צל"ח פסחים פז

נפקא לי' מכל מחמצת

ועוד נראה לענ"ד לפרש פלוגתא דרב יהודה ורב נחמן דרב יהודה סבירא ליה דנוקשה ודאי אינו חמור יותר מתערובות אבל אפשר דכי הדדי נינהו ואפשר דתערובות חמיר ולכן לא מוקי משנתינו כר"א משום דלא אשכחן לר"א שמחייב אלא בתערובות ואולי סבירא ליה לר"א דקרא לא מרבה רק תערובות ולית ליה נוקשה כלל אבל רבי מאיר מדחזינן ליה דמחייב בנוקשה על כרחך דמחייב גם בתערובות שהרי על כל פנים נוקשה אינו חמיר מתערובות ועל כרחך סבירא ליה לרבי מאיר דכי הדדי נינהו ומרבה תרווייהו מחד קרא ולכן מוקי משנתינו כר"מ ורב נחמן סבירא ליה להיפך דתערובות ודאי אינו חמיר יותר מנוקשה אבל הוא אפשר דכי הדדי נינהו ואפשר אפילו דנוקשה חמיר טפי ולכן לא מוקי משנתינו כרבי מאיר דכיון דלא שמע ו לר' מאיר דמחייב אלא בנוקשה ואין מזה ראיה דמחייב גם בתערובת דאולי תערובות קיל אבל ר"א דשמעינן ליה דמחייב בתערובות על כרחך דמחייב גם בנוקשה שהרי על כל פנים אין נוקשה קיל מתערובות ומדמחייב בתערובות על כרחך דסבירא ליה לר"א דכי הדדי נינהו ומרבה תרווייהו ולכן מוקי משנתינו כר"א ובזה מתורץ שיטת הבית יוסף בסימן תמ"ב שגרס בסוגיא זו הוא הדין והאחרונים תמהו עליו ולפי מה שכתבתי נסתלקו התמיהות מעליו דוק ותשכח

ובגוף דין נוקשה ותערובות אם אסורים מן התורה נחלקו הפוסקים ודעת הרי"ף לפסוק דלא כסתם משנתינו וכבר פירשו הפוסקים טעמו שסמך על סתם משנה דלקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור ויש לדקדק הרי לא אמרו במשנתינו שהיו לוקין על נוקשה ותערובות אבל אמרו שהם באזהרה והרי גם בחצי שיעור אמרו ביומא דף ע"ד ע"א חצי שיעור שאינו בעונש יכול אינו באזהרה תלמוד לומר כל וכו' ולר' יוחנן שם אינו אסמכתא רק דין תורה ממש ואם כן דלמא משנתינו ומשנה דלקמן לא סתרי אהדדי כלל וכולהו סתמא דרשי כל לרבות נוקשה ותערובות אבל הוא כמו כל חלב שמרבה חצי שיעור לאזהרה אבל לא למלקות לכן קאמר במשנתינו הרי אלו באזהרה וגם במשנה דלקמן קאמר האוכלו פטור אלא דלרב יהודא דמוקי משנתינו כרבי מאיר ורבי מאיר בהדיא אמר והאוכלו בארבעים ולדידיה ודאי שאינו דומה לחצי שיעור ושפיר סתרי הנך סתמי אהדדי אבל רב נחמן דמוקי משנתינו כר"א והרי בדברי ר"א לא נזכר מלקות רק קאמר על עירובו בלאו והרי גם בחצי שיעור אמרו שישנו באהזרה ואזהרה היינו לאו ושפיר לא סתרי הני סתמי אהדדי אלא דלפי זה קשה מאי מקשה ורב נחמן מ"ט לא אמר כרב יהודא והרי יש לנו טעם נכון דלאוקימתא דרב יהודא קשיא סתמא אסתמא ולאוקימתא דרב נחמן אתיין הנך סתמי יחדיו על נכון ולכן צריך לומר שאין זה דומה לחצי שיעור דבשלמא גבי חצי שיעור אף דרבי' קרא מכל מקום ודאי לא לעונש רבי' דהרי כתיב ביה אכילה ושיעור אכילה בכזית ואי אפשר למעקר לשון אכילה לגמרי לכן אמרינן דאהני ריבוי דכל לאזהרה ואהני מה דכתיב אכילה למעוטי ממלקות אבל גבי חמץ אי דרשינן כל ממילא חייב מלקות שאין לנו דבר המכריח אותנו לחלק בין איסור למלקות ועוד דגבי חצי שיעור איכא טעמא שאף שאין בו מלקות אסרה רחמנא משום דחזי לאצטרופי אבל גבי נוקשה ותערובות לא שייך האי טעמא ולכן לא מחלקינן בין אזהרה לעונש ואולי לזה כיוונו התוספ' בד"ה מאן תנא שכתבו משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי למלקות אפילו איסור לא היה בו שהיה קשה להו מאי דקאמר ורב נחמן מאי טעמא לא אמר כר"י ודלמא טעמיה כדי שלא יהיו סתרי הני תרי סתמי ולכן מוקי כר"א ולא אתרבי למלקות רק לאזהרה אלא ודאי משמע בשמעתין דאי לאו דאיתרבי למלקות אפילו איסור לא היה בו לפי שאינו דומה לחצי שיעור וכנ"ל ואמנם נראה דבלאו הכי אי אפשר לפרש משנתינו כן דהרי מסיים ואין בהם משום כרת מכלל דמלקות אית בהו דאם לא כן הוה ליה למימר הרי אלו באזהרה ואינם במלקות והוה ממעטינן ממלקות וקל וחומר מכרת ומדפירש ואין בהם משום כרת מכלל דאיסור מלקות אית בהו

וד נראה לי לדקדק על דעת הרי"ף דמנא ליה דמשנה דלקמן גבי שיאור פליגא על משנתינו ודלמא משנה דלקמן אתיא כרבי יצחק דאמר בריש אלו הלוקין דמלקות בחייבי כריתות ליכא ואף דבשיאור ודאי ליכא כרת מכל מקום כי היכי לדידן דחייבי מיתות אינן במלקות אז לאו שניתן לאזהרת מיתת סנהדרין אף שנכלל בלאו זה גם דבר שאין בו מיתה אפילו הכי גם על הדבר שאין בו מיתה אינו לוקה משום כיון שיש בכלל לאו זה דבר שיש בו מיתה לא ניתן לאו זה למלקות כלל וכמבואר בשלהי שבת דף קנ"ד ע"א גבי מחמר ועיין שם בתוספות בד"ה בלאו וכו' ועיין בסוף פרק קמא דעירובין גבי תחומין ועיין שם בתוספות בדבור המתחיל לאו שניתן להזהרת מיתת סנהדרין ואם כן גם כאן גבי כל מחמצת לא תאכלו כיון שיש בכלל לאו זה גם חמץ גמור שהוא בכרת ואין בו מלקות לר' יצחק הכי נמי נוקשה ותערובות שישנן בלאו זה אף דלית בהו כרת מכל מקום אין בהם מלקות ולכך שנינו לקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור אבל לעולם דגם משנה דלקמן סוברת כמשנתינו שהרי אלו באזהרה ומשנתינו דסיים ואין בהם משום כרת לגופיה איצטרך דלא אתרבי לכרת ואי הוה נקט ואין בהם מלקות הוה אמינא דכרת אית בהו ומלקות מטעם זה גופיה לית בהו לפי שהם בכרת והא דקתני נוקשה ותערובות ולא תני חמץ גמור דהא גופא קמשמע לן דנוקשה ותערובות הם באזהרה ואף דלפי זה על כרחך משנה דלקמן אתיא כרבי יצחק דחייבי כריתות אינן בכלל מלקות ארבעים והרי ה"א סותרת לסתם משנה דאלו הן הלוקין דחשיב שם חייבי כריתות ואוכל חמץ בפסח חשיב שם בין הלוקין ומה לנו אם סותרת משנה דאלו עוברין או אם סותרת משנה דאלו הן הלוקין אומר אני דאף על פי כן יותר ניחא דסתרי תרי סתמי בתרי מסכתות ואפילו בשני סדרים שזו דשיאור היא בסדר מועד וזו דאלו הן הלוקין היא במכות בסדר נזיקין משנימא דסתרי הני סתמי דאלו עוברין ושיאור אהדדי שהם במסכתא אחת ובפרק אחד ואחר העיון נראה דלא קשה מידי ולרבי יצחק עצמו ליכא למפטרי משום כרת דבשלמא לדידן דקיימא לן עקיבא דלאו שניתן לאזהרת מיתת סנהדרין לא היו לוקין עליו דבזה הטעם משום דלאו זה לאזהרת מיתה נאמר דלא ענש אלא אם כן הזהיר שפיר אמרינן דלאו שניתן על אזהרת מיתת סנהדרין לא היו לוקין משום לאו זה כלל אפילו בדבר שאין בו מיתה כגון מחמר ותחומין לר' עקיבא משום דלאו זה לא ניתן בשביל מלקות אלא בשביל מיתה שהרי לא היה אפשר לחייבו מית' בלא אזהר' אבל לרבי יצחק בחייבי כריתות שאינו לוק' אין הטעם משום שהלאו ניתן לאזהרת כרת שהרי מצינו שנענש כרת אע"פ שלא הזהיר כמפורש שם בריש אלו הן הלוקין אבל טעמיה דרבי יצחק הוא משום שיצאה כרת באחותו למעוטי ממלקות ואדרבה נתקשו שם התוספות בדבור המתחיל ר' יצחק דלמה נכתב לר' יצחק לאו כלל בחייבי כריתות ונדחק' שנכתב לעונש יתירה ואם כן מאחותו ילפינן שמיעטה הכתוב לדונה בכרת ולא במלקות די שנילף דומיא דאחותו דהיינו חייבי כריתות ממש אבל על מה שאינו חייב כרת אף שנכלל בלאו אחד עם חיוב כרת אי אפשר למילף מאחותו ושפיר היו לוקה לר' יצחק

שם בגמרא תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ גמור ענוש כרת וכו' בכוונת דברים הללו נחלקו הראשונים דעת רש"י כפי משמעות לשונו בדבור המתחיל לענין כרת וכו' הוא שאין לנו מיעוט מפורש למעט נוקשה ותערובות מכרת אלא כיון דלא כתיב בכרת מחמצת אין לנו ריבוי לרבות נוקשה ותערובות וכיון דלא אתרבו ממילא לית בהו כרת וזו הוא שטת התוספות בדבור המתחיל ההוא כל וכו' ועיין מהרש"א אבל דעת בעה"מ והר"ן דקרא דכל אוכל חמץ מיותר דכיון דכתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה וידעינן שאפילו נתחמץ מחמת דבר אחר ענוש כרת קל וחומר לנתחמץ מאליו ולמה לי קרא דכי כל אוכל חמץ אלא דאתא לדיוקא כל אוכל חמץ גמור הוא דענוש כרת אבל האוכל נוקשה ותערובות אינו בכרת ושורש החילוק הזה שבין פירוש רש"י ותוספות לפירוש הבעה"מ והר"ן הוא דלרש"י ותוספות מה דדרשינן מכל אוכל מחמצת ונכרתה נתחמץ מחמת דבר אחר לאו ממשמעותיה דמחמצת שמעינן לה אלא מיתורא דקרא שהרי כתיב כי כל אוכל חמץ ואייתר קרא דמחמצת לנתחמץ מחמת דבר אחר ולדעת הרז"ה והר"ן נתחמץ מחמת דבר אחר ממשמעות מלת מחמצת שמעינן לה בלי שום ייתור וממילא אייתר קרא דכי כל אוכל חמץ למעוטי נוקשה ותערובות מכרת ועיין כל זה במהרש"א בשמעתין

ואומר אני דיתכן דעת רש"י ותוספות לשטת תנא קמא דר"י לעיל דף ך"ח ע"ב שהוא ר"ש דצריך תלתא קראי וחד לנתחמץ מחמת דבר אחר אבל לרבי יהודה הא קאמרינן לעיל ורב יהודה מחמת דבר אחר מנא ליה מדאפקיה בלשון מחמצת ואם כן לר"י ודאי גם כן גבי כרת דרשינן מדאפקי' בלשון מחמצת ואם כן לר"י ודאי אייתר כי כל אוכל חמץ למעוטי נוקשה ותערובות מכרת שוב ראיתי שגם המהרש"א כתב כן ואמרתי על פי זה לתרץ קושיית הרשב"א לעיל דף כ"ג ע"ב בתוספות בדבור המתחיל מאי ביליהו שכתבו תימא לרשב"א נימא דאיכא ביניהו חמץ נוקשה ותערובות וכי תימא כיון דאתרבי לאכילה אתרבי נמי להנאה אם כן כרת נמי לחייב עד כאן לשון התוספות ולכאורה אין מקום לקשוייתם דאיך אפשר לחייב כרת והרי מיעטינהו קרא מכרת מדכתיב קרא מיותר כי כל אוכל חמץ ונכרתה אלא שהתוספת לשטתייהו כאן שפירש מהרש"א דבריהם כפירוש רש"י ולא אייתר קרא למעוטינהו מכרת אבל לפי מה שכתבתי דלרבי יהודה ודאי אייתר קרא מיוחד למעוטינהו מכרת אם כן לא קשה קושיית התימא של הרשב"א רק לרבי שמעון ובדף ך"ב ע"א בתוספו' בדבור המתחיל ור' שמעון כתבו בסוף הדבור וזה לשונם א"נ חזקיה לא סבר כר' שמעו אלא כר"י וכו' יע"ש וא"כ דפלוגתא דחזקיה ור"א היא רק אליבא דר"י נסתר קושיי' הרשב"א

ק וליכא למימר שקושיי' הרשב"א היא כך דאם נימא לר"י כיון דאתרבי לאכילה אתרבו נמי להנאה אם כן לר"ש כרת נמי לחייב ומדר"י נשמע לר"ש כי היכי דחזינן דלר"י כיון דאיתרבו לאכילה איתרבי נמי להנאה אם כן הוא הדין לר"ש נימא כיון דאתרבי לאכילה אתרבי נמי להנאה ולכרת דלר''ש ליכא קרא למעוטי וזהו כוונת הרשב"א בקושייתו ואמנם אף הא לא תברא ואדרבה מן הסתם לא אמרינן כיון דאתרבי להא אתרבי נמי להא אלא דלר"י כיון דאיכא קרא מיותר למעוטי מכרת מכלל דאי לאו דאימעוט הוה אמרינן כי היכא דאתרבי ללאו אתרבי נמי לכרת ואם כן מכרת הוא דאימעוט אבל לענין הנאה שפיר אמרינן מדאתרבי לאכילה אתרבי נמי להנאה אבל לר"ש דליכא קרא מיותר למעוטי מכרת אמרינן למה דאתרבי אתרבי ולמה דלא אתרבי לא אתרבי לא להנאה ולא לכרת אלא דבהנאה ממילא אסירי לר"ש ממשמעות לא תאכל דמודה חזקיה אליבא דר"ש ואם כן לא היה יכול לומר איכא ביניהו נוקשה ותערובת

אך אם יש ליתן מקום לקושיית הרשב"א הנ"ל הוא על דרך זה דאם לימא דהלכה כר"ש אף בחמץ לפני זמנו כדרך שהלכה כמותו לאחר זמנו והא ודאי דחזקיה ור"א אליבא דהלכתא פליגי וא"כ אף דבהא דלגר בנתינה הלכה כר"י נגד רבי מאיר ואמרינן דברים ככתבן ולהכי לא יליף חזקיה מנבילה מ"מ אם בחמץ לפני זמנו הלכה כר"ש שפיר הוה מצי למימר איכא בינייהו נוקשה ותערובת דכיון דלפני זמנו הלכה כר"ש אייתר קרא דכל מחמצת לא תאכלו לגמרי למדרש מיניה נתחמץ ע"י דבר אחר כמפורש לעיל דף ך"ח ע"ב ומוכח דלא משתמע ממשמעותיה דמחמצת וא"כ גם גבי כרת צריך קרא מיותר לנתחמץ ע"י דבר אחר ולית לן קרא מיוחד למעוטי מכרת ושפיר קשה נימא איכא בינייהו נוקשה ותערובת וליכא למימר כיון דאתרבי לאכילה אתרבי נמי להנאה דאם כן כרת נמי לחייב ומדלא קאמר הש"ס הך איכא בינייהו מוכח אחת משתי אלה או דחמץ לפני זמנו הלכה כר"י אף דלאחר זמנו הלכה כר"ש מכל מקום לפני זמנו הלכה כר"י ואם כן ללפני זמנו ונתחמץ מחמת ד"א ילפינן ממשמעתיה