צל"ח פסחים פה

נלע"ד ליישב דברי הטור בסימן תמ"ב שחושב שם ד' מיני מדינה וג' מיני אומנות שבמשנתינו שהם תערובת ונוקשה וקאמר שם הטור כל אלו לר"א הן בלאו ואין בהם כרת ותמה הב"י שזהו כדברי רב נחמן דר"א אית ליה תערובת וגם נוקשה וכיון דת"כ דרב יהודה דר"א נוקשה לא קאמר למה אחז הטור דברי רב נחמן וכתב הב"י דהך סייעתא הוא לפום סברת רב יהודה דתערובת חמיר אבל לפום סברת ר"נ דנוקשה חמיר אין כאן סייעתא לרב יהודה דאיכא למימר דהא דלא חשיב ליה הוא משום דכ"ש הוא ע"כ דברי הב"י ודבריו הם חסרים תבלין דאין שייך ת"כ לפום סברתו ודל איהו ודל סברתו ולפמ"ש ניחא ודבר גדול דבר רבינו הב"י ואין כוונת הת"כ לסייע דברי רב יהודה ולסתור דעת רב נחמן רק הת"כ אדלעיל מהדר דקאמר רב יהודה בפה מלא ע"כ לא קאמר ר"א וכו' אבל נוקשה לית ליה ומנ"ל הא אפילו לפי סברתו דתערובות חמיר מ"מ דלמא להכי נקט תערוב' להודיעך כחן של חכמים ולהכי קאמר ת"כ דרב יהודה בזה דלפי סברתו דתערובת חמיר ודאי ר"א נוקשה לית ליה דהא בהך ברייתא שהביא הת"כ לא נזכר שום פלוגתא על ר"א בזה וכנ"ל הא חדא לתרץ דברי הטור ועוד יתבארו כמה תירוצים בדברינו בסמוך שם תניא כוותיה דרב יהודה וכו' עיין מהרש"א מ"ש בתוס' ד"ה ואלו לתרץ למה הוצרך להביא ברייתא זו לסייע לרב יהודה ולמה לא הוכיח כן מהך ברייתא גופיה דמייתי ר"נ דג"כ עירובו קתני ונוקשה לא קתני ולפמש"ל ממילא נדחית קושייתו והנה המהרש"א תירץ עפ"י דברי התוס' דבברייתא דלעיל לא נחית לאשמעינן דליכא כרת בתערובות והנה אם נימא לפרש דמה דקאמר על חמץ דגן ענוש כרת כוונתו למעוטי תערובת מכרת כבר כתבתי דלפי זה הדרא קושיית מהרש"א לדוכתא ולכן כתבתי לעיל כוונה אחרת באמרו על חמץ דגן גמור ענוש כרת וכעת אמינא דאפי' אם נימא דכוונתו למעוטי עירובו מכרת מ"מ אדרבה יותר ניחא שלא היה יכול להוכיח מברייתא דלעיל דשם שפיר יש לדחות דלא הוצרך להזכיר נוקשה משום דק"ו הוא ואין לומר דאכתי הוה ליה למתני דאין בו כרת י"ל דהא ודאי במה דאמר על חמץ דגן גמור ענוש כרת לא למעוטי עירובו לחוד כיון דזה לא הוצרך למימר דכיון דתני על ערובו בלאו ממילא ידעינן דלית ביה כרת דא"כ הוה ליה למימר על עירובו בלאו וכרת א''ו דנוקשה אתי למעוטי ולמימר דוקא חמץ גמור לאפוקי נוקשה ולא הוצרך שוב להשמיענו דין נוקשה כלל דעובר בלאו ידעינן בק"ו מתערובות ומכרת כבר אימעט ואדרבה משם מוכח כר"נ דנוקשה חמור דאל"כ למאי הלכתא אמר על חמץ גמור ענוש כרת אי למעוטי תערובות הרי מדאמר על עירובו בלאו ממילא ידעינן דלית ביה כרת אי למעוטי נוקשה אי ס"ד דתערובת חמור אם על תערובת ליכא כרת ק"ו על נוקשה א"ו דנוקשה חמור אבל מהך ברייתא דמייתי הת"כ אף דג"כ קאמר על חמץ דגן גמור ענוש כרת מ"מ אינו מיותר שעל מה שאמר יכול יהיה ענוש כרת והביא קרא כי כל אוכל חמץ על חמץ גמור ואם כן אכתי איכא למימר דנוקשה מקרי חמץ גמור והוה ליה לאשמועינן שאין בו כרת אלא ודאי דנוקשה לית ליה וממילא צריכין אנו לומר דברייתא ראשונה שהביא ר"נ דתני בה על חמץ דגן גמור ענוש כרת לאו למעוטי נוקשה איצטרך אלא כמו"ש לעיל דקאי על הזמן או למעוטי לענין ב"י

וכבר כתבתי לעיל בברייתא שהביא רב יהודה מדתני והאוכלו בארבעי' ולא קתני והנותנו לפני כלבו בארבעים אתי להורות שאין בו כרת ואם כן גם שם איכא לאכותי דר"מ תערובות לית ליה מדלא הביאו להורות שאין בו כרת ודחיתי לעיל דרב יהודה ס"ל כחזקיה ואין בנוקשה ותערובת איסור הנאה ובלאו הכי לא הוה מצי למתני והנותנו לכלבו בארבעי' ולפ"ז לדידן דקיימ"ל כר' אבוהו דכל מקום שנאמר לא תאכל וכו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע אם כן כשם שברייתא זו דת"כ מסייע לרב יהודה הכי נמי ברייתא דמייתי רב יהודה בעצמו מסייע לרב נחמן דר"מ תערובת לית ליה ומה אולמא דהך מהך ונסתר הת"כ לגמרי ושפיר קמו דברי הטור דפסק כרב נחמן ומתורץ קושיית הב"י וזהו התירוץ השני על קושיית הב''י

ועוד בה שלישי' ושבה והיתה לבאר דעת הטור על נכון דאליבא דהלכתא דברי רב נחמן שרירין וקיימין ודברי רב יהודה אין להם קיום דרש"י בשמעתין בד"ה כותח ושכר וכו' כלהו בני אכילה ושתיה נינהו אבל זומן ועמילן וקולן דנוקשה נינהו ובעיני' הואיל ולאו בני אכילה נינהו לא תנינהו והיינו כדרב יהודה וכו' הרי שכתב רש"י דנוקשה לאו בר אכילה הוא ולעיל דף כ''ד ע''ב אמר ר"א אר"י כל איסורין שבתורה לא היו לוקין עליהם אלא כדרך אכילתן א"ד וכו' לא היו לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן וההפרש שבין ב' הלשונות הוא ללשון ראשון לא אמר ר' יוחנן הך מלתא רק גבי איסורי אכילה אבל גבי איסורי הנאה בכל ענין חייב דהנאה מיהא איכא ולאיכא דאמרי אפילו באיסורי הנאה דינא הכי והכי קיימ"ל כלישנא בתרא ולפי זה לא הוי משכחת בנוקשה מלקות באכיל' שהרי אינו ראוי לאכיל' והוה שלא כדרך הנאתו ומשנתינו דקתני הרי אלו באזהרה לדעת רש''י היינו בל יראה או בנהנה ממנו וא שמסיים ואין בהם משום כרת זה לאי על תערובת אבל בנוקשה בלא"ה לא משכחת כרת דבבל יראה ובהנאה אפילו בחמץ גמור ליכא כרת ובאכילה אפילו מלקות ליכא דהוה שלא כד"א אבל עכ"פ אזהרה משכחת גם בנוקשה או בבל יראה או בהנאה אבל לפירוש ר"ת דאלו עוברין היינו מעל השלחן ולא נזכר איסור הנאה במשנה כלל רק איסור אכילה ועל זה קאמר הרי אלו באזהרה לא שייך לתרץ כנ"ל ויבואר בדברינו בתוס' בד"ה מאן תנא] ושיאור דר"מ על כרחך ראוי הוא לאכילה דהרי בהדיא קאמר והאוכלו בארבעים ואם כן איך יליף רבי יהודה מדברי דנוקשה דאורייתא מדהיו לוקה על שיאור והרי נוקשה גרע משיאור מצד שאינו ראוי לאכילה ולמימר דגם שיאור דר"מ מיירי באינו ראוי לאכילה אי אפשר דא"כ לא הוה לקי שלא כדרך אכילתו וממילא גם הת"כ דמסיק בשמעתין נסתר שהרי התוספות הקשו בד"ה ואלו וכו' דדלמא מש"ה לא חשיב ליה משום דכ"ש הוא וי"ל דאי כ"ש הוא הוה ליה למתני שאין בו כרת ולפי מ"ש אפשר דשפיר בענין איסור חמץ גופיה נוקשה חמיר דיותר שם חמץ עליו הואיל והוא בעיניה ולכך לענין איסור לאו לא הוצרך למתני דכ"ש הוא ואעפ"כ כרת בלאו הכי לא משכחת ביה דבשלמא לאו שייך גם בהנאה ובבל יראה אבל כרת לא משכחת רק באכילה ממש ולענין זה נוקשה בודאי פטור שהרי כל איסורין לא היו לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן וכן כרת אין חייבין עליהם אלא כדרך אכילתן ונסתרו דברי רב יהודה לגמרי והת"כ נסתר וקמו דברי ר"נ וצ"ל דכל סוגיא זו סובבת על לישנא קמא לעיל דף כ"ד ע"ב דרבי יוחנן רק איסורי אכילה אמר דבעינן דרך אכילתן אבל על איסורי הנאה לא אמרו כלל ואיסורי הנאה מתוך חומר איסורייהו היו לוקין וחייבין עליהם בכל ענין שאכל או נהנה אפילו שלא כדרך אכילתו וסובר רב יהודה דגם שיאור דרבי מאיר מיירי שאינו ראוי לאכילה כך וכן פירש רש"י או כיון דשיאור עכ"פ נוקשה הוא שוב לא איכפת לן בין נוקשה הראוי לאכילה או לא דבאיסורי הנאה לא בעינן דרך אכילתן ושפיר מוקי משנתינו כרבי מאיר וגם הת"כ אתי שפיר דהוה ליה למתני שאין בו כרת אבל לדידן דקיי"ל כאיכא דאמרי לעיל דף כ"ד ע"ב וגם באיסורי הנאה בעינן דרך אכילתן אדרבה אין קיום לדברי רב יהודה והת"כ נסתר וקמו דברי ר"נ ושפיר אתיין דברי הטור אליבא דהלכתא וזהו התירוץ השלישי על קושיית הב"י

וע"פ מה שביארנו דאליבא דהלכתא נדחה הך ת"כ ודעת ר"נ נשאר תורה דנוקשה חמיר מתערובות נתקיימו דברי כרי"ף שפסק דלא כמשנתינו ופסק כחכמים דפליגי על ר"א ותמה על הרז"ה איך דחה סתם משנה מהלכתא דסתם תנא כר"א והרמב"ן והר"ן יושבו דבריו שיש לנו סתמא להיפך לקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור ונדחקו הרמב"ן והר"ן דניהו דנדחית סתם משנתינו בנוקשה הרי בתערובות לא אשכחן סתמא להיפך וא"כ למה פסק הרי"ף בתערובות דלא כמשנתינו ולדידי ניחא כיון דלהלכתא קיימא לן כרב נחמן דנוקשה חמיר והוכחתי דשיאור עדיף משאר נוקשה שהרי ראוי לאכילה ומעתה אם נדחית סתם משנתינו בנוקשה שוב קל ומומר שנדחית בתערובות דקיל מנוקשה. שם ורבי אליעזר עירובו בלאו מנא ליה ראוי לשום לב למה שבקיה לר"מ בנוקשה והקשה על ר"א בתערובות וכך ה"ל למימר ור"מ נוקשה ור"א תערובות מנ"ל ונראה עפ"י מ"ש התוס' בחולין דף כ"נ ע"ב דקאמר שם ואי דר"מ לר"מ מדלקי עלה חמץ הוא כתבו התו' בד"ה ואי דר"מ וכו' וא"ת ודלמא שאני לענין פסח דרבי קרא מדכתיב כל וכ"ת נילף חמץ דתודה מחמץ דפסח דלמא מחמץ גמור דחייב כרת גמרינן אבל האי דלא חשיב חמץ גמור לענין פסח לא חשיב חמץ לענין תודה וכו' ונראה דיש שום ייתור כתיב בתודה ובמנחות דנוקשה חשיב חמץ גבייהו יעויין שם ועיין כאן בתוספות ד"ה מאן תנא וא"כ איכא למימר דיליף פסח מתודה כי היכי דשם נוקשה אתרבי דאקרי חמץ הה"ד בפסח אלא דקשה א"כ דילפינן מתודה דאקרי חמץ פשיטא שקשה כרת נמי לחייב דבשלמא אי ילפינן מכל מחמצת לא שייך להקשות כרת נמי ליחייב דבזה לא ילפינן דאקרי חמץ סתם אלא דילפינן דכאן רבי רחמנא שיעבור בלאו גם על נוקשה או על תערובות לכל מר כדאית ליה ולכן כשרצה להקשות כרת נמי לחייב הוצרך להקדים שגם גבי כרת כתיב כל אבל אם לא היה גבי פסח שום ריבוייא רק גבי תודה וילפינן פסח מתודה על כרחך צריך למילף דאקרי חמץ א"כ תיכף יש להקשות כרת נמי לחייב והדרא קושיא לדוכתא למה הקשה ר"א תערובות מנא ליה ולא הקשה ג"כ ר"מ נוקשה מנא ליה ולכן נראה לענ"ד דאין עיקר כוונת קושיית הגמרא להקשות מנא ליה דהוא ידע דיש לרבויי מכל אבל עיקר כוונת קושיית הגמרא להקשות אם כן כרת נמי לחייב וכדמסיק וקאי בקושיא ולפי זה על רבי מאיר לא היה יכול להקשות נוקשה מנא ליה דידע דיש לרבויי מכל ולא היה קשה ליה כרת נמי לחייב דידע ג"כ דגם גבי תודה יש איזה ריבוי והתוס' שם בחולין הקדימו דלהכי ליכא למילף תודה מחמץ בפסח דמאן יימר דמחמץ שבלאו נגמר אדרבא מחמץ שחייב עליו כרת נגמר ולפי זה כיון דחזינן דאיצטרך גבי תודה למכתב ריבוי מכלל דבפסח ליכא כרת דאי הוה בפסח גם כרת שוב הוה גמרינן תודה מפסח ומעתה לא היה יכול להקשות על ר"מ אבל על ר"א הקשה שפיר דהא ודאי לא שייך למימר דיש בתודה ומנחות ריבוי לתערובות חמץ שאם אין החלות חמץ איך יצא בהן ידי חמץ שבתודה בשביל תערובת שבהם וכן במנחות ואם עירב בשעת לישה ואפילו העיסה כולה מתחמצת ולא שייך תערובות כלל בתודה ובמנחות. אלא דאכתי לא הקשה גם לר"א כלום דדלמא לר"א גם כי הלימוד ההוא בתודה לרבות נוקשה וממילא מוכח דבפסח ליכא כרת בנוקשה מדאיצטרך ריבוי בתודה וכיון שידעינן שאין בנוקשה חמץ שוב ממילא ידעינן שאין בתערובות חמץ מקל וחומר מנוקשה לרב נחמן דסבר נוקשה חמיר וצריך לומר דקושית הגמרא הוא רק לפי התניא כוותיה דסליק מינה דתניא כוותיה דרב יהודה ותערובת חמיר מנוקשה ור"א לית ליה נוקשה כלל ושפיר הקשה בתערובות כרת נמי לחייב. ולפי זה אני אומר דעיקר פלפול הגמרא ור"א עירובו בלאו מנא ליה עד סוף הסוגיא דמסיק בקושיא אין הכוונה להעלות דברי ר"א בקושיא כלל רק עיקר הכוונה לסתור התניא כוותיה דרב יהודה ולומר דעל כרחך דלא כסברת התניא כוותיה דאי כסברת התניא כוותיה אם כן סלקי דברי ר"א בקושיא ולפי