צל"ח פסחים פו

זה דמסקנת הגמרא בקושיא לסתור התניא כוותיה ואדרבה מוכח דר"א אית ליה תערובות ונוקשה וסלקן דברי הטור כהוגן דכתב דר"א סבירא ליה נוקשה ותערובות בלאו ומסולק קושיית הב"י מעל הטור וזהו התירוץ הרביעי להעמיד דעת הטור על נכון ועוד יתבארו בדברינו כמה יישובי' על דעת הטור

רש"י ד"ה מאן תנא וכו ותכשיטי נשים בעיני' הוא אבל נוקשה הוא וכו' דברי רש"י הללו נפלאו דמה ענין תכשיטי נשים שהוסיף ר"א במשנה לכאן ואיך שייך שישאל על ת"נ מאן תנא והלא שמו מפורש במשנתינו שהוא ר"א ובין שיהיה ר"א דברייתא ובין שיהיה ר"א אחר עיין במשנה בתו' בד"ה ר"א לא שייך לשאול מאן תנא והתלמוד כאן ששאל מאן תנא דנוקשה בעיניה וכולי כוונתו על זומן ועמילן וקולן שהזכיר ת"ק דמשנתינו דהני תלת נוקשה נינהו וכמו שפירש"י גופיה בתר הכי בד"ה כותח וכו' ורש"י כאן שבק כל הני ואחז תכשיטי נשים ונראה דרש"י בא להכריע ספיקא של התוספות במשנה בד"ה ר"א דמספקי להו אי תכשיטי נשים שהזכיר ר"א נוקשה הוא או תערובות ורש"י הכריע כאן דנוקשה הוא אלא שאכתי קשה מה שייכות לזה כאן ובמשנה על דברי ר"א היה לו לרש"י לפרש תכשיטי נשים נוקשה בעיניה הוא ונרא' דרש"י ראה כאן בסוגיא דפליגי אמוראי אם נוקשה חמיר או תערובת חמיר והיה קשה לרש"י קושיית מהרש"א כאן בתוס' בד"ה ואלו דלמ"ד נוקשה חמיר אם כן נקטה משנתינו סדרן בזו ואצ"ל זו ובתירוץ מהרש"א לא ניחא ליה לרש"י וגם התירוצים שכתבתי אני לעיל בתחלת הפרק לא ניחא ליה לרש"י ולכן בא רש"י להכריע דאף תכשיטי נשים שאמר ר"א היינו נוקשה בעיניה וכוונתו שגם זה מחשב נוקשה ועיין מ"ש מהרש"א במשנתינו ומעתה לפי זה הוצרך רבינו הקדוש לסדר המשנה תחלה תערובת ואח"כ נוקשה שיהיה שייך אחר כך ר"א אומר אף תחשיטי נשים שזהו הוספה על נוקשה ואין לו ענין לתערובת

תוס' ד''ה למה מנו וכו' ותירץ ר"י דלא הוה לאשמועינן אלא תרי מינייהו וכו' אין להקשות דלפי זה למה הוצרך להקדים וכי מאחר ששנינו כל שהו וכו' הרי בלאו הכי יכול להקשות למה הוצרך לפרט כולם ולתני רק חדא מתערובות וחדא מנוקשה ונראה דגם הני אינן שוים להדדי ואי הוה אוחז החמור שבד' מיני תערובות הוה אמינא דאחריני אפי' לאו לית בהו ואי הוה נקט הקל ה"א דאחרינא אפי' כרת אית בהו וכיוצא בזה בשלש מיני נוקשה אבל השתא ששנינו זה הכלל שוב לא הוה לי' למפרט רק החמור שבתערובות והחמור שבנוקשה ואם באלו לית בהו כרת ק"ו באחרינא ושעובר בכלם באזהרה ידעינן מזה הכלל

ד"ה מאן תנא וכו' משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי חמץ נוקשה למלקות אפי' איסור לא היה בו והמהרש"א נתקשה מהיכן משמע להו כן וגם הקשה קושיית סתירה לדבריהם שהרי משנה מפורשת לקמן דף מ"א ע"ב שיאור ישרוף והאוכלו פטור הרי שהאוכלו פטור וס"ל דלא אתרבי למלקות ואפילו הכי ישרף והגאון פני יהושע תמה על מהרש"א שהתוס' כאן רצו לומר דאי לאו דאתרבי למלקות אפילו איסור לא היה בדהיינו איסור תורה אבל מודו התוס' שהיה בו איסור דרבנן ולענ"ד אי משום הא אין וכאן השנה על המהרש"א והמהרש"א סובר שאין שום חולק על הטור בסי' תמ"ב שכל שאין בו איסור תור' מותר לכתחלה להשהותו ודלא כמג"א שם בס"ק א' שהתוס' בריש מכילתין פליגי עלה ובאמת לא נתבאר שם בתו' רק אפילו אינו עובר בבל יראה אבל אפשר שעל כל פנים אסור הוא באכילה מן התורה ועיין בדברינו בריש מכילתין וא"כ שפיר הוכח המהרש"א מדישרף ש"מ שאסור על כל פנים מן התורה ואמנם מה שכתב מהרש"א שלא ידע מהיכן משמע להו נלע"ד ונשים לב ג"כ למה נקטו התוס' נוקשה בלשונם והרי בשמעתין מפלפל על תערובות ונוקשה ואדרבה תערובת שנו תחלה ונראה דחדא מתורצת בירך חברתה והוא ע"פ מה שכתבתי לעיל בתירוץ הג' לתרץ דברי הטור שדחה דברי התניא כוותיה דרב יהודה וע"ש ועל פי הדברים ההם נראה דהתוס' כאן היה קשה להו דקאמר ת"כ וכו' הקושיא שהקשו בדבור הסמוך דדלמא מש"ה לא תני נוקשה משום דכ"ש הוא וצ"ל כמו שתירצו התוס' דא"כ הוה לאשמועינן דאין בו כרת ועל זה קשה בנוקשה לא משכחת כרת דבשלמא מלקות משכחת בהנא' אבל כרת צריך להיות באכילה וכיון שאינו ראוי לאכילה הוה שלא כדרך אכילתן ור"א סובר דבעינן כדרך אכילתן וכמוש"ל וצ"ל דא"כ פשיטא דלא אתיא משנתינו כר"א דהרי לשטת התוס' ואלו עוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו וא"כ משנתינו מאכילה מיירי ולא נזכר הנאה במשנתינו וע"ז מסיים הרי אלו באזהרה ואיך הוה נוקשה באזהרה על האכילה והא הוה שלא כדרך אכילתו וא"כ הרי על כרחך אי מוקמית משנתינו כר"א מוכרחין אנו לומר דנוקשה ראוי לאכילה או דלא בעינן בחמץ דרך אכילתן שהרי חזינן שהתורה חייבה על שאור כרת וא"כ הדק"ל ואלו נוקשה בעיניה לא קתני וקם הת"כ על מכונו אלא דקשיא אנן לעיל דף ך"ד ע"ב אמרינן כל איסורין לא היו לוקין עליהם אלא כד"ה והרי במשנה לא נזכר מלקות רק הרי אלו באזהרה ולכן כתבו התוספות משמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי נוקשה למלקות אפי' איסור לא היה בו וכוונתן שאפי' איסור לא היה בו משום שהוא שלא כדרך הנאתן ומה שאמרו כל איסורין לא היו לוקין אלא דרך הנאתן לאו דוקא לוקין אלא אפי' איסור תורה אין בו ומש"ה כתבו זה על נוקשה ולא על תערובת הא חדא לסלק קושיית מהרש"א מעל התוס' ועוד יתבאר לפנינו ישוב אחר על כוונת התוס' דמשמע בשמעתין

ובגוף דברי מהרש"א שרצה ללמוד ממשנה דשיאור ישרף והאוכלו פטור דאפי' לא אתרבי למלקות אפ"ה אסור שהרי קאמר ישרף אומר אני שאין ממשנה זו הכרעה כלל ולא עוד אלא שאין לנו שום הכרע בדברי ר' יהודה אה מחייב מלקות בנוקשה לפי מה שביארתי לעיל בריש מכילתין בתוס' בד"ה אור לי"ד שמה שכתבו התוס' שם בסוף הדבור דאפי' נוקשה ותערובת דליכא ב"י לפירוש ר"ת אפ"ה לא פליג רבנן והביאו ראיה משיאור ישרף אין כוונתן על המשנה דלקמן דמשם אין ראיה ששם יכולים לפרש הטעם כמו שכתב בחולין דף ך"ג ע"ב דמספקא ליה אולי חמץ גמור הוא והאוכלו פטור שמא מצה הוא או שמא ברי' הוא ולכך האוכלו פטור יעויין בדברינו שם א"כ יכול להיות דנוקשה ממש גם ר' יהודה סובר דהיו לוקה והא דלא אמרינן בשמעתין דמשנתינו ר' יהודה היא הוא משום שלא מצאנו מפורש בדברי ר"י שסובר כן אבל הוא בצד האפשר ותדע שכן הוא דאי סלקא דעתך דר"י ודאי פוטר בנוקשה וא"כ לית ליה איסור תורה בנוקשה כמו שכתב התוס' כאן דמשמע בשמעתין וכו' וא"כ איך כתבו התו' שם בריש מכילתין דלא אסר ר"י אחר הפסח אלא חמץ גמור דאיכא תלת קראי אבל חמץ נוקשה דליכא אלא חד קרא אפילו רבי יהודה מודה עכ"ל התוס' שם והדבר תמוה דהרי לרבי יהודה ליכא שום קרא בנוקשה שהרי קאמר שיאור האוכלו פטור אלא ודאי שאין מדברי המשנה דלקמן שום הכרע דהא דפטור הוא משום דלמא מצה או ברי' הוא אבל שאר חמץ נוקשה אפי' ר"י אפשר דסובר שהוא במלקות

וע"פ זה הונח לנו דברי הרשב"א לעיל דף ך"ג ע"ב בתוספות בד"ה מאי בינייהו תימא לרשב"א דא"ב חמץ נוקשה וחמץ דגן גמור על ידי תערובת וכו' ולכאורה קשה שהרי כתבו התוספת בדף ך"ב ע"א בד"ה ורבי שמעון דחזקי' ור"א אליבא דר"י פליגי אבל אליבא דרבי מאיר מודה חזקיה דלא תאכל גם כן משמע איסור הנאה וא"כ איך יאמר דנוקשה ותערובת א"ב והרי ר"י לית ליה נוקשה כלל אלא ודאי דגם ר"י אית ליה נוקשה וזה יש לדחות דכוונת הרשב"א בקושייתו שם למסקנא דהכא דת"כ דרב יהודה ותערובת חמיר מנוקשה דר"א אית ליה תערובת ונוקשה לא קתני ואם כן גם רבי יהודה אף דלית ליה נוקשה אפ"ה אית ליה תער ובת וא"כ לימא א"ב בין חזקיה לרבי אבוהו תערובות חמץ אלא אף שהחזקנו תורף קושייתו של הרשב"א אבל אכתי לשונו אינו מתוקן שהרי הרשב"א קאמר דנימא נוקשה ותערובת א"ב וע"פ הדברים הללו יש לנו עוד יישוב ליישב דעת הטור שדחה הת"כ דסוגיא זו משום דהטור היה קשה לו קושיית הרשב"א הנ"ל למה לא אמר דא"ב בין חזקיה לר"א נוקשה ותערובת והיה ניחא ליה כמו שכתב משום דפלוגתייהו הות רק אליבא דר"י ור"י לית ליה נוקשה שהרי קאמר והאוכלו פטור והיה קשה לו תינח דלית ליה נוקשה אכתי תערובות אית ליה כי היכי דאית ליה לר"א תערובת ונוקשה לית ליה ואכתי הוה ליה למימר תערובת א"ב ומדלא קאמר שם הך א"ב מכלל דסתם גמרא שם סובר כרב נחמן דנוקשה חמור מתערובת וכיון דלית ליה לר"י נוקשה ק"ו דלית ליה תערובת וא"כ סתם ומרא לית ליה הת"כ ופסק הטור כסתם גמרא וזה התירוץ החמישי ליישב דברי הטור ועוד הארכנו לברר דעת רבי יהודה ור"מ בנוקשה ואם יזכני ה' להוציא לאור חידושי למסכת חולין שם בדף ך"ג ע"ב יבואר באריכות

הנה הארכנו קצת בפרטי הסוגיא ועכשיו אדבר בסוגיא דרך כלל והנה נחלקו תרי אמוראי ר"נ ור"י אם תערובת חמיר מנוקשה או להיפוך ועל כל פנים שניהם מודים דלא כי הדדי נינהו ולכן מוקי ר"י משנתינו כר"מ דלר"א תערובת הוא דאית ליה ולא נוקשה ור"נ מוקי כר"א אבל רבי מאיר נוקשה הוא דאית ליה ולא תערובת ויפלא בעיני א"כ להאי תנא דאית ליה תרוייהו דהיינו או ר"מ או ר"א לכל מר כדאית ליה מנ"ל באמת למילף תרווייהו כיון שאין לנו אלא ריבוי אחד נוקמי למסתבר להאי דחמיר טפי וראיתי שהרז"ה הרגיש בזה וכתב דכל רבוייא הוא ומרבינן הכל ואומר אני שתי תשובות בדבר חדא דהרי באמת יש לנו עוד ריבוי דהיינו מחמצת אלא דמוקמינן ליה לנתחמץ מחמת דבר אחר כמבואר בסוגיא שלפנינו ואי ס"ד דכל ריבוי הוא ומרבינן הכל א"כ למה לי מחמצת לנתחמן מחמת ד"א ג"כ נילף מכל שמרבה הכל ונרבינהו כולהו נתחמץ מחמת ד"א ונוקשה ותערובת אלא ודאי דאי לאו שהיה לנו לימוד מיוחד לנתחמץ מחמת ד"א הוה מוקמינן ריבוי דכל רק לנתחמץ מחמת דבר אחר שהוא מסתבר יותר מכולהו וא"כ חזינן לא אמרינן דמרבה הכל ומנ"ל לרבות נוקשה ותערובת ונוקי למסתבר להאי דחמיר טפי. ועוד תשובה דהרי חזינן בין לרב יהודה ובין לר"נ על כל פנים חד מהני תנאי חדא אית ליה ויליף ליה מכל והיא גופה קשיא למה לא מרבה הכל ולמימר דבהא פליגי הני תנאי דהאי תנא דאית ליה תרווייהו סובר דכל ריבוי הוא ומרבינן הכל ואידך ס"ל דלא מרבינן הכל הוא דוחק לעשות פלוגתא בזה. ונראה לפי מה שכתב התוספות כאן בסוף דבר המתחיל מאן תנא שיש שום קרא בתודה לרבות נוקשה א"כ א"צ ריבוי בפסח לרבות נוקשה דילפינן מתודה ואייתר כל לרבות תערובות אלא דזה תינח לר"נ דס"ל נוקשה חמיר אבל לרב יהודה דסובר תערובת חמיר א"כ קשה אי ילפינן פסח מתודה לנוקשה שוב תערובות הוא ק"ו ולמה לי כלל קרא בפסח כל מחמצת לרבות שום דבר ואי לא ילפינן פסח מתודה א"כ קשה להיפוך מנ"ל נוקשה בפסח כלל ודלמא כל לרבות תערובת אתי ונראה דבאמת לרב יהודה לא דריש ר"מ כל וילפינן נוקש" מתודה ותערובת בק"ו מנוקשה ומה שכתבתי לעיל בדברי הגמרא דקאמר ור"א עירובו מנ"ל דאי ילפינן מתודה קשה כרת נמי לחייב זה כתבתי שהמקשה היה יכול להקשות כרת נמי לחייב אבל אליבא דמסקנא דממעט קרא מכרת דכתיב כי כל אוכל וכו' על חמץ ענוש כרת ולא על דבר אחר נתמעטה נוקשה ותערובות:

ובזה הונח לנו דברי התוספת בחולין וכאן בסוף ד"ה מאן תנא שכתבו ואומר ר"י דהתם נמי איכא שום קרא דמרבה נוקשה ולכאורה יפלא ועל סמך זה נשען שם לומר לרבי מאיר מדלקי עליה שמע מינה חמץ הוא והלא זה משענת קנה רצוץ היא דהיא גופיה מנ"ל שיש שום ריבוי בתודה עד שהקשה כן בפה מלא מדלקי עליה שמע מינה חמץ הוא ולפי מ"ש ניחא דשם קאי למסקנא כאן דתניא כוותיה דר"י ואם כן תערובות חמיר וקשה היכי מחייב רבי מאיר מלקות בנוקשה מנא ליה ואי מכל מחמצת נוקי לתערובות דמסתבר טפי אלא ודאי דאית ליה ריבוי בתודה ויליף חמץ מתודה זה הנראה לענ"ד בישוב הסוגיא ואמנם רש"י לא פירש כן שהרי רש"י פירש באוקימתא דרב יהודה בסוף ד"ה שיאור דהאי לאו דנוקשה