צל"ח פסחים צא

חומרא לענין הורדת טומאה וברייתא שניי' שהות חומרא לענין חמץ הוא קולא לענין הורדת טומאה ואיזה מהני ברייתות נקראת קילתא ואיזה נקראת חמירתא שינהי' שייך סמי קילתא מקמי חמירתא ואיזה מהם כסמי ואיזה מהם נקיים ולכן ופירש"י חוצץ בבא להטבילה ואמנם על רב הונא גופי' קשיא דאיך שייך קילתא וחמירתא ואף שמפרש חוצץ לענין טבילה מ"מ ממילא גם לענין הורדת טומאה הדין כן ואם כן הך חמירתא קילתא הוא לענין הורדת טומאה ונראה עפ"י מה דאיתא בירושלמי בסוגיא זו שמפרש משנתינו לטבילה אם מקפיד חוצץ לטבילה וכו' היא טבילה היא הזי' [כלומר שמה שחיבור לטבילה הוא כמו כן חיבור להזי' ומה שאינו חיבור לטבילה הה"ד שאינו חיבור להזי'] [אינו חבור לטומאה] לשון שאלה הוא שאם מה שחבור לטבילה אם ה"נ הוא חבור לטומאה (מן הדא רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה אם לאו הרי כגופה של עריבה פירוש שכיון שאמר במשנתינו ואם לאו דהיינו שאינו מקפיד רק רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה אם כן הרי היא כגופא של עריבה א"כ הה"ד לענין טומאה הרי הוא כגופה של עריבה] רשב"ל אמר כך שנה רבין צואה שתחת הכסא וכו' אבר מדולדל וכו' חבור לטומאה ואינו חבור להזי' מה בין טומאה להזי' וכו' ט"ש ע"ש בירושלמי ורשב"ל בא לחלוק ולומר שלענין טומאה הכל חבור אפי' מה שאינו חבור להזי' הארכתי קצת להעתיק דברי הירושלמי ולפרשן לפי שבעל קרבן העדה שנה בפירוש הדברים יעויין שם ועכ"פ לרשב"ל לענין הורדת הטומאה הכל חבור א"כ רבי הונא סובר בזה כרשב"ל ולא נפקא לן מידי לענין הורדת הטומאה ושפיר ברייתא ראשונה היא קילתא וברייתא שניי' חמירתא וזה היה כוונת רש"י גם בהני לישני דרב יהודא משמיה דשמואל שפירש דלישנא בתרא חמיר מקמא לפי שמביא על זה תניא כל"ק וכו' ותניא כל"ב עד רב הונא אמר סמי קילתא וכו' ולכן הקדים רש"י לפרש דלישנא בתרא חמיר ולאפוקי מאוקימתא דרב פפא דף מ"ו ע"א לענין צירוף וכתבו התוספ' במס' שבת דף צ"א ע"א בד"ה אי לענין וכו' דהוי מצי לאוקמי בלא צירוף דנגע שרץ בכזית שבסדקי עריבה בפסח שאסורו חושבו מקבל טומאה וכו אלא דלענין טומאת עצמו לא נפקא לן מידי דבלא"ה אסור משום חמץ ולכך בעי לענין לטמא אחרים והקשה מהרש"א שם דאכתי הוה מצי לאוקמי כאן בלא צירוף וכגון דאיכא כביצה בהאי בצק גופי' בפסח דאיסורו חושבו מטמא אחרים וכו' ולענ"ד נראה דרצה לאוקמי בטומאה הנוהג בחולין מן התורה ומן התורה אין שני עושה שלישי בחולין אפילו משקה דמה דשני עושה משקה תחלה אפילו בחולין הוא גם מדרבנן ומעתה אם בהך בצק איכא כזית ממ"נ אין כאן נפקותא שאם נגע בו ראשון אפילו אם איסורו חושבו ומקבל טומאה בתורת אוכל מ"מ שוב אינו מטמא אחרים שהרי הוא נעשה שני ואין שני עושה. שלישי בחולין ואם נגע בו אב הטומאה ממ"נ שוב מטמא אחרים שאף אם הבצק בטל לגבי העריבה הרי קיבל טומאה בתורת כלי שהרי אב הטומאה מטמא כלי ולהכי קאמר לענין צירוף לאוכל אחר ונגע בו אב הטומאה אם האוכל האחר מטמא אחרים וראיתי בספר אור חדש שהביא בשם ספר אמרת צרופה דבכזית חמץ. כיון שחייב לבערו אמרינן כתותי מכתת שעורו ואין בו טומאה ולדעתי אין הדבר כן ש ף שאמרו במסכ' מנחות דף ק"ב ע"ב דלר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמו נותר ופרה אי לאו דחבת הקדש משוי להו אוכל לא היו מטמאין טומאת אוכלין דעפרא בעלמא הוא מ"מ בחמץ אינו כן אפילו אם נימא אין ביעור חמץ אלא שריפה אינו דומה לשריפת קדשים דלעולם עומדים לשריפה כשנפסלו משא"כ חמץ אם יעבור וישהנו עד אחר הפסח שוב אינו עומד לשרוף ל"מ לר"ש שמותר אז אפילו באכילה מן התורה אף שאסור בהנאה מדרבנן משום קנסא הואיל ועבר עליו בב"י מ"מ אינו מחויב לשרפו אלא אפילו לר' יהודה שאסור מן התורה אחר הפסח מ"מ כיון ששוב אינו בכרת וגם שוב אינו בב"י ואפי' מצוה דחשיבתו שוב ליכא כלל רק בשביל שלא יבא לידי תקלה לכך שוב אינו דומה לנותר שהוא לעולם בכרת וגם מצוה לשרפו ולכן אפי' ר' יהודה מודה בחמץ אחר זמנו שאינו בשריפה ולכך אפילו תוך הפסח לא אמרינן בו לענין טומאה עפרא בעלמא הוא. ואף שיש לדון כיון דמדמה שם במסכת מנחות עומד לשרוף לעומד לזרוק והרי העומד לזרוק ג"כ אינו עומד לעולם לזרוק שהרי כשתשקע החמה נפסל בלינה מכל מקום נלע"ד כמו שכתבתי דשם לענין הדין שנותנין לו כעת מחמת שעומד לזרוק נשאר כך אבל חמץ הזה אם בפסח תדון אותו כעפרא הרי חמץ זה עצמו אחר הפסח ישוב להחשב אוכל ולכן גם עתה נחשב אוכל שם בפסח דאיסורו חשיב מצטרף הנה אף דאתקיף רבא על הך אוקימתא מלישנא דמתני דקתני חוצץ אבל לא מצינו שנחלק על גוף דין זה דבפסח מצטרף אלא דמשנתינו לא איירי מזה וכן רב פפא דאתקיף על אוקימתא דרבא ג"כ הוא רק קושיא דמשנתינו לא מיירי מזה אבל על הדין שיש חילוק בחציצה לטבילה בין פסח לשאר ימות השנה לא נחלק וא"כ אני תמה על הרמב"ם שלא הזכיר בכל טומאת אוכלין חילוק בין פסח לשאר ימות השנה בבצק שבעריבה וכן לענין חציצה בפ"א ממקואות ששם הזכיר דין בצק הדבוק בכלי ולא הזכיר שום חילוק בין ימות הפסח לשאר ימות השנה וכעת צריך עיון:

א א שם בפסח דאיסורו חשיב חוצץ ולא נחתא לה טומאה לעריבה הנה זה פשוט דהיינו בכזית או אף בפחות מכזית במקום שאינו עשוי לחזק זה מקרי איסורו חשיב שהרי חייב לבער והתלמוד לא הוצרך לפרש דבר זה בכל הני אוקימתות שהרי על רישא דמשנתינו קאי האי וכן לענין הטומאה דסיפא לכל מר כדאית ליה ואמנם רבינו הגדול שפסק כאוקימתא זו בפ' ך' מכלים הלכה ט' וזה לשונו בצק שבסדקי העריבה שנגע בו שרץ אם בפסח הואיל ואיסורו חשיב חוצץ ולא נטמאת העריבה ולא חילק כלל בין כזית לפחות מכזית לחזק או לא ולומר שסמך עצמו בהל' כלים על דבריו שבפפ"ב מחמץ הרי לא הזכיר כאן מזה כלום ואם הי' כוונתו כן הי' מסיים וכבר פסק לחומרא דכזית חייב לבער פחות מכזית יש חילוק בין עשוי לחזק משום דפסק כרב הונא דסמי קילתא והחמי' כברייתא שני' וכיון שמחמת חומרא פסק כן איך נסמוך בזה לקולא בכזית בעשוי לחזק או פחות מכזית באינו עשוי לחזק שחוצן בפני הטומאה ולטהר העריבה ודברי רב הונא עצמו כבר ביארתי לעיל שאזל בשטת הירושלמי דלהוריד טומאה בכל גווני היה חבור אבל הרמב"ם שחילק בזה גם לענין להוריד הדבר תמוה איך נסמוך להקל בטומאה דאורייתא וכעת לא מצאתי א' מנושאי כליו שהרגישו בזה

דש"י דאה וכן להעלות לה טהרה וכו' ובדפנות וכו' כוונת רש"י במה שאמר ובדפנות הוא לאחוז אוקימתא דאביי לעיל בתחלת הסוגיא דאמר כאן במקום לישה וכו' ובשוליי' אפילו כזית אינו חייב לבער אבל אני תמה למה נקט רש"י דבר זה דוקא באוקימתא דרבא דאוקי לענין טבילה ולא פירש כן באוקימתא דאביי עצמו דאוקי לענין צירוף ולא בתר הכי באוקימתא דרב פפא דאוקי להורדות טומאה לעריבה שם משנה כיצד מפרישין חלם בטומאה בי"ט דע כי אף לדעת הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ג מכריתות שאיסור הנא' בבשר בחלב אינו נקרא איסור מוסיף ולא חל איסור בב"ח על איסור חלב כלל ולא נאסר בהנאה כלל מ"מ הרי ביאר שם הרמב"ם שאיסור הקדש שפיר חל על איסור חלב ונקרא איסור מוסיף בשביל שנאסר בהנאה ובאר שם טעמו דבהקדש אין האיסור הנאה משום אכילה משא"כ בשר בחלב יעויין שם ולפ"ז אומר אני דתרומה טמאה שנתחמצה עובר בב"י שבל יראה אינו ענין לאכילה וכיון שעובר בב"י שוב חייב גם על האכילה שזה איסור מוסיף מתוך שניתוסף איסור ב"י אלא דקשה והרי לעיל דף ל"ה ע"ב דתניא דאינו יוצא במצה של טבל משום שאין איסורו משום בל תאכל חמץ ומפרש רב ששת ר"ש היא דאמר אין איסור חל על איסור דתניא האוכל נבילה ביוה"כ וכו' ולפי מ"ש קשה ע"כ לא שמענו לר"ש אלא בכולל אבל במוסי' לא שמענו והרי חמץ איסור מוסיף דאיתוסף ב"י ואמנם כבר ביארתי לעיל בסוגיא ההיא להוכיח משם דר"ש לית ליה אפילו איסור מוסיף אפילו בחמור על קל והתוס' בקידושין דף ע"ז ע"ב דמשמע מדבריהם דבחמיר על קל אית לי' לר"ש איסור מוסיף וכתבתי לעיל דהתוספות לשטתייהו דס"ל דהנאה לאו איסור מוסיף היא וא"כ צריך לומר לדידהו דגם ב"י אינו נקרא איסור מוסיף דאל"ה למה אינו חייב על טבל משום תמץ וא"כ קשה כאן יקרא לה שם ואעפ"כ לא יחול איסור חמץ על איסור תרומה טמאה ונראה דאף דס"ל להתו' דהנאה לא מיקרי מוסיף היינו שיתחייב על האכילה שתים אבל אעפ"כ מודים התוס' שאיסור הנאה עכ"פ חל שנאמר בהנאה והה"ד ב"י אף שאינו נקרא מוסיף שיתחייב האוכל תרומה טמאה משום אוכל חמץ אבל עכ"פ בל יראה לעצמו חל ועובר על בל יראה גם נלע"ד דמשנתינו מיירי באיכא כאן כהן קטן וליכא כהן גדול דאי בליכא כהן כלל א"כ מאי ארי' טמאה אפי' טהורה נמי אם יפרישנה לא יוכל לאפותה ותבוא לידי חימוץ ואי איכא כה"ג יפרישנה ויתנה לכהן והכהן יבטלנה קודם שמחמיץ א"ו דליכא כה"ג כאן והישראל לא יוכל לבטל' כיון שאינ' שלו רק מטעם הואיל ובעי מיתשל עובר בב"י או מטעם ט"ה אבל עכ"פ גוף החמץ אינו שלו שיוכל לבטלו ולפי הוצעה זו מה מאוד צדקו דברי רבינו הרי"ף שכ' על משנתינו וז"ל מיהו ה"מ בארץ ישראל וכו' אבל ח"ל דמדרבנן היא לא צריכא ולא מידי אלא קורא לה שם אפילו לכתחלה ואכיל להכהן קטן וכו' ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר"א דאמר לא יקרא לה שם וכו' וכתב הר"ן שהשיבו על הרי"ף דאפילו ליכא כהן קטן מצי למיכל לה כהן גדול שיטבול לקריו וכו ולפמ"ש לא כשה ולא מידי דהרי"ף על משנתינו קא דמיירי דליכא גדול שאם היה כאן גדול אפילו בא"י לא צריכנא ולא מידי דמפרישי לה וכהן זובה בה ומבטלה כנ"ל וא"כ משנתינו מיירי ביש כאן רק כהן קטן וע"ז קאמר הרי"ף דבחלת ח"ל אכיל לה הקטן

שם ר''א אומר לא תקרא לה שם וכו' פסק המרדכי דעיסה שנילושה מעי"ט שאסור להפריש ממנה חלה ביום טוב אסור לאפותה וכתב הב"ח בסי' תק"ו הטעם שהרי אפשר למפלגה בלישה אלא דאיסור דאין מפרישין חלה רביע עלה ולכן כיון דעכ"פ אפשר למפלנה דמי לעיסה חצי' של א"י שאסור לאפותה ביום טוב והמג"א בס"ק יו"ד סתר דברי הב"ח ממשנתינו דג"כ אפשר למפרש חלה אלא דאינו מפריש משום איסור חמץ ומותר לאפותה ביו"ט אלמא כיון דאיסור חמץ רביע עלה מקרי אי אפשר למפלג בלישה ולכאור' דברי המג"א תמוהים דאיסור חמץ הוא איסור דאורייתא לכך מקרי א"א למפלגה בלישה משא"כ הפרשת חלה ביו"ט הוא רק איסור שבות דאין מגביהין ותרומות וכו' ולכן מקרי אפשר למפלגה בלישה ולומר שהמג"א סוב' דמשנתינו מיירי בדאיכא כאן כהן שהוא גדול וא"כ יוכל ליתנה לכהן והכהן יבטלה קודם שתחמיץ ואין כאן שוב איסור תורה רק איסור דרבנן דלמא אתי למיכל ואפ"ה מקרי לא אפשר למפלגה בלישה זה לדעתי אינו נכון דכיון שהוא תרומה טמאה בלאו איסור חמץ בדיל מינה ולא גזרינן דלמא אתי למיכל ולגזור דלמא אתי ליתן לכלבו ונהנה מחמץ אם כן אף שקורא לה שם אחר שתאפה לגזור דלמא אתי ליתנה לכלבו ומבער קדשים בי"ט ועוד לדברי התוס' בביצה דף כ"ז ע"ב בדיל מליתנה לכלב דהרי להתוס' תרומה טמאה הוא דוקא בשריפה ולגזור שמא יסיקנה תחת תבשילו אם כן גם אחר האפיי' איכא למגזר שיסיקנה ושריף בי"ט שאסור מן התורה ועוד שדבר רחוק הוא משום חשש אתי למיכל יתירו האפיי' והרי חזינן לעיל דף ז' ע"א ביושב בבה"מ שמבטל בלבו וכן לקמן דף מ"ט בהולך לשבות שביתת מצוה שסומך על הביטול ואמנם הנלע"ד שהמג"א כיון לדברי התוס' בד"ה הואיל שהקשו למה סמך ר"א על הואיל והלא בידו להטיל לצונן וכתבו דגזרינן שמא לא תזהר יפה ויבוא לידי חימוץ והא ודאי שזה הוא רק חששא דרבנן ושפיר הוכיח דאפילו בשביל איסור דרבנן מיקרי א"א למפלגי בלישה רש"י ד"ה כיצד וכו' שנטמאת העיסה כוונת רש"י בזה לדברי הירושלמי דוקא שכבר לש ואח"כ נטמ' העיסה וכבר נתחייב' בחלה אבל אם נטמא הקמח קודם לישה אין צורך לכל זה ועושה עיסתו קבא קבא שלא תתחייב בחלה ואני תמה על רבינו הרמב"ם שלא הזכיר דבר זה בפרק