צל"ח פסחים צו

ק"א ע"א וקאמר שם נימא קסבר משום פסחא והרי בימיו לא היה פסח אלא ודאי כשנאסר בזמן הפסח אף בזה"ז אסור ולפמ"ש אין זה ראי' דאכילה גזירה דרבנן ושייך דבר שנאסר במנין אבל המלאכה אינה גזירה דרבנן אלא יו"ט של תורה בעת הקרבת קרבן ומעולם לא גזרו בו רבנן דבר ואולי דעת הרמב"ן והתוס' דאף להירושלמי אף עפ"כ היה בזה גזירה דרבנן דהרי כל ישראל אסורים מחצות היום ומעלה והרי הי' טמא ומי שהי' בדרך רחוקה דודאי משנתינו לא על ירושלים נשנית והרי אלו לא הביאו קרבן וצריך לומר כיון שקבעה התורה יו"ט ביום ההוא לרוב ישראל העושים הפסח גזרו חכמים על הטמאים ועל הרחוקים

ע"ב מאי אריא ע"פ וכו' רש''י נדחק שהקושיא למה הוצרך לומר עד חצות ולפענ"ד לפי מ"ש לעיל ברש"י במשנתינו לתרץ קושיית המגיד משנה דלהכי חמיר ע"פ מערב סוכות לפי שאז נחפז במלאכה קודם חצות שהשעה עוברת שאח"כ ודאי אסור ומתוך החפזון יבואו לידי שכחה ואם כן קושיית הגמרא מאי אריא בע"פ וכו' אפי' ערבי שבתות ויום טובים נמי וא"כ גם אז נחפז למלאכתו קודם חצות והדק"ל מ"ש ע"פ דנהגו בו איסור קודם חצות מערב סוכות וע"ז משני דשם אינו נחפז לפי שיש לו גם אחר חצות זמן עד המנחה ועוד דהתם רק אינו רואה סימן ברכה וכו' לכן אינו נחפז כל כך כמו בע"פ

ומהרש"א במשנתינו הקשה על קושיית הגמרא מאי אריא דלפי מ"ש התוספות בשם הירושלמי דבערב פסח איכא איסור תורה א"כ מה ענין ע"ש ושאר ערב יום טוב שאינן רק מדרבנן לע"פ וכתב המהרש"א שאין זה דבר מפורש במשנתינו שהוא איסור תורה ולכאורה דבריו צ"ע דאטו הוי שמתא מפורש במשנתינו דמשני ליה הכא שמותי נמי הוי משמתינן ונלע"ד דעקר הדבר דבע"פ איכא איסורא ומאן דעביד איסורא ודאי הוי משמתינן משא"כ במה שאמרו אינו רואה סימן ברכה ליכא איסורא ובמשנתינו מפורש האיסור שהרי קודם חצות במקום שנהנו שלא לעשות ודאי שאית ביה איסור שאם לא היה המנהג רק שמי שעובר אינו רואה סימן ברכה לא שייך בזה מחלוקת דמה איכפת לזה אם חבירו אינו מקפיד על סימן ברכה א"ו מדתנן ואל ישנה מפני המחלוקת מכלל דבעובר על המנהג איכא איסור וכיון שמשנתינו אמרה עד חצות מכלל דאחר חצות מכל המקומות שוים ואיכא איסורא שם אמר רבא הני נשי דמחוזא וכו' אפ"ה שפל ונשכר קרינן להו לכאורה קשה מה חידש רבא בזה והרי זה עצמו שפל ונשכר ששנינו בברייתא ונראה דשפל דחשיב בברייתא היינו עצל שמחמת עצלות אינו עושה מלאכה אבל עכ"פ אפשר לו למעבד עבידתא וראי' לזה שהרי חשיב נ"כ שפל ונפסד היינו דכולא שבתא לא עביד ובמעלי שבתא עביד וזה כיון שסיפק בידו לעשות במעלי שבתא ולא עביד אף שאינו מתכוין לכבוד שבת מחשב עושה מצוה שלא לשמה אבל הני נשי דמחוזא מחמת מפנקותא אי אפשר להו למיעבד עבידתא כלל והיה מקום לומר דאלו אפילו כעושה שלא לשמה לא מחשבי קמ"ל דאעפ"כ א עכ"פ שפל ונשכר קרינן בהו

שם איתבי' אביי דברים המותרים וכו' ויש לדקדק הא ודאי דהני בני חוזאי שהיו נוהגים להפריש חלה מארוזא לא איירי במנהג חשוב עפ"י ת"ח שהרי לא היו חכמים ביניהם כדמסיק דהני אינשי נמי סרכי ועוד שאם היה מנהג חשיב עפ"י ת"ח אדמקשה מברייתא ה"ל להקשות ממתניתן חומרי מקום שהלך לשם ועיין בתוספות בד"ה אי אתה רשאי וכו' ולפי זה קשה מה מותיב אביי מברייתא דדברים המותרים וכו' ודלמא הך ברייתא מיירי במנהג חשוב ונראה דעל כרחך לא מיירי ברייתא במנהג חשוב דא"כ קשיא ברייתא אמתני' דברייתא לא אסרה אלא בפניהן וכמ"ש התוס' בדבור הנ"ל והוכרחו התוספות מכח קושיא זו לומר דמתניתין איירי במנהג חשוב וברייתא מיירי במנהג שאינו חשוב ושפיר אותי' אביי אלא דאכתי קשה כנ"ל דדלמא ברייתא איירי במנהג חשוב ועד כאן לא הוכרחו התוספות לומר דברייתא מיירי באינו חשוב אלא למה דאתמר עלה אמר ר"ח בכותאי שנו אבל בלא דברי ר"ח לא הי' קשה כלל ממתניתן על הברייתא והיינו אומרים דגם משנתינו דנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מיירי בפניהן דוקא ובפרט אביי לשיטתו לקמן דף נ"א ע"ב דמפרש מה ששנינו ואל ישנה מפני המחלוקת קאי ארישא דהיינו שהלך ממקום שעושין למקום שאין עושין והיינו חומרי מקום שהלך לשם ועל זה אמרה משנתינו שהוא מפני המחלוקת משמע דוקא בפניהם דשייך מחלוקת ואף שהרמב"ן כתב דאפי' בחדרי חדרים שייך מחלוקת דבר זה אינו מפורש במשנה ואמנם עיקר קושיית התוספות הוא מכח הברייתא בצירוף דברי ר"ח דבברייתא שנינו בפניהן ומשמע דשלא בפניהן שרי ועלה מפרש ר"ח בכותאי משמע דבחכמים אפילו בפניהן שרי וא"כ קשיא משנתינו שנותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם והוכרחו לחלק דמשנתינו מיירי במנהג חשוב וברייתא מיירי באינו חשוב אבל קודם שזכינו לדברי ר"ק שפיר איכא לאוקמי ברייתא במנהג חשוב ונסתר קושיית אביי וצ"ל דאביי דאותיב מברייתא כבר ידע מדברי ר"ק דאוקמי בכותאי ובזה אמרתי פרפרת אחת בתשובת רב יוסף שהשיב ולאו מי אתמר עלה וכו' ולשון זה לשון בתמיה הוא שתמה על אביי על שלא ידע מדברי ר"ח ולכאורה מה תימא הוא זה אם אמורא לא ידע מדברי אמורא וכך הי' לו לרב יוסף להשיב התם הא אתמר עלה אמר ר"ח וכו' אבל לפי מ"ש ניחא דרב יוסף שפיר תמה עליו ולאו מי אתמר וכו' ועל כרחך ידעת גם אתה מדברי ר"ח דאם לא כן לא היית מותיב כלום וכנ"ל דהוה מוקמינן ברייתא במנהג חשוב וכיון שידעת דברי ר"ח א"כ מה הקשית והרי בני חוזאי לאו כותאי נינהו והשיבו אביי שבודאי ידע מדברי ר"ח אבל הני נמי ככותאי דמי:

דף נא ע"א אי רובן אורז וכו' דלמא משתכחי תורת חלה מנייהו ואי רובן דגן וכו' דלמא אתי לאפרושי וכו' ויש לדקדק למה הוצרך לכל אחד מהצדדים טעם והרי שאמרו דלמא משתכחי תורת חלה מכלל דהיכא דליכא הך חשש ניכלי זר וא"כ ברובן דגן אכלי שוב ליכא חשש שכחת תורת חלה ולמה הוצרך לומר דלמא אתי לאפרושי וכו' והנלע"ד דבבית יוסף בי"ד ס"ס רי"ד מפלפל במה דאי אתה רשאי להתירן בפניהם אם ע"י שאלה וחרטה מותר להתיר כדרך שמתירין שאר נדרים ושבועות יעויין שם ומעתה נכון הדבר בשמעתין בשני הצדדים דברובן אורז לא ניכלה זר אפילו ע"י שאלה וחרטה דליכא חשש סרכי מכל מקום איכא חשש שכחת תורת חלה וברובן דגן ניכלה זר בלי שאלה וחרטה כי היכי דלא אתי לאפרושי מן הפטור וכו'

שם ורבה לית לי' הא דתנן וכו' אף שכתבתי לעיל בריש סוגיין דמשנתינו איכא לאוקמי בפניהן דוקא וא"כ מאי קאמר ורבה לית לי' וכו' והרי באמת לא אכל בפניהן דהרי כיון דחזינהו כסי' נראה דהקושיא סובבת על אביי דאמר שווינכו ככותאי דמשמע דאי לאו דחשבינהו ככותאי הוה אכל בפניהן ועל זה הקשה ורבה לית ליה הא דתנן וכו'

שם ורבה לית לי' הא דתנן נותנין עליו וכו' הך סוגיא איתא גם בחולין דף י"ח ע"ב גבי ר' זירא דאכל מוגרמתא ולא אשגח בחומרי מקום שיצא משם ומקשה ג"כ בגמרא ור"ז לית ליה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם ולא קאמר הא דתנן כמו שאמר כאן רק סתם ובאמת איפכא מסתברא שהרי המשנה הוא שנוי כאן בפירקין ועל המשנה הזו הוקבעו כל הני עובדי דאמוראי וכל העוסק בשמעתין רואה המשנה ולא היה צריך לומר הא דתנן ואפ"ה לא סמך על הרואה ואמר הא דתנן לומר שהוא משנה ערוכה ושם במסכת חולין הוא מכילתא אחריתא ואין המשנה שטי' שם הקשה סתם ור"ז לית ליה נותנין עליו וכו' ולא אמר הא דתנן ונראה עפ''י מ"ש בעה"מ בשמעתין דמשנתינו אמרה ואל ישנה מפני המחלוקת ולאביי דקאי ארישא הוא טעם על חומרי מרום שהלך לשם והיא גופא קשיא למה לא נתנה המשנה ג"כ טעם על חומרי מקום שיצא משם היינו משום שזה א"צ טעם דקרא כתיב אל תטוש תורת אמך ולפי זה ניחא דבחולין שהקושיא הוא למה לא נהוג חומרא מקום שיצא משם לא הוה צריך לומר דתנן דאפילו אי לא הוה תנינא כן במשנה הי' קשה וכי לית לי' נותנין עליו חומרי מקום שיצא והרי כתיב אל תטוש תורת אמך אבל בשמעתין שהקושיא למה לא נהג חומרי מקום שהלך לשם שזה לא שמענו מן הכתוב הוצרך לומר הא דתנן שהיא משנה מפורשת

שם הא דתנן נותנין עליו חומרי מקום וכו' עיקר הקושי' כאן הוא מחומרי מקום שהלך לשם אלא שהוצרך להקשות מן המשנה ולומר נותנין עליו חומרי מקום ונקט המשנה כסדר אבל שם במסכת חולין הנ"ל דמקשה על רא ושם עיקר הקושיא מחומרי מקום שיצא משם וגם שם אמר המקשה ור"ז לית ליה נותנין עליו חומרי עקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לסם קשה למה הוצרך להביא סיפא דמתני' חומרי מקום שהלך לשם ונראה דהמקשן אסיק אדעתא דברי רב אשי שיש לחלק בין דעתו לחזור ור"ז לא הי' דעתו לחזור וכן ידע כן דרבה דעתו לחזור הוה והמקשה מכח שניהם הקשה מכח רבה ומכח ר' זירא וקושייתו הי' דלא שייך למימר דמשנתינו לצדדין קתני וכמ"ש התוס' בד"ה רבה והגמרא סידר קושיית המקשן כאן על רבה ושם על ר' זירא ומשני אביי ה"מ מבבל וכו' ואם כן במדינה אחת נותנין עליו חומרי שני המקומות בכל ענין ולא הוה לצדדין ורב אשי דמשני לחלק בין דעתו לחזור ג"כ על דברי אביי קאי ומודה רב אשי דמבבל לבבל ומא"י לא"י בכל ענין נותנין חומרי שניהם אלא שרב אשי הוסיף שאפילו מבבל לא''י ג"כ משכחת חומרי מקום שיצא היכי דכשנזכה לוה במהרה נאמר אודך ביום ההוא כי אנפת בי שנותן הודאה לשעברדעתו לחזור אבל באותו מדינה גם לר"א אין חילוק ולא הוה לצדדין תום ד''ה אי אתה רשאי וכו' תימא אם כן איך התיר רבי בית שאן וכו' הקשה הפר"ח בסימן תר"ח בשם המשא למלך הרי מסקינן כאן דבכותאי שנו ודלמא בית שאן לאו כותאי היו רק בני תורה עיין בפר"ח. ויפה הקשה דאין לדחות ולומר שקושיית התוספות היא על אביי כאן דאכתי לא אסיק אדעתא דבכותאי שנו שהרי התוספות רשמו על הגופא ולא על המקשה וראיה לדבר שהרי מתחלה רשמו דבור המתחיל דלמא אתי לאפרושי וכו' ועוד דא"כ למסקנא דבכותאי שנו שוב אין אנו אחראין, לחלק החילוק שהמציא רבינו נסים במגלת סתרים ועקר תירוץ ר"ל גאון הי' לתרץ סברת אביי שהקשה על רב יוסף ולא הקשה על רבי בבית שאן ולמסקנא שיש חילוק בין כותאי לב"ת איכא למימר שגם בני חוזאי טעו בעקר הדין ואם כן איך שוב הקשו התוספות וא"ת א"כ אמאי קאמר ודלמא אתי לאפרושי וכו' ועוד שהרי לכאורה בלא"ה יש לסתור קושיית התוספות דהרי בברייתא אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנינו דהיינו שהוא ינהג היתר בפניהם וזה אסור מפני המחלוקת ומיירי שהם עצמם אינם רוצים לקבל היתר ורוצים להשאר במנהגם ובזה שהמה עדיין נוהגים איסור והוא ינהוג היתר יש איסור מפני המחלוקת אבל היכי שגם הם עצמם רוצים לשמוע להמתיר ולנהוג שוב היתר כמו בית שאן דבזה ליכא חשש מחלוקת לא אסרה הברייתא ואם כן רבי התיר בית שאן ובני ב"ש עצמן שוב נתרצו לנהוג היתר אין בזה איסור וע"כ צריך לומר דקושיית כתוספות הוא למה דמוקי לה בכותאי אם כן הטעם משום דסרכי ולא מפני המחלוקת ושפיר הקשו מבית שאן ואם ק כיון דעיקר קושיית התוס' הוא למה דמוקי לה בכותאי קמה קושיית המשא למלך כחומה דבית שאן לאו כותאי הוו אך ראיתי במסכת נדרים דף ט"ו מסיים בהך ברייתא א''ח רשאי להתירן בפניהם שנא' לא יחל דברו יע"ש וא"כ שוב שפיר הקשו התוספות מבית שאן דהרי ליכא לפרש טעמא דברייתא זו משום מחלוקת שהרי הברייתא עצמה פירשה טעמה דידה משום לא יחל דברו ועל פי הדבר הזה אולי יבוא על נכון תירוצו של המשא למלך עצמו שהביא הפר"ח שם שכתב דהא דחילקו בין כותאי לחכמים הוא לענין שינהוג היתר בפניהם אבל להתיר להם עצמם שיהיו רשאים לבטל מנהגם הראשון ולנהוג קולא במה שהחמירו עד עתה אינו רשאי להתיר אפילו אינם כותאי ולכאורה דבריו צריכין תבלין דמנ"ל להתוספות לחלק בין הפרקים ולהקשות מבית שאן ודלמא דברי ר"ח דאמר בכותאי שנו קאי גם על זה וגם להיפך יש להקשות מנא ליה להגמרא כלל דהך ברייתא אסרה כלל לאחר לנהוג היתר בפניהם ודלמא הך ברייתא מיירי רק להתיר להם בזה אמרה אינו רשאי בל שינהוג הוא היתר מזה לא