צאן קדשים קכ

ע"ב גמרא דקצירה דאדם אמר ר"מ כו' כצ"ל:

שם שמעת ליה דאם כן כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה וקוצר לשחת מפסיק כו' כצ"ל ד"ה דא"כ דאף כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ומתירין כו' וכן יש לפרש מסותא כו'. פי' שהיה מנצו עלה בי תרי וקם חד מינייהו אקדשי' ופרשו מנה כולהו רבנן מלרחוץ בה וקש' נמי למה פרשו יחללו שוה מנה על שוה פרוטה אלא מיירי בקונם:

ד"ה ונותנים פאה כו' כיון דהוי הפקר כו'. פי' כיון שאין פאה נוהגת בירק והם היה נותנים הוי כאלו הפקרו לעניים והפקר פטור מן המעשר:

בא"ד ופאה דפטור לב"ה כו' פי' בשלמא לבית שמאי הטעם משום הפקר לעניים דהוו הפקר אלא לבית הילל דסבירא להו דבעינן נמי לעשירים אית להו טעמא אחרינא:

ד"ה הנחל כו' אע"פ שאינו מושך נתכוין ופריך כו' כצ"ל פי' במתכוין:

בא"ד ומשני להוציא הקבוע כו' ועיין בפירוש הר"ש בפ"ב דפיאה:

ד"ה אימור דשמעת כו' אלמא דשרי אפילו משהביאה שליש הס"ד ואח"כ ד"ה לאדם מי כו' כצ"ל. פי' אפילו לר"י משמע הכי מדקאמר שהתחיל עד שלא הביאה שליש משמע דשרי אחר כך לקצור אף לאחר שהביאה שליש ומכ"ש לר"ש ובפסחים שם כתבו תוספת מדר"ש דייק:

דף עב ע"א גמרא דבר שמצותו ביום כשר כל היום כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מאי טעמא כו' ומשדה האילן אין מביאים עומר כדאמרינן בפרק כל הקרבנות וללישנא דפירשתי לעיל כו' כצ"ל:

ד"ה שמצותו ביום כגון כו' כצ"ל:

ד"ה אם יש בו במחובר מביאין כו' כצ"ל:

בא"ד אותה ביום הס"ד ואח"כ ד"ה הוי פקח ישתוק שלא יאמרו כו' כצ"ל:

ד"ה שנקצר שלא כמצותן פסול ומצות קצירה כו' כצ"ל:

בא"ד הלכך הא דתני כו' כצ"ל:

בא"ד רבי אלעזר ב"ר שמעון הס"ד ואח"כ ד"ה רבו של אביו ר"ש תלמידו כו' כצ"ל:

ד"ה כלל אמר רבי עקיבא במילה קמיירי כו' כצ"ל:

ד"ה ורבי לאו כו' מר"ש כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה סבר לה כו' דאמר בשיטת ר"י אלא כו' כצ"ל. פי' וסבר כוותיה בחדא דבלא הביא שליש לא הוי קצירה ופליג עליה בחדא דאלו ר"י ס"ל דוקא לבהמה אבל לאדם הוי קצירה אפילו לא הביא שליש ולרבי מאיר אפילו לאדם לא הוי קצירה ובזה שקטה מה שכתב מ"ו הב"ז דלא גרסינן בשיטת ר"י משום קושיא לאדם מי שמעת ליה איפכא מסתברא דגירסא בשיטת ר"ש לא ניחא משום דקשיא מתניתין אהדדי כדלעיל בא"ד ואיכא השתא ג' תנאי הס"ד פי' ר"י סבירא ליה אפילו לבהמה דוקא עד שלא הביא שליש לא הוי קצירה ומשהביא שליש הוי קצירה ור"ש סבירא ליה דכל לבהמה אפילו הביא שליש לא הוי קצירה ורבי מאיר סבירא ליה אפילו לאדם בפחות משליש לא הוי קצירה כיון דלשחת הוא:

ד"ה קצירכם שלכם יהא כו' ועיין שם בתוספת דכ"ג ע"א דמתרצו קושיא זו:

ד"ה כריכות כו' ואי אפשר לומר כן כו'. פירוש דהתם קחשיב בריכות בפני עצמם ואלומות בפני עצמם אבל מה שפרש"י במתני' אלומים קשורים לא קשיא מידי דהתם דקחשיב אלומים בפני עצמם היינו אם אינם קשורים אלומים גדולים כמו שפרש"י התם וכריכות אלומים קטנים קשורים:

ד"ה מנין שאם נקצר כו' דאמר דאפילו אפשר לעשותה כו' כצ"ל בא"ד כיון דבדיעבד ביום כשר כו'. פי' משמע אפילו נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דוחה שבת:

ד"ה אף בלילה כו' הרי הקטר חלבים כו' ודבריהם אינם מובנים לי מה ראיה מהקטר חלבים דכשירים ביום ובלילה לאפוקי קצירת העומר דס"ד דביום לא וצ"ע:

בא"ד מאי קשה דילמא מתני' דקתני נקצר ביום כו' כצ"ל ד"ה הבא אחרת תחתיה כו' דאפילו למ"ד טומאה הותרה כו' כוונת התוספת בזה דלא תיקשי היכא מצי לאוקמי מתני' דהכא דקתני נקצר ביום כשר כר' דלמא הא דקאמר ר' התם הבא אחרת תחתיה דכיון שנטמא העומר וטומאה דחויה היא בצבור הוה נמי שלא כמצותו מ"ה מכשיר להביא אחרת תחתיה לקצור ביום אף ע"ג דהוי נמי שלא כמצותו עדיף מטומאה אבל בעלמא ס"ל נקצר ביום פסול מ"ה כתבו דהתם מפרש דאפילו מ"ד טומאה הותרה כו':

ע"ב גמרא לא עומר להקרבה ושתי הלחם לאפי' כו'. יש מקשין יש בכאן מקום עיון רב על הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' תו"מ דבסוגיא זו מבואר דכל המשניו' ס"ל דקצירת העומר דוחה שבת דלא כרבי דס"ל דנקצר ביום כשר אלא כראב"ש דס"ל דנקצר ביום פסול ולרבי דס"ל דנקצר ביום כשר ס"ל דקצירה לא דחי שבת אלא ההקרבה והרמב"ם כתב שם דקצירה דוחה שבת ופסיק דאם נקצר ביום כשר והם תרתי דסתרי אהדדי עכ"ל וכן הקשה מ"ו הב"ז קושיא זו על הרמב"ם. ונ"ל ליישב בדרך אמת משום דהא דמסקינן הכא דלרבי דס"ל דקצירה כשר ביום אינו דוחה שבת ולא אמרינן חביבה מצוה בשעתה כמו גבי הקטר חלבים דשאני התם מגו דדחתה שחיט' את השבת קודם להקטרה וע"כ איכא תנא דלא ס"ל הך סברא מגו דדחתה כו' דרבי ישמעאל ריש פירקן תנא במתני' דבשבת היה בא מג' ובחול מה' וקתני בברייתא דר"י ורבי יוסי אמרו ד"א דר"י נמי ס"ל גבי לבנה כיון דאפשר לא טרחינן ה"ה הכא ומסיק ע"כ לא קאמר ר"י התם דלא ניתנה שבת לדחות אבל הכא דנתנה שבת לדחות אצל הג' סאין ומיגו דנדחה מפני הג' נדחת נמי אצל הה' ולפ"ז רבי ישמעאל דס"ל דבשבת היה בא מג' ע"כ ס"ל דלא אמרינן מגו דנדחה מפני הג' נדחית מפני הה' אע"ג דנעשה בבת אחת אפי' הכי לא אמרינן מגו דנדחה שבת מפני זה ידחה נמי מפני זה מכל שכן דלא אמרינן מגו דדחתה כבר שחיטה את השבת מ"ה ידחה אח"כ הקטרה את השבת וחכמים דפליגי על ר"י במתניתין וסבירא להו דא' חול וא' שבת מג' היה בא קשה נמי למה אצריכי טרחא יתירא דהא עשרון מבחר בלא טרחא אתי מה' כדמסיק התם אלא ע"כ דחכמים נמי ס"ל דבשבת אינו בא מה' משום דלא אמרינן מגו דנדחה מפני ג' ידחה ג"כ מפני ה' מ"ה בחול נמי אין משני' והיה בא נמי מג' ור"ח סגן הכהנים דפליג נמי במתני' סביר' ליה דבשבת היה נקצר במגל א' ובקופה אחת ובחוב בג' ע"כ נמי סבירא ליה דלא אמרינן מגו כדלעיל אע"ג דאיכא נמי כדי לפרסם מפני הבייסותין אפי' הכי לא אמרינן מגו לפי זה לכל הני תנאים למה דחו הקטר חלבים ואימורים את השבת דליכא למימר כיון דכבר דחתה שחיטה את השבת הא לא סבירא ליה מגו אלא ע"כ דסבירא ליה משום חביבה מצוה בשעתה אע"ג דכשירם כל הלילה דחינן שבת משום חבוב מצוה משום הכי פסק הרמב"ם כוותי' גבי עומר אע"ג דנקצר ביום כשר דחי שבת משום חביבא מצוה כן נראה לי ברור. ומסקנא דהכא לא קאי אלא אליבא דר"י כיון דראב"ש ע"כ שמע מאבוה ולא גמר מיניה ורבי ע"כ בשיטת רבי אמר אבל שאר תנאים פליגי על ראב"ש והרמב"ם פסק כאידך תנאי' כדלעיל שמעתי מגדול א' ומ"ו הב"ז מביאו שרוצה ליישב דברי הרמב"ם ומאריך בדברים ואין דעתי להאריך בדברים רק מה שהקשה גדול זה ומ"ו הב"ז מביאו דלעיל דמ"ח ע"א כתבו תוספ' ד"ה לעולם כו' דר' ס"ל אין כ"ש מקדשים אלא מדעת לפ"ז גבי שתי לחם למה תדחה את השבת לאפינהו מאתמול ולכוין דעתו דלא ליקדשי עד למחר דלא מיפסלי בלינה עכ"ל ובזה רוצה ליישב דברי הרמב"ם ולענ"ד לאו קושיא היא דבאמת ר' ס"ל דכלי שרת מקדשים שלא מדעת והא דכתבו תוס' לעיל אליבא דר' דאין מקדשין אלא מדעת. היינו כיון דלא חזו כולהו גרע לענין שלא מדעת אע"ג דבעלמא מקדשי' שלא מדעת וסברא זו כתבו תוס' לעיל ד"ז ע"א ד"ה וכי מהדרי כו' לעני' שלא בזמנה ובסוכה ד"נ ע"א ד"ה חזקיה כו' ומ"ה דייק תוס' בלישנא אי נמי כמ"ד אין כ"ש כו' ולא כתבו אי נמי דר' ס"ל אין כ"ש אלא ע"כ דר' באמת ס"ל דכ"ש מקדשי' שלא מדעת והכא כמ"ד דאין כ"ש כו' כיון דלא חזו כלהו גרע לעני' שלא מדעת גם מה שכתב אותו הגאון דלעיל דנ"א אמרי' דאפייתן של חביתי כ"ג דחו את השבת וקאמר רבא מדכתיב על מחבת מלמד שטעינה כלי ואי אפי' מאתמול איפסל בלינה והקשו תוספת דהא גבי שתי לחם דאיכ' נמי האי טעמא ואפ"ה בעינא קרא וכתב קושיא זו הוקשה ג"כ להרמב"ם ולא ניחא ליה בתירוץ התו' אלא דהרמב"ם מיישב קושי' זו בדרך אחר ומזה מיושב דברי הרמב"ם ולענ"ד בלאו הכי לא קשיא לדברי הרמב"ם דהא הרמב"ם כתוב בפ"ג מה' תו"מ די"א וז"ל חביתי כ"ג כו' ואפייתן דוחה את השבת ככל הקרבן שקבוע להם זמן שנאמר תופיני שתהא נאה ועוד אם תאפה מערב תפסל בלינה עכ"ל הרי דהרמב"ם יליף מקרא ויהיב ג"כ טעמא דרבא ע"כ ס"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דרבא נמי ס"ל דאיצטרך קרא דדוחה שבת ויהיב טעם לקרא לפ"ז לא קשיא קושית התוס' לרמב"ם כנ"ל ברור:

רש"י ד"ה ת"ל וידבר כו' כתיב עומר ושתי הלחם הס"ד ואח"כ ד"ה אלא פשיטא לטחינה והרקדה ואע"ג כו' כצ"ל והשאר