צאן קדשים יב

קפיד' על נדבה שלא יתנדבו שנים וכיון דנדבה אחד והפריש מחיים מחוייבים היורשים להקריב נ"ל ובעל המחבר לח"מ נכנס בדוחק ליישב דברי הרמב"ם אבל אינו מן הצורך אע"ג דמסקינן הכא דלא קני' להו ס"ל להרמב"ם דשקלי' וטרי' הכי דמצי לדחות דלא קני' להו ס"ל אבל אליבא דאמת קני' להו כדמוכח מסוגיא דלעיל ודוק:

דף ו ע"א רש"י ד"ה ושותפין לא כו' כדתני בהכל ממירין כו' כצ"ל. ובד"ח נדפס נ"א ואינו מן הצורך:

ד"ה שאני התם כו' אביהן דהא דיורש כו' הס"ד וכצ"ל. ובד"ח נדפס נ"א ואינו מן הצורך:

ד"ה והתורם כו' ואם בא ישראל ואמר כו' פי' אבל כהן אסור ליה למותיב מידי לישראל כדי שיתן לו תרומתו אפי' כהן המסייע בבית הגרנות. וכ"כ הר"ן במס' נדרים דל"ו ע"ש:

ד"ה כיפרו על מה כו' על החטא שהופרשו עליו נפקא מיניה שלא ידאג כו' הס"ד כצ"ל. וכוונת רש"י בזה לתרץ העיון של תוספת שכתבו וצ"ע דהיינו קשי' דר"ל כו' אבל לפרש"י ניחא דקשי' דר"א קאמר דליכפרה כפרה גמורה והכא קשי' ליה אע"ג דר"ל יליף ממוצא שפתיך דלא לירצו משום דקרו להו נדבה דילמא כפרה גמורה דוקא לא מיכפרה אבל מגין על היסורים שבינתים מדצוה הכתוב להביא בתורת נדבה:

ד"ה אמר רב אשי כו' דיליף דלא כיפרו כו' כצ"ל:

ד"ה הכי קשי' כו' ראשון אי אמרת כו' הד"א:

תוספות ד"ה אחד מימר כו' הלכה כסתם משנה ובריש תמורה וערכין אומר כו'. יש לתמוה למה מביאו סתם משנה דתמורה וערכין דשם לא ניתני בפירוש במתני' דיורש מימר רק בברייתא מרבוי' דהכל מרבינן ולמה לא מביאו סתם מתני' דמנחות דצ"ב ע"א דתני שם בהדיא והיורש סומך ומימר אע"ג דהתם במתני' קתני ר"ש אומר ואפשר לומר דר"ש תני להך סיפי' נמי יורש מימר ולא הוי סתם משנה אפ"ה כיון דר"ש נמי פסק כר"מ דיורש מימר ור"י קאמר דהלכה כר"י מחבירו ולא מחביריו דאפי' לגבי רבי יוסי קאמר התם ר' יעקב בר אידי משמיה דרבי יוחנן סתם דהלכה כר' יוסי ומשמע מחבירו ולא מחביריו וכ"כ תוספת התם בעירובין ומכ"ש לגבי רבי יהודה דס"ל דוקא מחבירו ולא מחביריו וא"כ למה לא מביאי סתם מתני' דמנחות וצ"ע ליישב נ"ל:

ד"ה מתכפר עושה כו' לא יחליפנו בשל אחרים כו' פי' והתם אוקמינ' בבהמה דהקדש דעלמא אפ"ה משמע דתמורתו תמורה רק שעובר על לאו דלא יחליפנו משני דהתם נתן המכפר רשות להמיר:

ד"ה מקופי' מכפר כו' לא חשיבא לגבי' אחיו כמו כו' כצ"ל. פי' דאחיו לא חשיבי לגבי כ"ג שותפי':

ד"ה דאי ס"ד כיפרו כו' למה חייב להביא כו' כצ"ל. פי' עכ"פ חייבו התורה להביא:

בא"ד ונראה דמאשם דייק כו' והוא תימ' אקושי' ראשונה:

ד"ה אלא מאי כו' צ"ע דהיינו כו' ולפרש"י לא קשי' מידי כאשר פירשתי ברש"י:

ע"ב רש"י ד"ה לא כיפר מתנות כו' ולר' עקיבא כו' כצ"ל:

ד"ה שעירי עצרת כו' הרגלים באין על כו' כצ"ל:

ד"ה בין זה לזה כו' שלזה הס"ד. ואח"כ ד"ה ראוי' היה ישראל כו' דכל שעה בספק חוטאים קיימי הס"ד וכצ"ל ד"ה אלא שחיסך הכתוב חסך על עונותי' ולא דיקדק אחריהם לפי שחס על ממונם וחבירו במסכת מנחות מפני החסכון ומפרש מאי מפני החסכון התורה חסה על ממונם של ישראל הס"ד וכצ"ל:

ד"ה והא הכא דטומאה כו' דלאחר הפרש הוא שהרי מאתמול כו' כצ"ל:

ד"ה קרבנות צבור כו' מה הן כגון תמידי' כו' נלקחו לא לשם כו' כצ"ל:

תוספות ד"ה לא כיפר כו' ומתן בהונות שעשה כיפר לגמרי כו' כצ"ל:

בא"ד ולכן לכל הפחות א"צ ליתן על הראש קודם כו' כצ"ל פי' דמתנות הראש לא מעכבי מלאכל בקדשים אבל מ"מ בעי אח"כ לאתויי' לוג אחר משום מתנות הראש נ"ל ד"ה וליקו ולימא ליה כו' כשמפרש בזא"ז אך ק' א"כ מאי משני לב ב"ד וכי משתעי' קרא ע"י לב ב"ד ונראה דבלאו קרא כו' כצ"ל:

ד"ה סכין מושכת כו' דהא בפ"ק דשבועות מוקמינ' כו' כצ"ל:

בא"ד שכך מתנה עליהן לב ב"ד אע"פ כו' כצ"ל בא"ד וזה סייעת' לר"י דאמר שאם לא הוצרכו להן אליבא דרבנן נפדן כו' כצ"ל בא"ד מקדש וקדשיו וכמתני' דהתם ובברייתא חידש טפי ממתני' דקתני שמתחלתו כו' כצ"ל פי' שבמתני' קאמר טעמא דע"ש משום דכולן באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו משמע נמי שעיר הפנימי נמי שאם לא קרב בזה קרב בזה דבאה נמי לכפר על טומאת מקדש וקדשיו ובברייתא חידש דבעינן נמי שבא לכפר על מזבח החיצון משמע לאפוקי שעיר הפנימי בא"ד וקאי אמילתא דרב שמואל בר יצחק דאמר דלר"ש דוקא תמידי' מקיצין בהן בגופן כו' כצ"ל. ועיין בתוס' דשבוע' דגירס' נכונה היא נ"ל והנה מה שהקשו דדברי רש"י סותרי' זא"ז יש ליישב דלאו סותרי' זא"ז דהא ר"פ דמשני דר"ש ס"ל לב ב"ד מתנה ולא חש לתרץ קושיא זו מר"י דאמר לדברי ר"ש אין נפדין תמימים ע"כ ס"ל לר"פ דר"ש ס"ל לב ב"ד ובהא פליגי דלר"ש לא מהני לב ב"ד אלא שיהא כשרים לקיץ המזבח בגופן אע"ג דלשם תמידין נלקחו כיון דמעיקרא עולה והשתא עולה אבל לא מהני תנאי ב"ד לפדות תמימי' ולמיקרב לתמידין ולרבנן מהני תנאי ב"ד אפי' לפדות תמימי' מ"ה פרש"י כאן לר"פ אליבא דר"ש דלא מהני תנאי ב"ד למיקרב לתמידין ואח"כ פי' לדברי חכמים דמהני תנאי ב"ד אפי' למיקרב לתמידין נ"ל:

דף ז ע"א גמרא לשם תודת חבירו רבה אמר כשרה כו' כצ"ל:

שם שלמים לשם תודה פסולה הא תודה לשם תודה כשירה כו' ה"ה דמצי למידק מרישא דקתני תודה ששחטה לשם שלמים כשירה מכ"ש שחטה לשם תודה דכשרה אלא דמצי לשנוי' לא דידיה מ"ה דייק מסיפא כדמסיק אדתני שלמים כו' וק"ל:

רש"י ד"ה לדברי ר"ש כו' לומר אם הוצרכו כו' ויקחו אותן מתרומה כו' כצ"ל בא"ד מתנה עליהן דאי אית' ליה יוכשרו ולא יקיימו אלא לייתו בדמיהן כצ"ל וכ"ה בס"י ובד"ח נדפס נ"א ואינו מן הצורך:

ד"ה בשתי כוסות כו' בין זריקתו של זה כו' כצ"ל:

ד"ה אלא אי כו' בטומאת י"ט קאמר בין שחיטתו כו' כצ"ל:

ד"ה תודה ששחטה כו' בעליה דזהו שינוי בעלים אלא דאיירי בשינוי קודש שהיתה לראובן כו' כצ"ל. ובד"ח נדפס נ"א ואינו מן הצורך:

בא"ד תודתו של זה הס"ד ואח"כ. ד"ה כשירה ועולה לבעלים דאפי', שינוי קודש אין כאן דהוי כשוחט חטאת חלב לשם חטאת דם הס"ד ואח"כ. ד"ה פסולה כו' כצ"ל:

ד"ה חטאת ששחטה כו' ועלתה לו הס"ד. וכתב מ"ו הב"ז דצ"ל לא עלתה לו ואי גרסינן עלתה יש לפרש דעלתה לשם דם ולא לשם חלב עכ"ל כו'. ותמי' לי אם יצא מפי הקדוש דבר זה מכמה טעמים חדא דבחטאת לא שייך לומר כשרה ולא עלתה דקשיא קושיא דר"ל אם כשרים ירצו דהא חטאת אינו באה לאחר מיתה וגם ממוצא שפתיך ליכא למילף דליקרבה דיה' בנדבה דהא חטאת לא באה בנדבה ועוד דרש"י כתב לעיל בד"ה תודה ששחטה כו' דהוי כשוחט חטאת כו' והתם כשרה ועלה קאמר רבה. וכ"כ הכ"מ בפט"ו מ"ה פ"ה בשם רש"י דכשרה ועלתה לו וקשה לשבש כל הספרים ומה שכתב ואי גרסי' ועלתה לו היינו משום דם ולא משום חלב דזהו נגד הסברא דמסתבר יותר שעלתה לו משום חלב שהיתה עומדת לכך מתחלה ולא משום דם לעוקרה מה שהיתה מתחלה. ומה שמביא ראיה מרש"י בפ"ק דמנחות ד"ג ע"ב מוטב דליגרום התם ועלתה לו מלשבש כל הספרים ובסוגיא דהתם מוכח דכשרה ועלתה לו עיין שם ואינו מן הצורך להאריך אחר שכתבתי כל זה מצאתי בתוס' דנזיר דכ"ד ע"ב בד"ה מתיב רבא כו' שכתבו בפירוש כמו שכתבתי דעלתה לו משום חלב ולא משום דם מכח הסברא שכתבתי ע"ש ונהנתי לי נ"ל:

תוס' ד"ה דילמא את"ל קאמר וכו' ועוד דהיכא דלית ליה תקנתא בקייץ המזבח איתא לר"ש לב ב"ד מתנה ומיהו הא מוכח במנחות בפ' התודה דהיכא דאיתא ליה תקנתא ברעיי' וכו' כצ"ל והכי פירושו דמתחילה כתבו תוס' דלא חש לתרץ דאיכא למימר דאפרשינהו בזא"ז ואח"כ כתבו תוס' דמ"ה לא חש לתרץ כיון דשעירי עצרת ליתא להם תקנתא בקייץ המזבח דלא תקנו מקיצין אלא בתמידי' כמו שכתבו תוס' במסכת שבועות איתא לי' לר"ש לב ב"ד ואח"כ כתבו תוס' הא אי' להם תקנתא ברעייא היכא דאפרשינהו בבת אחת והיכא דאית' להו תקנתא ברעיי' ליתא לר"ש לב ב"ד וע"כ תירוץ ראשון עיקר דלא חש בקושיא דליתו נ"ל ונכון. ומה שכתב מ"ו הב"ז הוא דחוק עיין שם:

ד"ה תודה ששחטה כו' שהוא שינוי בעלים בשחיטה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה הג"ה רב חסדא כו' ובקונטרס פירש כו'. ואפשר ליישב פרש"י משום דגבי שלמים כתיב נמי המקריב את זבח שלמיו דמשמע נמי לשם שלמים דידיה ושאר זבחים לענין ש"ק וש"ב ילפינן נמי, מהקישא דשלמים מזאת התורה וגו' מ"ה פרש"י ה"ה לשאר זבחים נ"ל:

ד"ה אמר רבא כו' וטעמא דתודה משום שלמיו כו' כצ"ל פי' טעמו דפסלה בתודה משום ג"ה דכתיב שלמיו ורבא איירי בחטאת חבירו:

בא"ד אע"ג דרבא לא פירש הפסוקים בדבריו מדאמר בריש פירושו דר"י ב"א רמי ומשני והך דלקמן נקט לחלק כו' כצ"ל. פ' דע"כ סתמא דש"ס נקט לפרש טעמא דרבא ולא רבא עצמו דא"כ מאי