צל"ח פסחים צז

מיירי הברייתא ומנא ליה לאביי להקשות על רב יוסף והא רב יוסף לא אמר רק ניכלה זר באפייהו ולא אמר כלל להתיר להם שיאכלו הם עצמם ולכן נרא' דודאי ברייתא מתרי גווני איירי דלענין שלא יתיר להם ודאי מיירי מדסיים שנאמר לא יקל ולא יחל לא שייך על הזר שנוהג היתר בפניהם כי אם עליהם שלא יתירו להם לעבור על מנהגם וגם מוכח דמיירי ג"כ שלא ינהוג אחר היתר בפניהם דאי רק לענין להתיר להם למה הוצרך לומר להתירן בפניהם שאם מתיר ומורה להם שינהגו היתר פשיטא שלפניהם הוא א"ו דברייתא תרתי קתני שלא ינהוג הוא היתר בפניהם ובזה הוא הטעם משום דסרכי ושלא יורה להם היתר הטעם משום לא יחל וסובר ר"נ גאון דמטעם לא יחל אין חילוק בין כותאי לחכמים דאטו חכמים לית בהו איסור לא יחל ואין לומר דבזה עצמו לא שייך לא יחל אלא דבכותאי חיישינן מתוך שיתירו להם לנהוג היתר בדבר שכבר נהגו איסור שוב יזלזלו בנדר גמור וג"כ יתירו לעצמם מה שכבר אסרו על עצמם בנדר גמור ויבואו לידי בל יחל דא"כ איך הוכיחו שם בנדרים דאיכא בל יחל מדרבנן מברייתא זו אם היה מקום לפרש שמתוך כך יביאו לחלל נדר גמור א"ו דמה ששנינו בברייתא זו שנאמר לא יחל היינו שעוברים תכף על בל יחל וזהו מדרבנן ובזה אין מקום לחלק בין כותאי לחכמים ושפיר הקשו התוס' מרבי שהתיר בית שאן וחילק ר"נ לחלק בין דברים המותרים שיודע שהם מותרים ואעפ"כ נהגו בו איסור ובין מנהג מחמת טעות וכ' שכן משמעות לשון הברייתא דברים המותרים היינו שיודע שהם מותרים ואומר אני דלפ"ז דכן משמעות לשון הברייתא דברים המותרים שיודע שהן מותרים א"כ אפי' היה מקום לומר דבכותאי אפי' במנהג טעות יש להחמיר מ"מ לא נזכר זה בברייתא שהרי בריית' דברים המותרים נקטא וא"כ מנא ליה לאביי להקשות על רב יוסף ודלמא במנהג טעות לגמרי אפי' בכותאי ליכא שום חשש שכיון שמודיעים טעותן תו לא יבא קלקול מזה ואם מסברא סובר אביי שיש להחמיר בכותאי בכל גווני היה לו להקשות על רב יוסף מסברא אבל ברייתא זו אינו תועלת לחזק קושייתו אלא ודאי לפי פירושו של רבינו נסים בהך ברייתא צריך לומר שאביי ידע דגם בני חוזאי ידעו שהוא מותר ואפ"ה נהגו בו איסור ושפיר מותיב לרב יוסף ובזה שוב שפיר הקשו התוספות א"כ אמאי קאמר דלמא אתי לאפרושי וכו' והפר"ח רצה לסתור דברי המשא למלך דמנ"ל להתוס' דגם בכותאי יש חילוק בין מנהג מחמת גדר ובין מנהג טעות ודלמא בכותאי אפי' במנהג טעות אסור להתיר והנה דברי הפר"ח הם בתכלית הקיצור דהרי באמת לא נזכר בתוספות דבר זה שגם בכותאי יש חילוק זה ואמנם כוונתו לסתור ואם תאמר של דברי התוספות הנ"ל ולפמ"ש נדחו דבריו ושפיר הקשו התוספות וכל זה שטת ר"נ גאון שהיא פשיטא ליה דמנקט בברייתא שנאמר לא יחל שזה שייך גם בחכמים ולכן היה קשה לו מבית שאן והוצרך לחלק בין מנהג טעות כנ"ל אבל מה דפשיט' ליה לר"נ מספק' ליה לר"י אח"כ בתוס' ור"י מסופק דאולי גם בל יחל הוא דוקא בכותאי ומדרבנן החמירו על כותאי אבל בת"ח ליכא בל יחל כלל ולכן מסופק ר"י אם מותר בחכמים אפילו להתיר להם לעצמם ולר"י אם נימא דבאמת מותר אף להתיר להם שוב לא הוה קשיא מבית שאן כלל והפר"ח שהקשה מדברי ר"י על דברי התוס' בתחלת הדבור אצלי אינו בכלל קושיא וגברא אגברא קרמית זהו שטת ר"נ וזה שטת ר"י וכל דברי התוס' על נכון בא"ד ורשב"א אומר דלק"מ וכו' דרב אשי וכו והקשה מהרש"א מ"מ המקשה דלא אסיק לאפליגי בין דעתו לחזור אדמקשה לקמן ממתני' ארבה בב"ח תקשי ליה ממתניתין אברייתא ולענ"ד נראה דלפמ"ש לעיל בתחלת סוגיא זו בדברינו בדברי הגמ' בד"ה איתיבי אביי דמשנתינו עם הברייתא לולי דברי רב חשדא לא קשיין אהדדי דאיכא לאוקמי משנתינו ג"כ לפניהם דוקא ועיקר קושיית התוספות ממשנתינו הוא על הברייתא בצירוף דברי ר"ח עיין לעיל בדברינו אם כן על המקשה דלקמן לק"מ דמה לי אם מקשה על ר"ח אי אם מקשה על רבה בב"ח ועקר קושיית התוס' על המסקנא שמתרץ לקמן דברי רבב"ח אכתי לר"ת משנתינו עם הברייתא סתרי אהדדי וע"ז ספיר תירץ רשב"א דלמסקנא גם על ר"ח לא קשיא למרמי מתניתין אברייתא דכל הני שינויי דמשני לקמן לתרץ דברי רבה בב"ק שייכי ג"כ לתרץ משנתינו עם הברייתא:

עוד נלע"ד שאם נימא דדקדוקי של ר"נ גאון שכ' דלשון דברים המותרים משמע שידעו שהוא מותר אינו מאמר מוחלט ויש מקום למוקמי בריי' במנהג טעות אם כן היה אפשר לתרץ המשנה עם הברייתא דמשנתינו מיירי בידעו שהוא מותר ואפ"ה נהגו בו איסור ולכן אסור אפי' בשכיחי שם רבנן ואפי' שלא בפניהם אבל ברייתא מיירי במנהג טעות ולכן אינו אסור אלא בכותאי ובפניהן אלא דא"כ היה קשיא האי דרבי בבית שאן על הך ברייתא ואם כן אי אפשר למרמי המשנה עם הברייתא רק בהקדים גם עובדא דרבי בבית שאן והיה המקשה צריך להביא תלת משנתינו וברייתא והך דבית שאן ולכן ניחא ליה להקשות על רבה בב"ח ודי לו במשנתינו לחוד ולכן אין שום קושיא על המקשן ועקר הקושיא היא אליבא דאמת איך יתורץ משנתינו עם הבריתא וע"ז שפיר משני רשב"א

ע"ב הא אמרת נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם לא היה לו להביא לקושייתו אלא חומרי מקום שיצא משם ולמה האריך להביא גם חומרי מקום שהלך לשם ונראה דיש מקום לפרש מה ששנינו דנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם היינו כשהוא בדרך אף שכבר יצא ממקומו חייב לנהוג חומרי מקומו עד בואו למקום אחר ואז שוב יעזוב חומרי מקום שיצא משם ואל ישנה מנהג המקום שהוא עתה שם מפני המחלוקת אבל מדשנינו שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם משמע ששני החומרות יחדיו מוטלים עליו שאם המקום שיצא משם נוהגים חומרא בדבר א' והמקום שהלך לשם נוהגים חומרא בדבר אחר חייב הוא לאחוז שני החומרות וכן משמעות הלשון שנותנין עליו חומרי מקום שיבא משם וחומרי מקום שהלך לשם ששני החומרות משני המקומות מוטלים עליו יחד וא"כ אי ס"ד שחומרי מקום שיצא נמשך רק עד בואו למקום אחר וחומרי מקום שהולך שם ודאי אינן חלים עליו עד בואו שמה וא"כ לא משכחת לשני החומרות שיחולו כא' אלא ודאי שגם אחר בואו שמה אכתי חל עליו חומר המקום שיצא משם וא"כ איך לא ישנה מפני המחלוקת אמנם לפ"ז קשה הרי באמת לא משכחת חומרא שני המקומות כאחד לאוקימתא דרב אשי דחומרי מקום שיצא הוא בדעתו לחזור וחומרי מקום שהלך הוא באין דעתו לחזור ועיין בחולין דף י"ח ע"ב בד"ה ה"מ שכתבו דרב אשי קאי רק על בבל וא"י אבל במדינו' אחרים אין חילוק בין דעתו לחזור או לא וא"כ שפיר חלים שני החומרות יחדיו

שם אמר אביי ארישא לאביי אתי שפיר דהקדים במשנתינו חומר' מקום שיצא לחומרי מקום שהלך אף שהתחיל בהלך ממקום שעושין למקום שאין עושין לפי שרצה לסמוך ואל ישנה לחומרי מקום שהלך אבל לרבא קשיא דה"ל למתני נותנין עליו חומרי מקום שהלך וחומרא מקום שיצא ואל ישנה וכו' ואולי מפני שחומרי מקום שיצא שייכים תיכף בצאתו שאף שיצא משם חייב לנהוג חומר יהון אבל חומרי מקום שהלך לא שייך עד בואו שמה

דף נ"ב ע"א אמר ר"ש ברי' דר"א מלתא אחריתי וכו' יש לדקדק כיון דדבר זה ממקום שלא כלו למקום שלא כלו לא נזכר במשנתינו כלל הל"ל וחסורי מחסרא כשטת הש"ס בכל מקום ונראה דשפיר גם לפי הנוקמא במשנתינו רמוזי רמזה דבר זה דהרי יש לדקדק במשנתינו דברישא תני נותנין עליו חומרי מקום וכו' וכיוצא בו המוליך פירות שביעית תני חייב לבער ולמה שביק לישנא דרישא וג"כ ה"ל למימר המוליך ממקום שכלו וכו' נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם א"ו דכאן מיירי התנא גם בהלך ממקום שלא כלו למקום שלא כלו וכו' ולא שייך כאן למימר לשון חומרי מקום שיצאו שהרי בשעת יציאתו עדיין לא כלו לכך נקט לשון חייב לבער שם אלא איפוך לפ"ז תנא קמא נקט מתחלה ביצא ממקום שכלו וכו' או ממקום שלא כלו וכו' חייב לבער ושוב תני בבא אחריתי המוליך ממקום שלא כלו למקום שלא כלו ושמע וכו' אינו חייב לבער א"כ קשה למה נקט בבבא ראשונה חייב לבער ולא תני נותנין עליו חומרי מקום שהלך וחומרי מקום וכו' ונראה משום דרצה לומר בסיפא אינו חייב לבער תני ברישא חייב לבער שם אלא אמר רב אשי וכו' יש לדקדק דלשון אלא לא שייך כי אם במקום שהוקשה על כל האוקימתות ונסתרו כל האוקימתות שייך לשון אלא אבל כאן אף שהקשה רב אשי על אוקימתא דאביי אבל על אוקימתא דרב שישא לא הקשה ואם רב אשי לא ניחא ליה באוקימתא דרב שישא לא שייך בשביל זה לשון אלא והוה ליה למימר רב אשי אמר בפלוגתא וכו' ונראה דקושיית רב אשי אטו אגבא דחמרא היא קושיא ג"כ על רב שישא דלמה יחייב רב יהודה לבער כיון שבשעה שהוציאה משם עדיין לא כלו וגם עתה אינה אוכלם שם ואטו הואיל והחמור נשאם עליו משם קלטינהו שיהא נחשבים לעולם כאלו הם שם ואף שרש"י פירש בד"ה גבא דחמרא וכו' הא לא גדלו שם ואינו אוכלן שם וכו' כוונת רש"י להגדיל הקושי' ביותר דעל אביי קשה שלא גדלו שם וגם אינו אוכלן שם אבל באמת אף שגדלו שם כיון שאינו אוכלן שם בשעה שכלו וג"כ קשה ולכן א שייך לשון אלא

רש"י ד''ה ולית ליה לר"י וכו' דהא ממקום שאין עושין וכו' דטעמא לאו משום מחלוקת הוא ואסרינן ליה וכו' לפי זה קושיא זו היא רק לרבא לעיל דמשני לעולם אסיפא וכו' אבל לאביי דמוקי לה ארישא א"כ הרי מפורש במשנתינו דטעמא דחומרי מקום שהלך הוא רק מפני המחלוקת והא דהוצרך אביי לתרץ דאמר לעולם כדקתני הוא משום הקושיא שהקשה מדר"א דאמר ר"י לחומרא פליג ובאמת היה יכול להקשו' תכף מדברי ר"א על משנתינו ששנינו חייב לבער בדברי ת"ק היה יכול להקשות למימרא דר"י וכו' אלא דמתחלה היה ניחא ליה להקשות ממשנתינו גופא ולית ליה לר"י וכו אף שהיא רק לרבא אבל אביי עקר דבריו הוא מחמת דברי ר"א דר"י לחומרא פליג

ודע דמה שכתב רש"י ואני הבאתי שלי ממקום אחר ואין כאן מחלוקת אין זה סברא מוחלטת דלא שייך בזה מחלוקת דא"כ לאביי דטעמא דחומרי מקום שהלך לשם הוא מפני המחלוקת למה יהיה חייב לבער לת"ק ממקום שלא כלו למקום שכלו אבל רש"י כ' זה שאפי' תרצה לומר דר"י פליג בזה וסובר דבזה לא שייך מחלוקת אכתי קשה והרי חומרי מקום שיצא לאו משום מחלוקת הוא ואפ"ה נותנין עליו אותן חומרות. להיות כי סוגיא זו לפי פירוש רש"י יש בה כמה עיקולי ופשורי ונזכיר קצתן חדא דקושיית הגמ' ולית לר"י תהא רק לשיטת רבא ולא לשטת אביי ועוד שהקשה למימרא דר"י לקולא קאמר וכו' אטו גברא אגברא קרמי להקשות על ר"ש ברי' דר"א משמיה דרב יהודה מדברי ר"א ואם על ר"א בא להקשות הוה ליה למימר ולר"א דאמר ר"י לחומרא אמרה היכי מתרץ למשנתינו ועוד מה שכבר הזכרנו דמה דקאמר אלא אמר רב אשי אינו מדוקדק ולא שייך לשון אלא ועוד דלפי אוקימתא דר"א ורבינא אין ענין פלוגתייהו דרבנן ור"י בהולך ממקום למקום ובאותו מקום הוה ליה למפלג כדפליגי הני תנאי ומה ענין זה לחומרי מקום יציאה והליכה ולכן אמינא אנא שאלמלא פירש"י היה נ"ל לפרש סוגיין דשמעתין כמו שנבאר ודע דחומרי מקום שהלך לשם אם דעתו לחזור ודאי שאין כאן שום טעם רק מפני המחלוקת ואף רבא מודה דטעמא דרישא הוא מפני המחלוקת שהרי רב) אמר לעולם אסיפא ולשון זה מורה שאינו חולק על אוקימתא דאביי שיכול להיות דקאי ארישא אלא שחידש שיש בידינו לומר דקאי אסיפא שאם היה רבא חולק וסובר שטעם חומרי מקום שהלך אינו כלל משום מחלוקת ולא מצי קאי ארישא הוה לי' למימר רבא אמר אסיפא וקושיית הגמ' ולית לי' לר"י הוא על דרך זה שאם אנו אומרים דמטעם שיכול לומר צא והבא לך אף אתה ממקום שהבאתי יספיק להשתיק המחלוקת אם כן גם בבא ממקום שעושין למקום שאין עושין יאמר לו צא לך אף אתה למקומי ושם עושין והיה לו לר' יהודה לחלוק על הרישא על חומרי מקום שהלך לשם ולכן הקשה ולית ליה לר"י וכו' ודע דהא דאמר ר"א לא אמר ר"י אלא לחומרא לא שכן קיבל מרבו בקבלה אלא מסברא אמרה והוא שאם אנו צריכין להוסיף בבא במשנתינו הדבר קשה לחדש דבר שלא נזכר במשנה וצריכין אנו לומר ששפיר נזכר שהרי נקט שתי בבות המוליך ממקום שכלו למקום שלא כלו הוא בבא אחת או