צל"ח פסחים צד

הבאה תיבף היו לוקה משום לא ידבק ומשום לא תביא ואין זה ענין לבישול ואכילה

שם אמר רב"ח הא דר"ת ורבה וכו' לפי מ"ש לעיל דתחלת הסוגיא דכאן היא בשטת רב הונא בביצה דף כ"א ע"א דלא ס"ל לאסור עיסה חציה של ישראל מטעם דאפשר למפלג בלישה אבל לרב חסדא דאוסר בחציה של ישראל על כרחך סובר ט"ה ממון לשטת רש"י דמשו' אי בעי איתשל לא שייך שיעבור בב"י עיין לעיל בדברינו בד"ה ר"א ועתה נבאר שטת רש"י וכו' לפי זה קשה כיון דר"א על כרחך ס"ל הואיל כדאמר רמי כאן דר"א ס"ל הואיל א"כ איך פליג רב חסדא על ר"א שהוא תנא ור"ח לא מני למימר אנא דאמרי כר"י דר"ח מדויל ידיה משתלם כיון דאיהו סבירא ליה בביצה שם לאסור עיסה חציה של ישראל מטעם דאפשר למפלג בלישה א"ב לר' יהושע דס"ל לא זה חמץ שעובר עליו א"כ אפשר למפלג בלישה וליכא הואיל כ"ל דהרי אף אם ירצה להפריש מכל אחד לעצמו אסור לאפותו דהרי אפשר למפלג בלישה בשלמא להגירסא שבתחלת הסוגיא דגרסינן הואיל וא"ב מיתשל א"כ על כרחך ר"י לא ס"ל הואיל דאי הוה ס"ל הואיל א"כ איך אין זה חמץ שעובר עליו אבל למסקנת רש"י לקמן בשמעתין שמחק גרסא זו הדבר תמוה ולכן אני אומר דרש"י ס"ל כסברת הב"ח שפסק בסימן תק"ו דעיסה שנילושה מערב יום טוב שאסור להפריש ממנה חלה אסור ג"כ לאפותה דמקרי אפשר למפלג בלישה אף שאיסור אין מפרישין חלה רביע עלה והמג"א בס"ק יו"ד השיג עליו ממשנתינו דמתיר האפ' ביום טוב ולא מקרי אפשר למפלג משום דאיסור חמץ רביע עלה ואני אומר והיכן ראה המג"א שמשנתינו מיירי באפשר למפלגה בלישה והלא לא נזכר דבר זה בשמעתין כלל ולכן נראה לע"ד דמשנתינו מיירי בלח' העשוי בדפוס לכל לחם כמדתו ומעתה אם היה מפריש חלה מכל לחם לעצמו לא היה אפשר למפלג בלישה שאם יפריש מקצתו לא ימלא הדפוס ויתקלקל באפייתו ולכן מתיר ר"א אפי' במפריש אח"כ אחד על כולם מטעם הואיל דהיה יכול להפריש מכל אחד ולפ"ז ר' יהושע על כרחך לא ס"ל הואיל דאל"כ למה אוסר האפי' אף דליכא איסור בל יראה איכא הואיל דהרי אי אפשר באמת לתפלג בלישה זה הנלע"ד דלשיטת רש"י קם דינו של הב"ח דע"כ מיירי בלחם העשוי בדפוס דאל"כ גם ר"א לא היה מתיר לרב חסדא דאוסר בעיסה חציה חל ישראל

ועל מי הדברים האלה נעמוד על כוונת רבינו הגדול הר"ף זלה"ה וזה לשון הרי"ף והלכתא כר"א כדפסק רבי דקיי"ל הלכה כר' מחבירו ועוד דהא ר"א שייכא בהך אחריתא דר"א דאמר אף הרודה ונותן פת לסל הסל מצרפן לחלה וחד טעמא הוא וכבר פסק שמואל הלכה כר"א וכו' והר''ן והרא"ש תמהו עליו במה שכתב דהא שייך באידך דר"א יעויין בדבריהם ואני אמרתי לברר כוונת הרי"ף ואומר אני שגם הרי"ף ס"ל כסברת הב"ח וא"כ על כרחך משנתינו מיירי בלחם העשוי בדפוס וכנ"ל ולפי זה על כרחך בן בתירא לא סבירא ליה הואיל דאל"כ למה לא התיר האפי' וכמו שכתב הר"ן ולא שייך מה שדחיתי לעיל בריש הסוגיא דב"ב סובר כיון דאפשר בצונן מקרי אפשר למפלג בלישה דהרי מיירי בעשוי בדפוס וכיון שקמו דברי הר''ן דב"ב לא ס"ל הואיל א"כ קמו ג"כ דבריו דב"ב ס"ל ט"ה ממון דאל"כ יניחנה עד הערב ולמה התיר טלטול מוקצה אלא ודאי שאינו רשאי להניחה דט"ה ממון ועובר על בל יראה ולפ"ז דב"ב ע"כ ס"ל דט"ה מעון א"כ הדק"ל שהקשיתי בתחלת הסוגיא דקאמר לימא בט"ה קמיפלגי ודאי דכ"ע ט"ה אינו ממון מה בצע בכל זה כיון דעל כרחך איכא פלוגתא דתנאי במשנתינו בט"ה דהרי ר"י ודאי ס"ל אינה ממון וב"ב ודאי ס"ל ט"ה מעון ומה הפרס לנו אם ר"א סובר בזה כב"ב או סובר כר"י ולכן צריך לומר דעקר מה שאמר בתחלת הסוגיא לימא בט"ה קמפלגי דאמר זה בלשון בתמיה כטבע לשון לימא העקר הוא שלימא שר"א יסבור ט"ה ממון וכיון שהלכה כר" שהרי רבי פסק כוותיה א"כ קשיא הלכתא אהלכתא דאנן קיי"ל ט"ה אינה ממון כמו"ש הש"ך בח"מ סימן ש"נ והוכיח זה מסוגיית הגמ' בסוף פ"ק דקידושין אבל אם ר"י ב"ב יסבור ט"ה ממון לא איכפת ליה כיון שאין הלכה כב"ב ומשני ליה דכ"ע דהיינו ר"א ור"י סברי א"מ ושפיר פסק ר' הלכה כר"א ולפי זה מסוגיא דשמעתין סתמה על מה שיסבור ר"א ט"ה ממון שלא כהלכה מוכח דקיי"ל כאן כר' דאמר הלכה כר"א אמנם יש לדחות דלעולם אין הלכה כר"א אף דר' סובר כוותיה ומשנתינו לא מיירי כלל בלחם העשוי בדפוס ומה דקאמר לא דע"ע ט"ה אינו ממון היינו אפילו ריב"ב ובעיסה שכבר נילושה ויש בה שיעור חלה דכ"ע ל"פ דאסור לאפותה שאין כאן הואיל שאפי' אם באמת יפריש מכל א' הרי אפשר למפלג בלישה אלא דמשנתינו מיירי שעדיין לא לש ורצונו ללוש ואף דאם עדיין לא לש מבואר בירושלמי שיעשה קבין ולא תתחייב בחלה כלל נלע"ד דזה אי אמרינן שאין התנור מצטרף וא"כ בודאי טוב שיעשנה קבא קבא ולא תתחייב בחלה כלל אבל אי אמרינן התנור מצרף א"ב לא יועיל כלום שיעשנה קבא קבא שאם ירצה לאפות גם כן קבא קבא יצטרך להסיק התנור מחדש ביום טוב מה שהיה יכול לאפות בתנור א' ועוד שהוא צריך לאכול עתה ואיך ימתין מלאפות והוא אין לו אלא תנור א' י\יאחר זמן סעודה ואם יאפה הכל בתנור אכתי תכף בתנור מתחייב בחלה ונמצא אופה תקלה האסורה באכילה ומעתה שפיר אמרינן דכ"ע ט"ה א"מ ור"מ אית ליה הואיל וא"כ אם ילוש כלה כא' הרי אסורה האפי' דאפשר למפלג בלישה ויצטרך להפריש וכיון דמ"ל הואיל א"כ אמרינן ג"כ הואיל ובעי מיתשל ועובר בבל יראה ולכך יעשנה קבין ולא נתחייבה עדיין בשעת לישה וא"כ אי אפשר להפריש חלה בעודה עיסה שהרי אכתי לא נתחייבה וכשנותן לתנור אז נתחייבה ואינו קורא לה שם ונמצא האפי' מותרת מטעם הואיל וב"ב ג"כ ס"ל הואיל אלא דכיון דלדידי צונן ודאי מציל מחימוץ א"כ אפשר לעשות בלא הואיל ולכך ילוש כאחד ויפריש ויטיל בצונן ור"י סובר דלא אמרינן הואיל ואין האפי' מותרת שהרי תתחייב בתנור ולכך ילוש כאחד ויפריש ויניחנה ב"י ליכא דלא אמרינן הואיל ובעי מתשיל ולכ"ע ט"ה אינו ממון ושפיר דחי התחלת הסוגיא דכ"ע ט"ה אינו ממון ואין כאן ראיה דהלכה כר"א ור"בי:

אלא דוה טעותא היא דהרי ר"א ס"ל הסל מצרף ולא התנור וכן פירש מדקתני מילה דומיא דפסח ואמנם אם משכחת בפסח רש"י לקמן ע"ב דברי ר"י דקאמר תנור מצרפן פירש רש''י אף התנור מצרף יע"ש וא"כ מכלל דלר"א רק הסל מצרף ולא התנור וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מביכורים הלכה ט"ז שהסל מצרף ולא התנור וכן כתב הב"י בי"ד סימן שכ"ה דמה דאיפסק הלכה כר"א היינו שהסל מצרף ולא התנור וא"כ אי ס"ד דמיירי במשנתינו שלא נילושה עדיין העיסה א"כ טורח זה לר"א למה יעשנה קבא קבא ולא יצרפם בסל א"ו דמיירי שכבר לש ונטמאה אחר לישה כדברי הירושלמי ונסתר אוקימתא זו ועל כרחך צריך לתרץ כמ"ש שעקר התמי' שאמר בלשון לימא בט"ה קמיפלגי היינו סתמא שר"א שהלכה כמותו שהרי רבי פסק כוותי' יסבור ט"ה ממון ומוכח דהלכה כר"א ומעתה מה נמלצו דברי הרי"ף שכתב דהך דר"א מישך שייך באידך דר"א דאמר אף הרודה ונותן פת לסל וכו והר"ן והרא"ש תמהו דמה שייכות זה לזה והר"ן תמה עוד דבהך דמתני' לא שייך צירוף סל דצירוף סל הוא היכי שמתחלה לא היה שיעור חלה וכן הרא"ש כתב שמדברי הרי"ף משמע דאפילו היה מתחלה שיעור חלה בעי צירוף סל ולפמ"ש אין צורך לכל זה אבל כוונת הרי"ף דהך דר"א מישך באידך ואם כן ליכא לאוקמי משנתינו בשעדיין לא לש הכל כאשר כתבת ואף שעיקר לשונו של הרי"ף שכתב חד טעמא הוא וכו' אינו מדוקדק כל כך כפי פירושי אבל עכ"פ הדין דין אמת ומישך שייך הוא ג"כ נכון ק רש"י ד"ה אהדר ליה וכו' והא דאמרינן לעיל דכ"ע ט"ה אינו ממון אכתי לא שמיע לן הא דאהדר ר"א לר"י דהרי הוא עובר בבל יראה והמעין יראה כמה מהדוחק הוא דלא שמיע לסתם גמרא הך ברייתא ועוד שהרי במשנתינו אמר ר"י לא זה חמץ וכו' ולמי אמר זה אם גם לר"א אינו עובר ולכן נלע"ד דלפי מה שכתבתי לעיל דעיקר הכוונה במה שאמר בריש הסוגיא לימא בט"ה קמפלגי היה התמיה דכיון דרבי פסק כר"א א"כ הלכה כר"א ואם לא מצאנו טעם לר"א רק משום ט"ה ממון א"כ איך פסק רבי כוותי' והלא קיי"ל ט"ה אינו ממון ועל זה דחי ליה דכ"ע ט''ה אינו ממון פי' שיכולים אנו לקיים דברי ר"א אף אם היה סובר ט"ה אינו ממון אב"ה שפיר קאמר במשנתינו מטעם הואיל התיר האפי' ואף דמצינו לר"א בברייתא שאמר בהדיא בברייתא שעובר בבל יראה וסובר ט"ה ממון לא איכפת לן בזה אם הוא שלא כהלכה ורבי לא כר"א דברייתא פסק רק כר"א דמשנתינו ופסק כר"א אבל לא מטעמיה דר"א סובר ט"ה ממון ובהא לא ס"ל לרבי כוותיה ואעפ"כ פסק כר"ע מטעם הואיל

ע"ב אימא לר"מ זה וזה האוכלו חייב כרת יש לתמוה הרי כבר מפורש בהדיא בדברי ר"ע שכקרני חגבים הוא סידוק וא"כ פשיטא שחייב כרת ולמה הוצרך בסיפא עוד הפעם לומר דלר"מ זה וזה חייב כרת ונלע"ד דזה לשון התנא דתוספתא ורצה לסתום כר"מ לפי שברישא שנאו לר"מ בל' יחיד ולר"י בלשון חכמים ולכן חזר וסתם בסתם כדברי ר"מ ובזה ברייתא ומשנתינו שוים לסתום כר"מ ואין אנו צריכין לדברי הרי"ף והרא"ש יעויין בדבריהם והא דלא שנאו תיכף לר"מ ברישא בלשון חכמים נלע"ד דהך ברייתא איזה שיאור אין זה התחלת הברייתא דאיך שייך לשאול איזה שיאור ועדיין לא הזכיר מה דינו של שיאור ונראה דזו הברייתא סיפא דברייתא שהובא לעיל דף מ"ב ע"א דתני והאוכלו בארבעים ע"ז קאי ואיזו שיאור ובהכי ניחא דקאמר לעיל דף מ"ג ושמעינן לר"מ דאמר נוקשה בלאו והיכן שמעינן דהאי והאוכלו היה בארבעים ר"מ אמרו וכן מה דאמר שם והאוכלו בארבעים אתאן לר"מ ר"מ מאן דכר שמיה והיכן נזכר שר"מ מחייבו ארבעים ולכן נלע"ד דהך ברייתא סיפא דהך דלעיל היא ועל זה קאי דקאמר שיאור האוכלו היה בארבעים ואיזו שיאור וכו' ולכן לא שנאו ברישא בלשון חכמים ומסיים דברי ר"מ לפי דבהא דמחייב ארבעים לא רצה לסתום כוותיה ועיין בדברי הרא"ש בשמעתין

דף מ"ט ע"א ההולך לשחוט את פסחו וכו' ואם לאו יבטל בלבו וכתב המג"א בסימן תמ"ד סקי"א שאם הוא אחר זמן איסורו דלא מצי לבטל יחזור מיד דעשה דתשביתו חמיר טפי וכו ע"ש והאבן העוזר השיג עליו וכתב דאפילו אחר זמן איסורו לא יחזיר וכתב הוכחה לזה שהרי פסח שיש בו כרת ודאי דאלים מעשה דתשביתו וא"כ הה"ד לאינך וזה שנים רבות נשאלתי מחד מלומדי למד שכחתי שמו דאדרבה עשה דפסק ודאי דאי אפשר לדחות עשה דתשביתו אם כבר הוא אחר זמן איסורו דלא מצי לבטל דאיך ישחוט הפסח וכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ובני הרב החריף מוהר"ר שמואל סג"ל השיב לי דלמה לא ידחה עשה דפסח ל''ת דלא תשחט ואף דאיכא בחמץ עשה ול"ת עשה דתשביתו ול"ת דלא תשחט מ"מ עשה דתשביתו כתב האה"ע שאינו עובר כיון שסוף יבערנו אח"כ בחוה"מ והמשהה כדי לבער אינו עובר ואני אמרתי דלא שייך כאן עשה דוחה ל"ת כיון העל דבר זה עצמו הזהירה התורה שלא ישחט הפסח אף שיש בו כרת על חמץ ואף דאיכא לאוקמי קרא ביש לו פנאי לבער קודם שחיטה מ"מ לדעתי לא שייך בדבר זה עצמו לומר עשה דוחה ל"ת שאין זה דומה לשאר מקומות דעשה דוחה ל"ת שלא נאמר הל"ת על דבר זה עצמו רק שאירע שמזדמנים יחד העשה ול"ת וטוב אטו כהן הזורק והמקטיר ידברו על ל"ת שכלם עוברים ואטו יחטאו הם שיקיים זה מ"ע דפסח ואין זה איסור זוטא שטוב להם למיעבד איסורא זוטא שלא יעשה זה הפסח שהרי הם יעבדו איסור' רבה לא תעשה של תורה בידים ואם זה לא יעשה הפסח הוא שב ואל תעשה ולכן בודאי דינו של המג"א אמת ואדרבה איפכא מוכח שאפילו למול את בנו ג"כ דוקא ביכול לבטל אבל אחר זמן איסורו שאינו יכול לבטל יחזור ויבער מדקתני מילה דומיא דפסח ואמנם אה משכחת בפסח דינו של האה"ע הוא בנזכר שיש לו בביתו חמץ של א"י שקיבל עליו אחריות שעובר עליו בב"י ונלע"ד דאעפ"כ לא שייך בזה לא תשחט על חמץ דם זבחי לדידן דקיימ''ל דבר הגורם לממון לאו כממון דמי כמבואר ברמב"ם ריש פ''ב מגניבה ולענין בל יראה אמרו לעיל דף ה' ע''ב דרחנא רביה מדכתיב לא ימצא אבל לענין שחיטת הפסח דלא מצינו בכתוב ריבוי על זה לא מחשב זה חמץ שלו ובזה יש לדון אם נזכר בע"פ ואין לו פנאי לחזור ולבער ולחזור למצות הפסח איזה