צאן קדשים קא

יין ומהתימ' על הכ"מ שכתב שם דהרמב"ם לא ס"ל כר"ש וכאשר כתבתי נכון הוא ומ"ו הב"ז נכנס בדרך אחר ודוחק הוא:

ד"ה קסבר אין קנין ומחייב וא"ת כו' כצ"ל:

בא"ד מירוח הנכרי דאינו פוטר וסב' יש קנין לנכרי דאינו פוטר לקמן בפ' ר"י ויש קנין בספ"ק כו' כצ"ל בא"ד ואיתא ליה נמי מירח הנכרי אינו פוטר כו' כצ"ל בא"ד ועוד כל לוקח דרבנן כו'. פירוש ולמה לא אמר ליה סתם ליקח מן השוק והוי נמי מן הפטור על הפטור אע"כ משום דדמי לחיוב משום דאילו הדר מוכר קני ליה הוי חיוב ה"ה במירוח נכרי נמי דמי לחיוב בא"ד ומיהו הר"ר יצחק כו' פירוש להרר"י דמפרש ה"מ דמדאורייתא פטור כשלקח עד שלא נתמרח שעדיין לא נתחייב לה ברשות מוכר לפ"ז מ"ה לא אמר ליה סתם ליקח מן השוק קודם שנתמרח דאפשר דלא הוה מצוי אבל לא משום דדמי לחיוב אבל לפר"ת דדוקא בממורח פטור אפילו לוקח קודם מירוח תבואת זרעך קרינא ביה וזה מצוי לקנות אחר מירוח אפי' הכי לא אמר ליה אלא ע"כ משום דדמי לחיוב כצ"ל. בא"ד בנכרי שלקח מישראל הס"ד ועיין לקמן דס"ז ע"ב בתוספת ד"ה גזירה כו' דדחו סברא זו:

ע"ב תוס' ד"ה הא דאפיצן כו' ולא עפיץ ליה ובפרק כו' כצ"ל:

בא"ד ספר טפי ועוד דאמרי' במסכת כו' כצ"ל בא"ד ומיהו מחוק לא גרס כו' פי' דאי גרסינן שם לא על הנייר מחוק אפשר לומר דלא על הדפתרא קאי נמי אמחוק מ"ה אין כותבין אבל אדפתרא לחוד כותבין מש"ה כתבו דלא גרסינן מחוק:

בא"ד ובפ' ב' דגיטין משמע כו' כצ"ל ע"ש די"א ד"ה עשאה כשירה כו' על הספר ובדיו כו'. פירוש דמשמע דשאר ספרים אין צריכין דיו. בא"ד תיקשא מהך ברייתא לר"ה כו' כצ"ל פירוש דהך ברייתא משמע דמצילין אע"פ שלא ניתנו לקרות:

ד"ה ועושה פרשיותיה כו' לשון רבים כו' ואין ליישב דקאי על כל מזוזה ומזוזה שהיה עושה לפ"ז למה נקט גבי כריכה בלשון יחיד דכריך להם הנ"ל:

בא"ד דבסוף שיטה אע"פ שאין כו' פירוש דמ"ה נקט לשון רבים דהיה עושה ובשעריך סתום וגם על הארץ היה כותב בסוף בשיטה והוי כסתומה דאם היה כותבים עוד פ' אח"כ היה מניחים שטה חלק ובשטה השלישי היה מתחילין הפ' והוה סתומה ומ"ה כתבו אע"פ שאין כתב כלום אח"כ מ"מ נחשב כסתימה ומ"ו הב"ז נכנס בדוחק להגי"ה תיב"ת אמר ואינו מן הצורך לשבש הגירסאות:

ד"ה ר' שמעון כו' דקידושין גבי ובלבד כו' כצ"ל בא"ד מפני שמשתמרות משמע כו' כצ"ל:

דף ל"ב ע"א רש"י ד"ה אמר לי כו' קאמר רב דהלכה כו' כצ"ל:

ד"ה ודילמא להשלים כו' הא מורידין עושין מתפילין מזוזה שאם חסרה הס"ד וכצ"ל. תוס' ד"ה והאידנא כו' פי' בקונטרס דכשכותבים בתחלת שיטה ובסוף שיטה והריוח כו' כצ"ל:

בא"ד ומניח חלק באמצע כדי לכתוב כו' כצ"ל בא"ד בסוף הדף צריך לשייר שטה אחת מלמעלה כו' כצ"ל בא"ד קאמר בהדיא דפתוחה מראשה פתוחה מסופה פתוחה מכל הני קשה כו' כצ"ל. ומ"ו הב"ז מגיהה מתוך והיא טעות דמוכח ועיין בהלכות קטנות של הרא"ש בא"ד ואח"כ מתחילים והיה כו' פירוש דהיינו פתוחות לפי הירושלמי ומסכת סופרים והש"ס קאמר דהאידנא נהוג עלמא בסתומות:

בא"ד ואין יתכן זה כו'. פירוש דס"ד דהאי מכאן ומכאן דקאי אפתיחה דשלפניו וה"ק פתיחה מכאן ומכאן מיקרי סתומה ומ"ה כתבו מי גרע פתוחה מראשה לחוד או מסופה לחוד דנקראת פתוחה ואם פתוחה מראשה ומסופה למה יהא סתומה בא"ד אסתומה דבתר הכי קאי פירוש דאם סתומה מכאן ומכאן הוי פתוחה במזוזה דהיינו פתוחה באמצע אע"ג דבעלמא מיקרי סתומה ולפ"ז כיון דלפרושי מלתא דרב קאי הא דאמר רב הלכה כדברי מי שאמר בפתיחה היינו אף בפתיחה וה"ה סתומה דהיינו פתוחה באמצע דבעלמ' מיקרי סתומה ור"מ עשה פתוחות דיקא בפתיחות דעלמא ומ"ה אמר רב הלכה כרשב"א אריוח דוקא ולא אפתיחות דהאידנא נהוג עלמא בסתומות דהיינו פתוחות באמצע דלגבי מזוזה מיקרי פתוחות כדאמרינן בירושלמי ולא קשיא אש"ס שלנו כנ"ל ומ"ו הב"ז כתב ג"כ קצת בדרך הזה ועיין בהרא"ש ה"ק:

ד"ה ומנעל לכתחלה כו' במנעל לכתחילה ועכשיו נוהגין כו' כצ"ל ול"נ ליתן טעם למנהג של עכשיו משים דקאמרי' התם במסכת יבמות דק"ב ע"א דר' יעקב אומר משמו דר' מאיר חולצין במנעל לכתחלה ואנן קי"ל כר"מ מ"ה נהגו לחלוץ במנעל אפילו לכתחלה ד"ה הא מורידים כו' של יד ז' שיטים ובשל ראש ד' שיטים כו' כצ"ל ועיין בה בהרא"ש בה"ק ובש"ע א"ח סימן ל"ה:

ד"ה תפילין על הקלף כו' לאו מחד טעמא מיפסלן כו'. וכתב מהרש"א בחידושיו דר"ל דלית בהו טעמא דמיפסלן אגויל אלא מהל"מ ולא דמי לאשורית דאית בה טעמא מקרא דכתיב והיו עכ"ל ובמסכת שבת דע"ט ע"ב כתבו תוספת ד"ה תפילין כו' דלאו מחד טעמא מיפסלן שזה דינו בקלף וזה דינו בדוכסוסטוס אבל הא דנכתבי אשורית וחד טעמא מקרא כו' משמע דכוונת התוספת דמ"ה לא קחשיב דבגוי איכא לכל חד טעם בפני עצמו ובאשורית ט"א לשניהם דזהו דבר רחוק לומר דבשביל שיש לכ"א טעם בפ"ע לפסול אגויל לא קחשיב ועוד דהיאך שייך לומר דזה יהיה הטעם דמיפסלן אגויל משום שזה דינו אקלף וזה דינו אדוכסוסטו' והא אמעיקרא דדינא פירכא מה טעם זה דינו אקלף וזה דינו אדוכסוסטוס וצריך ליתן עוד טעם אחר לטעם של זה ועוד דכתבו שם עוד תירוץ אחר ולפ"ז הוי כמו תירוץ א' עיין שם ומ"ה מפרש מהרש"א דכוונת התוספת דמ"ה לא קחשיב דבגויל ליכא חד טעמא אלא מהל"מ ובאשוריתא איכא טעמא מקרא כצ"ל ומ"ו הב"ז כתב על מהרש"א שרי ליה מאריה שלא הטריח עצמו לעיין בתוספת שם וכאשר כתבתי ניחא:

בא"ד לאשורית דהוי כו' כצ"ל :

ד"ה אידי ואידי כו' לשנויי אידי ואידי אתפילין כו' כצ"ל:

ע"ב גמרא לר"ה דבעי למיתיב אפוריה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה כף כרא אארעא כפה בר כו' כצ"ל. ומ"ו הב"ז מגיה כד אבל רש"י בע"י במ"ק כתב בפירוש הכר עיין שם בע"י:

ד"ה היו עושין כו' מן המזוזה ושל בית כו' הד"א:

תוס' ד"ה הא מורידין כו' של תורה שיש לה קבלת עול מלכות שמים כו' כצ"ל:

בא"ד דרשא אחריתא כו' פירוש דדרשינן התם די"ט ע"א שאם תפר המגילה בחוטי פשתן פסולה כמו גבי ס"ת בא"ד לענין כתיבת אגרת כו'. פירוש שלא דקדק בחסרות ויתירות כאגרת בעלמא:

בא"ד איירי דאסור לכתוב שלש כו' כצ"ל בא"ד אבל שירטוט על כל שטה ושטה אפשר דלא בעי ומה שנוהגין לכתוב כו' כצ"ל וכ"ה בס"י. ומ"ו הב"ז ומהרש"א מיישבין גירסא זו בדוחק ואינו מן הצורך:

בא"ד צחות לשונו כו' כצ"ל בא"ד מהו למכתב כו' כצ"ל בא"ד שלא כתב לריש גלותא דהוה קאי ודמיך בזמרא כו' כצ"ל. פירוש כשהיה שוכב וקם היה מזמרי' לפניו ישראל מקרא זה אל תשמח ישראל והיו מהפכים הפסוק משום דכתוב בלא שרטוט משמע דאפי' בא ג"ש אסור לכתוב בלא שרטוט ועיין בתוס' מסכת גיטין ד"ו ע"ב ד"ה אמר ר"י כו' דמשמע להיפוך בא"ד דקאמר בגיטין כו' פירוש דמר עוקבא שירטט וכתב ובירושלמי משמע דכתב בלא שירטוט בא"ד לשנוא את אהוביך כו' ובקרא כתיב להיפוך:

בא"ד אבל תמרורים בתמרוריה היא עומדת ובקשנו למתקה ולשוא כו' כצ"ל. פירוש בקשנו לתקן תמרוריה וטעמיה הרעים אבל לשוא צרוף וגו' ובקרא כתיב להיפוך ד"ה דאמר רבה כו' בעירובין ועוד דאף תלמידי דרב הונא כו' כצ"ל ובזה מיושב מה שהקשו תוספ' במסכת ב"ק די"ז ע"א מחזקיה שהניחו ס"ת על מטתו מסוגיא דהכא ומסוגיא דמ"ק. ד"ה כתבה אגרת כו' ושירטוט נמי לא אשכחן כו' כצ"ל בא"ד דליפסול בהכי מדכתב ביה ספר כו' כצ"ל. וכן גורס מהרש"א דמכתיבה כתיבה ילפינן דאסור לכתחלה לכתוב בלא שירטוט אבל הגט עצמו אינו פסול מ"ה כתבו מדכתב ביה ספר משמע דפסול אפילו בדיעבד וכ"כ תוספות שם במסכת סוטה די"ז ע"ב ד"ה כתבה איגרת. ומ"ו הב"ז חולק על מהרש"א ומקיים גירסא זו. אבל כאשר כתבתי נכון הוא גירסת מהרש"א בא"ד ומשמע בגמרא דשוכר חייב במזוזה כו', פירוש וכיון דחייב במזוזה משמע דמזוזה לאו מעשה אומן וכיון שצריך לדקדק בחסירות ויתירות הוי מעשה אומן מ"ה מיישבו דהתם איירי בבנין הבית לא הוי מזוזה מעשה אומן אבל בכתיבת המזוזה הוי מעשה אומן בא"ד היינו מעשה שהוא בגוף כו' פי' דמקום מזוזה שהוא בגוף הבית לא הוי מעשה אומן:

ד"ה סכנה ואין בה כו' דא"כ הל"ל הכי כל העשויה שלא כו' כצ"ל, פירוש למה נקט מקל והניחה אחר הדלת ה"ל למינקט סתמא כל העשויה שלא כו':

דף ל"ג ע"א רש"י ד"ה בטפח הסמוך לרשות הרבים דקדים כו' כצ"ל בא"ד לקמן שיפגע במזוזה כי אתי לביתי' הס"ד וכצ"ל ואח"כ ד"ה כמה דמרחיק כו'. תוס' ד"ה כתבה על שני כו' יש ליישב בדוחק היאך הניחו בשני כו' כצ"ל פירוש אע"ג דאפשר ליישב לפרש"י כגון שהיה לאותו פתח ב' סיפי' זה בצד זה אבל זה דוחק בא"ד ובירושלמי משמע דבשני עורות פסולה כו'. פירוש דוקא בב' עורות ןלא בעור