צל"ח פסחים צג

של יהודי אף דאפשר למפלג בלישה וא"כ איבא למימר דסוגיא דכאן דדחי דכ"ע ט"ה אינו ממון אזלא אליבא דרב הונא אבל רב חסדא באמת מוקי פלוגתייהו דר"א ור"י בט"ה ממון ולקמן יתבאר יותר

רש"י ד''ה האופה מיו"ט וכו' דפשיטא לן דלא חזיא וכו' הא ודאי דאף אם הוי חזי ליה היום אלא שאין דעתו לאכול היום ואיהו אופה לצורך מחר שעובר בלאו לרב חסדא אלא דכאן דפליגי לענין מלקות לכך בעינן שהיה הדבר ידוע להעדים שאופה לצורך מחר דלא תהוי התראת ספק

תוס' ד"ה רבא אמר וכו' וא"ת אי אמרינן הואיל בטלת כל מלאכת שבת וכו' ואף שכבר כתבו לענין רדיית דבש ולענין הכנה דמשכחת לה סמוך לחשיכה וא"כ גם מלאכת שבת משכחת סמוך לחשיכה אלא דהא טעותא היא דבשלמא משום אורחים שייך לחלק סמוך לחשיכה משום דלצורך חול אפילו בשביל אורחים אסור אבל לצורך חולה שיש בו סכנה הא ודאי שכל המלאכות מותרים אפילו בשבת סמוך לחשיכה להקדים הדבר להחולה אף שהוא לצורך חול

דף מ"ז ע"א שני ימים טובים של ר"ה וכו' רש"י ותוס' פירשו כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה ולדעתי הוא ללא צורך דהרי אם לא באו עדים כלל ג"כ היו נוהגין אותו יום קודש שמא יבואו עדים ולמחר קודש שהוא ר"ה ממש ולא עוד אלא שזה היה שייך אפילו קודם תקנת ריב"ז ואמנם רש"י ותוס' דייקו לשון המשנה שני י"ט של ר"ה משמע שהן באמת שני ימים קדושים ולא מחמת ספק שאז הא' היה חול אלא מחמת ספק היה אסור במלאכה ולכן פירשו רש"י ותוס' שבאו עדים מן המנחה שאז קדושת שניהם לא מחמת ספק הוא וכמבואר בביצה דף ה ע"א אלא דלפ"ז קשה לי דמקשה מכאן לרב חסדא דאמר צרכי שבת נעשים בי"ט והיה לנו להתיר איסור דרבנן במקדש ולפמ"ש קשה ולרבה מי ניחא והלא ביום הראשון אחר המנחה כיון שלא באו עדים עד עתה ודאי לא יתקדש החודש היום ואינו אסור במלאכה רק מתקנת ריב"ז שלא יזלזלו בו לעתיד וכיון שמותר מן התורה מדוע לא הותר אפיית לחם במקדש וצריך לומר דדוקא שבות שאינו מלאכה התירו במקדש אבל שאר איסורי דרבנן לא התירו במקדש וכיון שעשו רבנן אותו יום קודש אף במקדש לא הותר בו מה שאסור בי"ט ובדברי התוס' יבואר יותר

שם מתיב רב מרי שתי הלחם וכו' באמת שם במנחות סוף פרק שתי הלחם מסודר המשנה תחלה הך בבא דשתי הלחם ואחר כך בבא דלחם הפנים וצריך טעם למה הקדים בסוגיא זו להקשות מסיפא דהיינו מלה"פ ואח"כ מותיב מרישא דשתי הלחם ונראה שדרך הגמרא להגדיל תורה ולתרץ מתחלה תירוץ שמניח ריוח להקשות עוד עד לבסוף מתרץ שלא יוקשה כלום וממילא רווחא שמעתא ואם היה מותיב תחלה משתי הלחם ושם לא שייך תירוץ דשבות קרובה ורחוקה שאין לך שבות קרובה מצורך בו ביום והיה צריך לתרץ לכם ולא לגבוה ושוב לא היה מקום להקשות מלה"פ דידחי גם בזה שייך לכם ולא לגבוה לכן הקדים להקשות מלה"פ ודחה בתירוץ דשבות רחוקה לא התירו והקשה משתי הלחם ועוד נלע"ד שעיקר כוונתו היה להקשות ערשב"ג ואם היה מקשה תכף משתי הלחם והיה מתרץ לכם וכו' לא היה יכול להקשות מרשב"ג דיש לומר דרשב"ג סבר תנור מקדש ולא היה אפשר לאפותו מעיו"ט ודבר שזמנו קבוע ואי אפשר לעשות מאתמול דוחה אפילו שבת ק"ו יו"ט ולכן הביא תחלה הסיפא ומדקאמר רשב"ג דלה"פ דוחים יו"ט מכלל שהתנור אינו מקדש דאל"כ היו נאפים בשבת וכיון שכבר מוכח שסובר דתנור אינו מקדש שוב שפיר הקשה מרישא

רש"י ד"ה שני ימים וכו' וא"כ הוה יום צום וכו' הא דמשכחת שיהיה יום צום כונתו עפ"י שביארתי בחידושי במסכת ביצה בסוגיא ההוא דתקנת ריב"ז שאם העדים לא השגיחו בכל האיומים ונשאר קיימים בעדותן ואמרו שראו הירח ביום שלשים אפילו לא באו עד יום ל"א מקודש החודש מאתמול לענין המועדות ואעפ"כ צריכין לנהוג קודש גם ביום ל"א אם כן משכחת שפיר שאחד עשר של אפייתן שהיה ברביעי בשבת חל ביוה"כ שחל בשבת וזהו כוונת רש"י כאן אבל אין לפרש כוונת רש"י בר"ה שקל ביום ה' ממש ואפו הלחם הפנים מאתמול כי חששו אולי לא יבואו עד המנחה ושוב באו קודם מנחה ושפיר חל י"כ בשבת לפי שאז היו אופים למחר לחם הפנים אחרים והראשונים יפדו ואפילו אם אין להם פדיון היו מניחים אותם להיות פסולים ושורפים אותן ואופים אחרים בע"ש כדי לקיים לחם חם והתוספת שכתבו בסוף פרק שתי הלחם בד"ה שני ימים וכו' ואע"ג דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם היכי דאיכא תקנה לא אמר משום לחם חם וכו' כוונתן אמאי יפדו והלא ראוים למזבח שיניח אלו להיות לה"פ ע"ז כתבו דמשום לחם חם מקרי אינן ראוין למזבח אבל אין כוונתן שאם לא והיה להם פדיון לא היו אופים אחרים דודאי אין זה עולה על הדעת שלא לאפות אחרים אבל הכוונה דאי לאו דכתיב לחם חם לא היה להם פדיון ובל השתא דכתיב לחם חם תו לא איכפת לן בין יהיה להם פדיון ובין לא יהיה להם פדיון עושים אחרים והתי"ט בפ' שתי הלחם משנה ט שכתב מה שהקשו והתוס' מהואיל אי בעי פריק וכו לפירוש הרע"ב והרמב"ם דאין פודין טהורים לא קשה ולא מידי עכ"ל התוי"ט כוותו על מ"ש התוס' כאן בד"ה ולרשב"ג וכו' הואיל ובעי פריק והיינו לומר שרשב"ג מתיר האפיה בי"ט משום דאי בעי פריק וגם הוצרכו למיהב טעמא לת"ק שלא התיר מטעם הואיל הוא משום דלא שכיחי וע"ז כ' התי"ט שאין כאן פדיון כיון שראויים עדיין למזבח ונאפו בו ביום וכיון דליכא פדיון ליכא הואיל ותדע שלא הזכיר התי"ט שם דברי במנחות באותו משנה שהראשון נאכל בפדיון אלא ודאי דכיון דאפשר לאפות אחרים ומצוה הוא משום לחם חם לכך יש לראשונים פדיון וכל זה לענין הפדיון אבל לענין לאפות למחר לחם אחר ודאי אופין בין יהיה לראשונים פדיון בין לא יהיה להם פדיון

בא''ד שני ימים של ר"ה דוקא וכו דבזמן לה"פ לא היו שני ימים טובים יש בירושלים שני ימים טובים חוץ משני ימיה של ר"ה

תוס' ד"ה נאכל לאחד עשר וכו' ולחם הראשון יפדה אין כוונת התו' שאם לחם הראשון לא היו לו פדיון לא היו אופים למחר לחם אחר דכבר כתבתי דבשביל פסידא דלחם הראשון לא היו נמנעים מלאפות למחר לחם אחר כדי לקיים לחם חם כפי האפשר אבל כונת התוס' בזה שהתוס' הקדימו כגון שבאו עדים מן המנחה ולמעלה וכבר כתבתי לעיל שלדעתי אדרבה יותר נכון לפרש שלא באו עדים כלל ביום הראשון שאז אפי' קודם תקנת ריב"ז היו נוהגים שני הימים קודש וכבר כתבתי לעיל מה שהביא לרש"י ולתוס' לפרש כן דלישנא דמתני' מורה כן אלא שעל המשנה ג"כ יש להקשות למה נקטה שני ימים טובים ונראה דקודם תקנת ריב"ז היו רשאים לאפות לה"פ ביום שלשים של אלול שחל בחמישי בשבת שהרי כתבו התוספת לקמן בד"ה ולרשב"ג וכו' דהואיל ויכול לפדותו סובר ת"ק דלא אמרינן משום דלא שכיח וכוונתן דלא יפדו כיון שראוים להקרבה אבל אם אינן ראוים להקרבה נלע"ד דאפילו לרב חסדא דלא אמרינן הואיל ומקלעי אורחים היינו משום שעדיין לא זימן אורחים אבל בדבר שמצוה לפדותו אמרינן הואיל וראוי לפדות ומעתה קודם תקנת ריב"ז היו רשאים לאפות ביום שלשים שחל בחמישי בשבת ממ"נ אם לא יבואו עדים היום נמצא למפרע היום חול ואם יבואו עדים א"כ למחר חול ויאפו למחר אחר והרי יהיו פודין זה הנאפה עתה משום פסידא דהקדש וא"כ ראוי הוא להדיוט ולא משכחת נאכל לאחד עשר ולכן פירשו רש"י ותוס' שבאו עדים מן המנחה ולמעלה ואז שני הימים קדושים עפ"י דין ולכך אי אפשר לאפות לא ביום חמישי ולא בע"ש ושפיר נאכל לאחד עשר והקשה רק לרב חסדא דאמר צרכי שבת נעשים ביום טוב אבל לרבה ניחא והואיל אי בעי פריק לא אמרינן דלא שכיח שהרי אין כאן לחם אחר חם וכ"ז אם אמרינן שלחם הראשון נפדה אבל אם היה הדין שהראשון אינו נפדה ולא שייך הואיל ובעי פריק הדק"ל למה לי שבאו מן המנחה ולמעלה וכנ"ל ולכן סיימו התוס' ולחם הראשון יפדה וראיתי בס' אור חדש שרצה לומר דלמ"ד במנחות דף ק"א שאין נפדה טהור אין ללחם הזה פדיון ורצה לפרש בזה דברי רש"י שכתב וא"נ דהוה יום צום וכבר ביארתי לעיל דעתי בזה וכתבתי דעכ"פ אפי' אי הוה אמרינן שאינו נפדה אפ"ה היו אופים למחר לחם חם אבל לדברי האור חדש שזה תלוי בזה ואם אינו נפדה אין אופין שוב לחם אחר קשה למה לי אלו שני ימים טובים הוה ליה להתנא רק למתני חל יום שלשים של אלול בחמישי בשבת נאכל לאחד עשר שהרי ע"כ היו צריכין ברביעי בשבת לאפות פן לא יבואו עדים כלל וכיון שאפו אתמול א"כ למ"ד אין נפדין טהורין שוב אפילו באו עדים בחמישי לא היו אופים שוב למחר לחם אחר ונאכל לאחד עשר דהיינו בליל מוצאי י"כ ואם א"א הלילה הולך אחר היום ומקרי כבר יום אחר משכחת אפי' נאכל לי"ב וא"כ קשיא הך משנה למ''ד אינו נפדה א"ו הא ליתא דעכ"פ כיון דלמחר הוא יום חול אופין לחם אחר ביום מחר שהוא ע"ש ולכך לא היו יכול למתני חל יום ל' בחמישי שהרי אם באו עדים קודם מנחה היו אופין למחר לחם אחר

ע"ב המבשל גיד הנשה בחלב וכו' והא דלא תני המבשל וכו' בי"ב ואכלו היו לוקה שש משום בישול ביוה"כ ומשום ביעור ביה"כ ומשום אוכל ביוה"כ ונראה דביוה"כ אינו חייב משום אוכל בשר בחלב שהרי היום הוא שנעשה בב"ח ואין איסור בב"ח חל על איסור יוה"כ הן לדעת התוס' במס' חולין דף ק"א דאיסור הנאה לאו איסור מוסיף הוא וגם הרמב"ם בפירוש המשנה בכריתות פ"ג אף דס"ל דהנאה איסור מוסיף הוא כתב דבשר בחלב כיון שאינו חל אינו אסור בהנאה וא"כ ג"כ אינו אלא חמש אלא אי קשיא הא קשיא למה דאמר אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה ולכאורה יפלא כיון דמיירי בעצי מוקצה וליכא הואיל כמו"ש רש"י א"כ יתחייב שש דלחייב משום מוקצה ומשום הבערה ואמנם יש ליישב דהרי הא דמחייב על הבערה מוקי לה בביצה כב"ש דלית להו מתוך שהותרה הבערה לצורך וכמו"ש התוס' כאן בד"ה היו לוקה משום הבערה וכ"ז קודם שזכינו לומר אפיק הבערה אבל עכשיו דאמרינן אפיק הבערה מוקמינן לה כב"ה ואף דאיכא להקשות לב"ה גם אבישול לא יחייב הוא ל והותר לצורך כבר ביארנו בחידושינו במסכת ביצה דף י"ב שעקר ההוכחה הוא מהבערה ולא מבישול וע"ש בחידושינו ותמצא נחת וכל זה שייך ביו"ט אבל אם היה אומר כל זה ביוה"כ היה חייב גם משום הבערה והיה שייך לומר היו לוקה שש ונראה דאיכא למדחי דברייתא זו אתיא כר' יצחק דאמר מלקות בח"כ ליכא וא"כ אין מלקות ביה"כ

תוס' ד''ה ועייל עצי מוקצה תימא לר"י מ"מ לתני ג"ה של נבילה וכו' ולכאורה רציתי לדחות דאולי האי תנא לית ליה איסור כולל וא"כ אין נבילה חל על ג"ה והדרנא בי דא"כ איך בב"ח חל על ג"ה ואין לומר דבב"ח מוסיף הוא שאסור בהנאה משא"כ גיד להאי תנא דיש בגידין בנ"ט מותר בהנאה דהרי לדברי התוס' בחולין דף ק"א איסור הנאה לאו מוסיף הוא ונלע"ד דלעולם דהאי תנא לית ליה כולל והא דחל בב"ח על גיד הוא מטעם שאמרו בחולין דף קי"ד דבב"ח על חלב דלהכי אפקיה רחמנא בלשון בישול לומר כשם שהיו לוקה על בישולו היו לוקה על אכילתו ואין לומר הא איכא התם חד מ"ד דאמר להיפך מתוך שאינו לוקה על אכילתו אינו לוקה על בישולו וא"כ לההוא מ"ד קשיא הך ברייתא דע"כ אית להאי ברייתא איסור כולל מדחל בשר בחלב על איסור גיד וא"כ ליתני נמי נבילה יש לומר דההוא מ"ד סובר כר' ירמיה במסכת יומא דף ל"ו דלר' יוסי הגלילי אין מלקות בלאו דנבילה דהוה ניתק לעשה וא"כ איכא למימר דהך ברייתא ריה"ג היא ולכך לא חשיב נבילה ולאביי דפליג התם על ר' ירמיה איכא למימר דסבר כהאי לישנא בחולין מתוך שהיו לוקה על בישולו היו לוקה על אכילתו דא מ"ח ע''א ועייל עצי אשירה וכו' ולילקי נמי משום לא תביא תועבה וכו' אלא עייל עצי הקדש וכו' ואי קשיא למה באמת לא חשיב עצי אשירה ולילקי שש נראה דהשתא דמסיק עייל עצי הקדש אמרינן דלא חשיב אלא מה ששייך לבישול ואכילה אבל אשירה מצד