"ל:

ד"ה ומה חלות כו' אי שייך כו' ועי' בתוספת דזבחים דף ט"ז ע"ב:

ד"ה כמין כ"י כו' יצק שמן על ראש אהרן ויורד כו' כצ"ל:

ד"ה אימא להוציא כו' כתיבה ביה בהדיא כו' (ודבריהם אינם מובנים לי כיון דכתיבי בהדיא מעיקרא דדינא לית' דליפרוך גבי פתית' אימא להוציא מנחת כהנים הא בהדיא כתיבי בי' ויש ליישב בדוחק וברש"י שלפנינו לית' ותמי' לי מה דלא הקשה איפכא דגבי יציקה נמי ליפרך אימא להוציא שתי הלחם ולחם הפנים כמו דממעטינן מפתיתה ואח"כ מצאתי קושיא זו בספר קרבן אהרן דע"ה ע"ד ע"ש:

ע"ב גמרא כהן משיח היה מקפלו ואינו מבדיל והא אנן כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לא היה מקפלה כו' ואין נקמצת וכליל היא הס"ד וכצ"ל:

ד"ה וכולן כו' ואיכא דאמרי וכולן פתיתי' כזיתי' כו' כצ"ל:

בא"ד ומכל חלה וחלה כו' כצ"ל:

בא"ד לא היה בכל פתות אלא כזית ולא מפי השמועה הס"ד וכצ"ל. אבל יש לדקדק על זה הא בעשרון היה מ"ג ביצים וחומש לפי חשבון עשירית האיפה נמצא שהיה עושה מן העשרון עשרה חלות מגיע לכל חלה ד' בצים ושליש ביצה נמצא כשעשה מכל חלה ארבע מגיע לכל פתות יותר מכביצה והיכא כתב רש"י שלא היה בכל פתות אלא כזית וצ"ע רב ליישב:

ד"ה תלמוד לומר פתים כו' וכתיב פתים דמרבה לשני פתים יותר הס"ד וכצ"ל:

ד"ה תלמוד לומר אותה כו' ולא יותר הס"ד ואח"כ ד"ה ולא פתיתה לפתיתי' לפירורין הס"ד וכצ"ל ואח"כ ד"ה ומבדיל והדר קמץ לה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה האי חביצה שקורין סלניי"קוק הס"ד:

ד"ה מברך הכהן כו' כצ"ל:

ד"ה אי הכי היינו דקתני כו' כצ"ל:

ד"ה שאכלו מיבעי ליה כו' משמע דפירורין הם כו' כצ"ל ד"ה אמר לו ר' יוסף אלא כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה חביצה כו' ליקט מכולן כו'. פירוש דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות:

בא"ד ועוד בסמוך כו'. פירוש אע"ג דאיכא לשנוי' דמחטה ליכא למיפרך דר"י מפרש לה הפרוסת קיימת היינו כזית אין הפרוסת קיימת שאין בהם כזית וכ"כ תוספת התם בשם ירושלמי מ"מ איכא למיפרך מדבסמוך:

ד"ה היה עומד ומקריב כו' ולא היה לומר הביא כו' פי' דהביא משמע מנחתו לא הביא. ובאמת ברש"י שלפנינו הכא ובמס' סוכות דל"ז ע"ב לית' להך גירס' ואם לפני תוספות היה הגירס' ברש"י הכי יש ליישבו דרש"י ס"ל דאי אפשר לפרשה דמברך שהחיינו אהקרבה דהא ע"כ היה מקריב כל כהן במשמר שלו אע"ג שלא היה מקריבי' אלא ב' פעמים בשנה כמו שכתבו תוספת לקמן רש"י ס"ל דאין מברכי' שהחיינו אלא על מצוה שמתחדשת משנה לשנה כמו סוכה ולולב או פירות שמתחדשות משנה לשנה אבל לא על מצוה שמתחדשת מחצי שנה לחצי שנה וכ"כ הב"י בטוא"ח סי' רכ"ה מ"ה פרש"י דהא דמברך שהחיינו קאי על הבא'