צל"ח פסחים צה

מהם עדיף אבל משנתינו ודאי לא מיירי בכה"ג דאל"כ איך שנינו יבטל בלבן ומה מועיל ביטול בזה הרי גוף החמץ אינו שלו רק שהאחריות עליו ומה מועיל לו הביטול ואכתי האחריות עליו ולכן אין לדברי האה"ע קיום בזה שום ההולך לשחוט את פסחו וכו' הא ודאי דהך משנה בע"פ מיירי ולא בחוה"מ שהרי הולך לשחוט פסחו ודומיא דהכי לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ועוד דהרי שנינו וא"ל יבטל בלבו ואי בחוה"מ מי מצי לבטל לה ולכן אני תמה על המג"א בסימן רמ"ט ס"ק ג' שהוכיח משמעתין שמותר לעשות סעודת אירוסין בע"פ וכתב דליכא למימר דאיירי בחוה"מ שהרי אסור לעשות סעודת אירוסין בחוה"מ יעויין שם ולפמ"ש פשוט הי' לו להוכיח מן משנה דלא איירי בחוה"מ והנה המג"א השיג שם על הש''ע שאסור לעשות סעודת אירוסין בע"ש והרי ע"פ חמיר מע"ש ואפ"ה מותר ולכן האריך שם המג"א בפשט דברי הירושלמי וע"ש והאבן העוזר השיג עליו שהרי ברייתא שמביא בגמרא ורמינהו וכו' מוקמינן כמ"ד סעודת אירוסין רשות וקשה האיך רשאי לעשותה בע"פ דהא סעודת רשות לכ"ע אפילו בע"ש אסור ק"ו בע"פ אלא על כרחך דמיירי שעושה רק סעודה שרגיל בה בכל יום דבזה ודאי שרי עכ"ל האה"ע ודבריו אינם נראים לפרש סעודת אירוסין היינו סעודה קטנה שרגיל בכל יום אבל קושייתו ודאי צריך יישוב דברייתא דאיירי בסעודת הרשות איך עושה אותה בע"פ אבל הנלע"ד דברי המגן אברהם נכונים שהרי המג"א הקדים דסעודת אירוסין אסור לעשות בחוה"מ וכוונתו שלא תפרש סעודת אירוסין הנזכר בסוגיא דמיירי בחוה"מ והנה מה שסעודת אירוסין אסור לעשותה בחוה"מ הוא מטעם אין מערבין שמחה בשמחה כמבואר בריש סימן תקמ''ו והטעם דאין מערבין שמחה בשמחה כתבו התוס' במס' מ"ק דף ח' ע"ב בד"ה לפי שאין מערבין וכו' דדמי לאין עושין מצות חבילות ע"ש ולפי זה נלע"ד דדוקא אם שני השמחות הם של מצוה הוא דאין מערבין שמחה בשמחה אבל אם אחת מהנה היא של רשות אין כאן שייכות אין מערבין שמחה בשמחה ולכן באמת מותר לעשות בחוה"מ סעודת מרעים וכן הארוס מותר לעשות סעודה שלא בבית ארוסתו כמבואר בסימן תקמ"ו והטעם בכל זה לפי האינו סעודת מצוה וכן מותר אפי' בבית ארוסתו שלא בשעת אירוסין כל זה נלע"ד דלא אסרו לערב שמחה בשמחה אלא בשתיהן של מצוה ומעתה בטלה קושיית האה"ע דהרי בברייתא לא נזכר עשיית פסח ולא ביטול ואם כן היה מקום לפרש שמיירי בחוה"מ אלא שהוכיח המג"א דלא מיירי בחוה"מ דא"כ אסור לעשות סעודת אירוסין וכל זה בסעודת שהיא של מצוה אבל בסעודת אירוסין שאינה של מצוה ודאי דאיכא לאוקמי בחוה"מ אבל למה דמוקי ברייתא בסעודה שני' שהיא של רשות באמת אסור לעשותה בע"פ שהרי אפילו בע"ש אסורה ומוקמינן לה בחוה"מ והוכחת המג"א הוא ממשנתינו דודאי איירי בע"פ שני' סעודת מצוה שהרי התירו לו לבטל מצות ביעור חמץ עבורה ומוכח דמותר אפילו בע"פ וק"ו בע''ש

ע"ב ישא בת גבאי צדקה התוס' בד"ה לא מצא וכו' הקשו דכאן משמע דגבאי צדקה עדיפי ממלמדי תינוקת ובהשותפין משמע דמלמדי תינוקת יזהירו יותר מג"צ ונדחקו בזה ונלע"ד דרש"י המתיק זה בלשונו הצח שכתב בד"ה בת ג"צ שאין ממנין אא"כ טובים ונאמנים כוונתו לתרץ קושיית התוספו' דודאי מלמדי תינוקת כשמנהגים במלאכתם בלא רמי' עדיפי יותר מג"צ אף שגם הוא עושה בלי רמי' אבל מ"מ אין בודקין המלמד קודם שממנים אותו ואי אפשר לבדקו ובאמת אמרו שם בהשותפין ומצדיקי הרבים וכו' אלו מלמדי תינוקת כגון מאן כגון ר"ש בר שילת אבל הגבאי צדקה בודקין אותו אם הוא נאמן קודם שממנים אותו על הצדקה ולכן ישא בת ג"צ שכבר בדקוהו

שם תנא שנה ופירש יותר מכלם נ"ל הטעם משום דמצאו להם חז"ל רפואה מן התורה בשלהי כתובות שיעשו פרקמטיא לת"ח וישיא בתו לת"ק ואמנם הכוונה שמשיא בתו ומחזיק ידי חתנו לת"ת ועמי הארץ כאלו נאמר עליהם עץ החיים היא למחזיקים בה ואמנם זה ששנה ופירש בודאי פרישתו מן התורה הוא מפני שרוצה למלא תאות נפשו וכל הון לא יספיק לרודף אחר התאוה ופורש מן התורה להרבות בתאוות לבו וזה לעולם לא יחזיק ביד לומדים אחרים שאם תורתו עזב בשביל תאות נפשו איך יחסר לעצמו להחזיק ביד חכם אחר וזה לעולם אין רפואה למכתו והוא גרוע מכלם

דף ב' ע"א העוה"ז על בשורות טובות וכו' לעוה"ב כלו הטוב והמטיב הקשה הרי"ף בעין יעקב הלא גם בעוה"ב הרשעים מצדיקים עליהם הדין וכשרז"ל בפרק עושין פסין דף י"ט עמוד א' עוברי בעמק הבכא וכו' שמצדיקין עליהן הדין ואומרים יפה דנת יפה זכית יפה חייבת יפה תקות גיהנם לרשעים ג"ע לצדיקים וכו' וא"כ גם זה כמו ברכת דיין האמת ולענ"ד לתרץ עפ"י מה ששמעתי בילדותי מהמנוח הרב החסיד המוכיח הגדול המפורסם מוהר"ר אפרים רישר זצלה"ה מגיד דק"ק בראד פירוש המאמר הזה שדקדק במה שאמר לא כפוה"ז עוה"ב הרי בעסק הברכה אין הפרש שעל הטובות גם בעוה"ז מברך הטוב אלא שבעוה"ז יש גם רעות ולעוה"ב לא יהיה רע כלל וא"כ אין בעסק הברכה הפרש והיה לו לומר לא העוה"ז עוה"ב העוה"ז יש בו רעות וטובות העוה"ב אין בו רק טובות ואמר הוא המנוח ז"ל דכתיב אודך כי אנפת בי לפי שמעליון ל תצא הרעות ואין דבר רע בא מהקב"ה והכל הוא לטובה ואפילו הפורעניות שבא על האדם אינו רעה אבל טובה לזכך אותו ולהכניע יצה"ר ולטהר הנשמה שיזכה לעולם שכלו טוב אלא שהאדם בעוה"ז אינו מבין הדבר לאשורו ונדמה בעיניו כאלו הוא רעה כמו החולה שעושין לו תחבושת ויש לו יסורים והחולה השוטה צועק להסיר התחבושת אבל החכם סובל בשמחה וכן הוא יסורי הרשעים הם תתבושת אמנם אחר מותו שרואה ומבין הטוב האמיתי וכמו כן לעתיד לבוא כשנזכה לזה במהרה נאמר אודך ביום ההוא כי אנפת בי שנותן הודאה לשעבר על שנתאנף בו הקב"ה לפי שעה להטיבו באחריתו וזהו כוונת המאמר כאן בעוה"ז אומר על בשורות רעות דיין האמת שסובר שזהו מצד מדת הדין ולעוה"ב כלו הטוב והמטיב פירוש שיראה למפרע שכלו הי' מדת טובה והיה לו לברך על הכל הטוב והמטיב אלו דברי הרב מוהר"ר אפרים זצ"ל ומעתה גם בעושין פסין פירושו רבש"ע יפה זכית יפה חייבת ויפה היינו לטובה ויפה לו לרשע החיוב שסבל וכמו כן הגיהנם הוא רק כור ללבן בו מכל סיג ופסולת והכל לטובה

פרק מקום שנהגו

מקום שנהנו וכו' בערבי פסחים זה פשוט דמשנתינו רק בפסח ראשון מיירי אבל פסח שני הא ודאי שאחר חצות שאז בפסח ראשון לא תליא במנהגא רק אסור ע"י דין שאיסור זה לא שייך בפ"ש שאינו עיו"ט ואין בו איסור מצד ערבי ימים טובים וגם לא לטעם הירושלמי שהביאו התוספות במשנתינו דבשלמא פסח ראשון הוא זמן הקרבה לכל ישראל שייך לומר שאסור בעשיית מלאכה אבל פסח שני אף שודאי לזה האיש שהי' טמא או בדרך רחוקה שלא עשה את הראשון ועושה עתה את השני שהאיש הזה אסור במלאכה כמו אם היה מביא בשאר ימות השנה איזה קרבן אבל לא שייך לומר שהיום אסור בעשיית מלאכה ואם כן איסור מלאכה אחר חצות לא שייך בשני וגם המנהג שקודם חצות לא שייך בשני שהרי בשני ליכא ביעור חמץ וגם תיקון המצה יכול לעשות בלילה שאין שם מהירות וחטיפה בשביל שאלת התינוקת שכל זה הוא בפסח ראשון ולא בשני ולכן ודאי שמשנתינו רק בפסח ראשון מיירי ועד כאן לא כתבו התוספות בריש ערבי פסחים דפסחים היינו ראשון ושני אלא אי גרסינן ערב פסחים אבל במשנתינו ששנינו ערבי א"כ הייינו ערבי פסחים דעלמא וכיון שהוכחנו שמשנתינו רק בפ"ר מיירי שפיר מקשה בגמרא מאי ארי' ע"פ אפילו ערבי שבתות וכו' רש"י ד"ה שלא לעשות שלא ישכח כוונת רש"י ליתן טעם על מנהג שלא לעשות קודם חצות אבל אחר חצות יכול להיות שגם רש"י סובר כטעם הירושלמי שהביאו התוס' שאסור מן התורה ולכן כיון שאחר חצות עכ"פ אסור מן התורה ואם כן כל מלאכתו היה צריך למהר ולעשות קודם חצות והיה אז טרוד מאוד במלאכתו לכן חששו שטרדת המלאכות יגרמו לו שכחה וישכח ביעור חמצו ותיקון המצה והכנת קרבן פסח ומשום זה יש מקומות שנהגו שלא לעשות מלאכה כל היום משא"כ ערב סוכות שאין שם איסור מלאכה מן התורה כלל ואינו בהול ונחפז כל כך על מלאכתו ולכן לא חששו לשכחה כלל ובזה שקטה ונחה מעל רש"י קושיית המגיד משנה בפ"ח מהלכות יו"ט שהקשה גם בערב סוכות יש שם עשיית סוכה והכנת ארבע מינים יע"ש ולפמ"ש לק"מ

תוס' ד"ה מקום שנהגו וכו' ופריך א"כ תמיד וכו' יהא בכל יום אסור וכו' ומשני שאני תמיד שהתורה הוציאתו דכתב ואספת דגנך וכו' ויתכן תירוץ הירושלמי על התמיד אבל מוספי ר"ח וחוה"מ שג"כ קרב בשביל כל ישראל ויהיה ר"ח וחוה"מ אסור במלאכה מן התורה והרי התו' עצמם כתבו בחגיגה דף י"א ע"א בד"ה חוש"מ בשם הירושלמי דחוה"מ אינו אסור במלאכה רק מדרבנן ונראה דכיון דגילתה התורה בתמיד שוב אמרינן דלאו בתמיד לחוד גילה התורה אלא תמיד ודכוותיה שכל ישראל מביאים בכלל קרבן בשביל כלם דהיינו המוספין ג"כ אין היום ההיא נאסר בשביל הקרבן במלאכה אבל פסח אין הצבור מביאים אלא מצוה על כל אחד מישראל ולכן אסורים במלאכה שוב ראיתי שהרא"ם בביאוריו לסמ"ג כתב ג"כ הטעם שלא נאסרו ימי המוספים במלאכה הוא כיון שלא נאסר יום התמיד והנאני

והרא"ם בביאוריו לסמ"ג שם הקשה למה הביא הירושל' קרא דואספת שהוא במשנה תורה ולמה לא הביא קרא דעשרת הדברות ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ואני אומר כשם שע"פ אינו אסור רק מחצות משום שאין זמן הקרבתו כי אם מחצות א"כ הה"ד אם היה יום התמיד אסור לא היתה הלילה אסורה שהרי אין זמן הקרבת קרבן בלילה וא"כ יש לפרש ששת ימים הלילות של ששת ימים ויום השביעי נאסר אפילו בלילה אבל מואספת וכו' שמביא הירושלמי אין כוונתו שאם המלאכה אסורה איך אוסף הדגן ודוק בלשונו של הירושלמי שאמר אם כל ישראל יהי' בטלים מי אוסף להם הדגן ולכאורה לשון מיותר הוא וכך הוה ליה למימר מדכתיב ואספת הרי עושה מלאכה אבל כוונת הירושלמי שהאי קרא לברכה נאמר ואספת דגנך תירשך וגו' שיאספו לרוב ואם כל ישראל בטלים ביום ועושין רק בלילה מי אוסף להם הדגן שעבודת לילה שעקרה לשינה לא תספיק לאסיפה רבה וגם הרא"ם עצמו כתב שם שפסוק זה לברכה נאמר אלא שאיהו כתבו לשיטתו שהוא רק מדרבנן וכתב בפסוק ששת ימים תעבוד אפשר לחכמים לעקרו משא"כ ואספת לא יעקרו פסוק שהוא לברכה ושוב כתב דלפי משמעות הירושלמי שהוא מן התורה נשאר בקושיא על שלא הביא ששת ימים ולפי מ"ש ניחא

ועוד נלע"ד דקרא ששת ימים אפשר להתקיים בזמן החורבן שבטלו התמידים אבל בקרא דואספת מיירי בהיותם בארצם בשלוה שהרי אח''כ אמר השמרו לכם וגומר: בא"ד ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם ולע"ד הדבר צ"ע דבשלמא אם הי' זה גזירה דרבנן שייך לומר דהוה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו וכיון שלא הותר במנין אחר נשאר באיסורו אבל לפי מ"ש התוספות בשם הירושלמי שאסור מן התורה משום קרבן ובדבר שאסרה התורה לא שייך שנאסר במנין וכיון שהאיסור הוא מפני הקרבן לא אסרה תורה אלא כשמביא קרבן וכיון שעתה אין לנו קרבן אין כאן איסור תורה ואין זה דומה להיו נכונים וגו' אל תגשו אל אשה שהוצרך הקב"ה להתירו דשם נאמר אל תגשו אל אשה אבל כאן בע"פ וכי אמר הקב"ה לא תעשו מלאכה בארבעה עשר בניסן הקב"ה אמר ל"ת מלאכה בעת שתקריבו הפסח וכיון שאין פסח בזה"ז לא נאסר כלל ועפ"י זה יש ליישב שיטת הרז"ה שהתיר בזה"ז והרמב"ן במלחמות והרא"ם שם בביאוריו לסמ"ג השיגו עליו ערבי שהי' מתענה בע"פ ורב ששת לקמן דף