צאן קדשים קט

דע"כ יהיו לשום דרשא אתא:

בא"ד ומיהו הא דקאמר כו'. פי' ספרי אינו מוכח דיהיו אתא לשום דרשא דהא ע"כ הא דקאמר שומע אני כו' לא משום דסמיך איהיו לעיכוב וכשאומר ת"ל תקריבו אשה אפי' א' ויהיו לא אתא לעיכוב' אלא לדרשא אחריתא דהא גבי עצרת דרש נמי הכי אע"ג דכתיב כמשפט וכמשפט אתא ודאי לעיכוב' כדמסיק הכא והדרא קושי' התוספת לדוכת' ודוק:

דף מ"ה פ"א רש"י ד"ה לא אלים דת"כ כו' כצ"ל:

ד"ה מעכבי לאיל כו' ולאו אאלים כו' כצ"ל. פי' דהדדי מעכבין:

ד"ה לפי שנאמרה בתורה בר"ח הס"ד ואח"כ ד"ה שבעה כבשים כו' כצ"ל:

ד"ה אלו שבע שבטים והכי משמע וכן תעשה פר כי כו' הד"א וכצ"ל. ד"ה וכי מדת פרים ואילים אחת כו' כצ"ל:

בא"ד שמוטב להביא כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אלא פרים כו' פ"ק דיומא פר דע"א ואילו של אהרן גבי הא דקתני היה כו' כצ"ל:

ד"ה מילואים כו' למה אלה חוקת כו' כצ"ל:

ד"ה הואיל כו' וכלאים נמי כו'. פירוש דכלאים אסרינן לגבי כהנים אע"ג דאישתרי לגבי עבודה מהאי טעמא דמצותו בכך:

בא"ד מיניה ולמאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה פירשתי בחולין הס"ד וכצ"ל. פירוש למ"ד אין שחיטה לעוף מ"ה לא היה מליקת העוף בכלל נבלה עיי' שם:

ד"ה בשבעה שבטים כו' בהוראתם ומפני שהלכו כו' כצ"ל:

ד"ה וכי מדת כו' וכי יש שם איפה כו'. פירוש שהרי אמרה תורה ג' עשרונים לפר:

בא"ד ואיפה לאיל להוציא ממנה שני עשרונים סלת כמו ששנינו כו' כצ"ל בא"ד שנתות היה בהין כו' פירוש והיה מקריב שמן לפי הסלת לפר כמשפטו ולאיל כמשפטו ועיי' ברש"י יחזקאל:

ע"ב רש"י ד"ה אין הטעם כו' קרבו כבשים דשלמים כו' כצ"ל:

ד"ה שכל האמור כו' קרבו במדבר הס"ד וכצ"ל:

ד"ה והאמור בת"כ כו' ואילים העולה כו' כצ"ל:

ד"ה דאמרינ' ואע"ג דשווין הס"ד:

ד"ה מדאשתני סדרן דבת"כ כתיב כו' כצ"ל:

בא"ד ובפנחס כתיב והקרבתם פרים שנים ואיל אחד ושבעה כבשים וגו' הס"ד וכצ"ל:

ד"ה גמר יהיו כו' כבשים יהיו עולה לי"י הס"ד ואח"כ ד"ה שמתנה לכהן לחם וכבשים דשלמים כו' כצ"ל ד"ה שכולו לכהן כו' למזבח הס"ד ד"ה קנאו השם ונתנו כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה קרבו כבשים כו' פירש בקונטרס כו' וברש"י שלפנינו ליתא לגירס' זו בא"ד מוכח דתגרי א"ה כו' כצ"ל:

בא"ד דהיינו טעמא דכתב כי תבוא כו' כצ"ל:

בא"ד ויש לחלק משום כו' כצ"ל:

ד"ה שבעת כבשים כו' והקרבתם עם הלחם כו' כצ"ל. ובד"ח נדפס בצדו נ"א ואינו מן הצורך ד"ה מדאישתני כו' מצריך אחד לאשמעינן כו' כצ"ל:

בא"ד ושני פרים ולא כתב ג' פרים וג' אילים ש"מ איבעי' קאמר והיינו כדרשה כו' כצ"ל. פירוש ומ"ה קאמר מדאישתני סידרן:

ד"ה גמר יהיו כו' ותימא הוא הס"ד פירוש דמאחר דמצינן למיגמר מתרווייהו למה לא גמרינן ונאמר דיהיו קאי אתרווייהו אלחם ואכבשים וזה מעכב את זה. ואפשר לומר דמ"ה הוצרך לומר אח"כ ואב"ע בקרא גופא פליגי. ועיי' בס' קרבן אהרן על ת"כ דרנ"א ע"א ד"ה ובן ננס כו' במתניתין מ"מ יהיו מיהיו כו' כצ"ל:

בא"ד הדבר שקול מי מכריע כו' כצ"ל:

בא"ד אני אכריע כו' פירוש מהתם משמע דבן ננס הכריע את ר"ע מטעמא דמתני' שכן מצינו מ' שנה כו' וראיתי בדפוס חדש שמחליף הגירס' בדיבור זה שלא לצורך:

ד"ה דאמר ר"ה כו' וליתא התם ותו דהתם קאמר כו' כצ"ל וכ"ה בס"י. ופי' דלא מצינו דברי ר"א התם:

דף מ"ו ע"א רש"י ד"ה מעיקרא קודם שחיטה הס"ד:

ד"ה נפרס לחמה כו' שהיא מנחה כתודה וכתיב בה היא שאם נפרסה אחד מחלותיה כולן פסולות הס"ד וכצ"ל:

ד"ה תורם ממה כו' כל יוצא דתודה לאו כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ואיזו היא זיקה כו' ולראב"ש נהי דאם אבד כו' כצ"ל. וכ"ה בס"י ומ"ו הב"ז גורס תיבת קשה דתוס' הקשו לראב"ש ולא ידעתי למה ולענ"ד דגירס' זו יותר ניחא דבלשון ניחותא כתבו דסוגי' זו אתיא כר' ולא כראב"ש ועיי' לקמן בתוס':

בא"ד הא איתא ליה פדיון כדפריך בפ"ק דפסחים כו' כצ"ל:

בא"ד מהן ומניפין והשאר כו' כצ"ל בא"ד דאיכא תנופה בכולהו ומשמע התם כו' כצ"ל פירוש תנופה מחיים ועדיין לא מסיק דהתם לא אלימא תנופה שאינה ראויה אלא לשתי חלות מ"ה פודין כמו שכתבו לקמן:

בא"ד ונאכלין בחוץ וצ"ע הא דאיפליגי אביי כו' כצ"ל:

בא"ד קדוש ואינו גמור רבא אמר קדוש ואינו נותר כו' כצ"ל:

בא"ד וא"כ מאי אבד הלחם כו', פירוש השתא לא אתי' סוגי' דהכא אפי' כר':

בא"ד דפשיטא דאינו חזו לזבח אחר מ"ש כו' כצ"ל בא"ד ותימא הוא כו' פירוש למה פקעה קדושת תנור כיון דתפיס פדיונו ולא הוקבעו לאותן כבשים למה אינו חזו לזבח אחר:

בא"ד אליבא דאביי דלרבי אלעזר כו' כצ"ל:

בא"ד ולאו מטעמיה דהכא פליג עליה כו' כצ"ל פי' דראב"ש לא פליג אר' מטעמיה אי תנור מקדש אי לא דעיקר פלוגתא דלר' שחיטה לחוד מקדש ולראב"ש שחיטה וזריקה דוקא:

בא"ד דאי תנופה עושה זיקה אבדו הכבשים אבד הלחם כו' כצ"ל:

בא"ד לראב"ש דמי ואית להם פדיון כו' כצ"ל:

בא"ד וערבה למ"ד דיש שיעור למים כו' כצ"ל:

בא"ד מודה הכא דתנופה קבעה כו' כצ"ל בא"ד כלומר וכ"ש שאסורין כו'. פי' דאינו קאמר לראב"ש דזריקה היא מקדשה וכיון שזרק שלא לשמן יהא הלחם מותר באכילה הא התם הוי התנופה חשיבא ומודה ר"א דתנופה קבעה אלא דפריך לראב"ש הלחם אסור:

בא"ד דהתם הוי תנופה וכדפרש"י כו' כצ"ל:

בא"ד דפריק להו קודם זריקה מיגו דחזו לקרבן כו' כצ"ל פירוש לפרש"י משמע דוקא קודם זריקה מצי למפרק אבל לא לאחר זריקה קשה אמאי כיון שאינה ראויה אלא לשתי חלות לא אלימא האי תנופה ושחיטה וזריקה לאקבועי לכ"ע מ"ה כתבו מיגו דחזו לקרבן כו'. פירוש מ"ה פרש"י דפריק להו קודם זריקה דאי בעי מיניף דכבשי עצרת טעונין תנופה מחיים ולאחר שחיטה כדאמרן לקמן דס"א ע"ב והאי תנופה אלימא למיתפס פדיונן ומ"ו הב"ז מפרש דהאי ובקונטרס פי' קאי לתרץ התימא דלעיל ונכנס בדוחק שלא לצורך וכאשר כתבתי ברור ונכון הוא:

ד"ה נפרס לחמה כו' בפ"ק די"ב ע"ב דלמ"ד זריקה כו' כצ"ל פי' והכא משמע דכולן שווי' אבל דבריהם אינם מובנים לי דהא סוגיא דהכא אתי' כר"א דאמר אין זריקה מועלת ליוצא כמו שכתבו תוספת לקמן ומ"ה הלחם כולו פסול ומכ"ש בנפרסה ורבא קאמר אליבא דר"ע דזריקה מועלת ליוצא דמודה בחסרים דאין זריקה מועלת ד"ה מששחטה ניטמא כו' ועוד דהוה ליה למיתני כו' ודבריהם אינם מובנים לי כיון דקתני וידי נדרו יצא ע"כ הלחם פסול דקתני היינו אותו שיצא ולא כולו ותורם מן הטהור על הטמא ומ"ה יצא ותו לא צריך למיתני תורם מן הטהור כו' בא"ד והא הכא קתני מששחטה כו'. פי' מדקתני ביצא דידי נדרו לא יצא דמשמע דאין זריקה מועלת ליוצא ובנטמא קתני נמי דידי נדרו לא יצא והלחם כולו פסול אפי' על מה שבפנים ולא מהני ריצוי הציץ על מה שבפנים:

ע"ב גמרא למה להו עיבור צורה כו' כצ"ל:

שם הקרבתם לבתר הכי כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה בעי תנופה כבשים אחרים בעו תנופה לדברי הכל כו' כצ"ל ד"ה מה איל נזיר כו' כצ"ל:

ד"ה לפיכך הואיל ואיל מקדשן כו' כצ"ל:

ד"ה אינו חוטא כו' כדפרשינן בפ"ג דמייתו כו' כצ"ל :

ד"ה שלנו הן כו' באין ורבן יוחנן כו' הד"א ד"ה גזרה משום דרבה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אבדו כבשים כו' ולא דמי לזו תודה כו'. וליכא למימר כדאמרינן טעמא לקמן ד"פ ע"א דלחם בגלל תודה ואין תודה בגלל לחם מ"ה אין מביא תודה אחרת הא אמרינן לעיל דט"ו ע"א דלחם נמי בגלל כבשים ואין כבשים בגלל לחם אלא היינו טעמא דלא דמי כיון דאמר זו תודה יצא ידי נדרו מ"ה אין מביא תודה אחרת אבל כבשים קרבנות ציבור:

ד"ה מה בכורים כו' ללחם דמעכב כבשים הס"ד. פי' דמבכורים ליכא למילף עיכובא אלא דיכולין לבא בפני עצמן אבל יהיו משמע בהוייה תהא לעיכובא ומ"ו הב"ז מפרש בע"א דף מ"ז ע"א גמרא איכא בנייהו לאיפסולי ביוצא כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לא קדש הלחם כו' ובת"כ יליף כו' פי' אע"ג דכבשי עצרת גמרי' מאיל נזיר דשחיטתן מקדש את הלחם רק מנ"ל לרבי שאם שחטן שלא לשמן דלא קדש הלחם דהא קי"ל כל הזבחים שנזבתו שלא לשמן כשירי' וכפרש"י במסכת פסחים די"ג ע"ב מ"ה כתב רש"י דגמרי מתודה שאם שחט' שלא לשמן דלא קדש הלחם כמו בתודה:

ד"ה מאי בינייהו כו' וזריקה לא הוי לשמה דמשתרייהו כו' כצ"ל ד"ה לאיפסולי ביוצא כו' שני דברים כו' כצ"ל:

בא"ד בלא זה ולא נפיק כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה עד שישחוט כו' ויש לחלק כו' ועיי' בפסחים די"ג ע"ב בתוס' ד"ה כל העומד כו' דמתרצו קושי' זו בע"א:

בא"ד