צל"ח פסחים פד

עובר בפסח פירש שעוברי' בב"י וכאן במשנתינו פירש שמתבערין מן העולם והיינו כפירוש ריב"א והתיו"ט בכאן הרגיש בזה וכתב שבמס' חלה נקט הרע"ב ששת רש"י והרמב"ם וכאן נקט שטת ריב"א אבל לא ביאר לנו למה שינה את טעמו ולכן נלע"ד דשם לא נזכר רק תערובת ולכן פירש שעובר בבל יראה אבל כאן במשנתינו כיון ששנינו תרויייהו תערובת ונוקשה ולר"נ נוקשה חמיר אם כן הוה משנתינו זו ואצ"ל זו לכן פירש מתבערים מן העולנם ולכך הקדים תערובת למסמכי' למי תשמישו של נחתום ומיירי רישא דמשנתינו באין בהם כזית בכא"פ דאז ליכא איסור תורה וכמבואר כאן בברטנורא וסיפא הרי אלו באזהרה מיירי ביש כזית בכא"פ וכן משנה דחלה בהכי מיירי לדעת הברטנורא ולקמן בדברי התוספות נדבר עוד מזה. שם הרי אלו באזהרה וכו' לפירוש רש"י דרישא דמשנתינו הוא לענין בל יראה אין כאן כפל לשון דסיפא הרי אלו באזהרה לענין אכילה קאי וכדמסיים ואין בהם משום כרת אבל לפירוש ר"ת דרישא גם כן לענין איסור אכילה קאי ועוברין היינו מעל השלחן קשה למה כפל דבריו והוי ליה למתני ואלו שבאזהרה ואין בהם כרת כותח הבבלי וכו' וצריך לומר דקמ"ל דעוברין מן השלחן וגזרינן בהו דלמא אתי למיכל מנייהו אף דלית בהו כרת ועיין בדברי התוספות בריש מכילתין

תוס' דיה ואלו עוברין וכו' וגם ריב"א מדקדק מלשון עוברין דמשמע שעוברים מן העולם וכו' לשון זה משמע שריב"א מדקדק להוכיח פירוש רש"י דעובר בב"י מדתנן עוברין משמע שצריך לבער מן העולם והדבר יפלא דאכתי אין ראי' מזה שריב"א מסכים עם רש"י דהרי התוס' עצמם כתבו בריש מכילתין דאפילו לר"ת שאינו עובר על נוקשה ותערובות בבל יראה אפ"ה צריך לומר דהחמירו חכמים בכל חמץ אפילו בנוקשה ותערובת לשרפו דאמר שיאור ישרף והיינו נוקשה ואיכא למאן דאמר התם כ"ש חמץ ע"י תערובות ואי מותר להשהותן למה ישרף יעו"ש וא"כ מנ"ל להתוס' שריב"א מדקדק מזה להוכיח פירוש רש"י והרי אפילו לר"ת צריך לבערו מן העולם ולקמן בפירושו של ר"ת יבואר יותר

בא"ד ונראה לר"ת דאלו עוברין פירוש האוכלין ועוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו אבל בל יראה ליכא כבר מבואר בדברינו לעיל דלר"ת צ"ל דדלר"נ דנוקשה חמיר מ"מ לא מחשב משנתינו זו ואצ"ל זו כמו"ש המהרש"א דלענין לפוטרו מכרת נוקשה הוא רבותא יותר ועוד נ"ל דאף דלענין איסור תורה לר"נ נוקשה חמיר מ"מ לענין העברתו מעל השלחן שהוא משום נזירה דלמא אתי למיכל מיניה נוקשה הוא רבותא יותר דהרי נוקשה הוא מחמץ רע כמ"ש הר"ן ויש הוה אמינא דלא נצטרך למגזר ביה דלמא אתי למיכל מיניה קמ"ל דאפ"ה כיון דעל כל פנים בר אכילה היא גזרינן בו דלמא אתי למיכל מיניה

והא דמיאן ר"ת בפירושו של ריב"א דעוברין היינו מן העולם דהרי מודה ר"ת דצריך לשרפם כמבואר בתוספות בריש מכילתין שוב ראיתי שגם הגאון בעל פ"י הרגיש בזה ונכנס בכמה דוחקים ואחר כל הדוחקום אכתי נשאר קשה מה שהקשיתי לעיל דהאיך דקדק ריב"א מלשון עוברין פירוש רש"י שעובר בב"י דמה בכך דעוברין היינו מן העולם אכתי אפילו אם הוא רק אסור באכילה מן התור' אע"פ דליכא ב"י מתבערין מן מן העולם משום לא פלוג כמו שכתבו התוס' בריש מכילתין ולכן נלע"ד דלהתוס' ג"כ היה קשה דלר"נ דנוקשה חמיר הוה משנתינו דרך זו ואצ"ל זו ובשלמא לפי' רש"י דעובר על בל יראה איכא למימר אף דלר"נ נוקשה חמיר היינו לענין אכילה אבל לענין בל יראה אדרבה תערובת חמיר כמו"ש המג"א בריש סי' תמ"ב שהרי עכ"פ יש כזית חמץ גמור בביתו וא"כ שפיר הוה משנתינו לא זו אף זו אבל לר"ת דליכא בל יראה כלל ומשנתינו רק באיסור אכילה מיירי הדק"ל וצריך לומר כתירוץ מהרש"א מהרש"א דלענין שאין בהם כ"ת הוה נוקשה רבותא טפי ולכן הוצרכו התוספות לפרש לר"ת דעוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו ובאכילה שייך כרת ושפיר קאי מה שסיים במשנה וא"ב משום כרת ארישא ושייך תירוץ המהרש"א ודו"ק בלשונו הזהב של ר"ת שכתב ועוברין היינו מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו ולכאורה מה חסר לו לר"ת למימר שעוברין מעל השלחן דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה ולפי מ"ש ניחא דאם כן לא שייך בזה כרת כלל ואטו בחמץ גמור או בשאר איסורי כרת יש בהעלאתו על השלחן כרת והרי זה רק גזירה דרבנן דלמא אתי למיכל מיניה ואם כן לא היה שייך אין בהם משום כרת ארישא כלל והיינו צריכין למימר דהרי אלו באזהרה הוא בבא בפני עצמו ועל זה מסיים ואין בהם משום כרת וא"כ הדק"ל דרישא הוה זו ואצ"ל זו ולכן פירשו דעוברין מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו ומאיסור האכילה גופא איירי רישא דמתניתין ועל זה שייך שפיר כרת והוצרך לומר שאין בהם משום כרת ושייך תירוץ מהרש"א אבל ריב"א שפירש עוברין מן העולם ואם כן לא שייך בזה כרת והדרא קושיית מהרש"א לדוכת' ולכן דקדק ריב"א מזה פירושו של רש"י דעובר בב"י ושפיר הוא נוקש' רבותא טפי אפילו לר"נ ד"ה ר"א וכו ובגמרא אמרינן דר"א סבר נוקשה בעיני' בלא כלום וכו' לכאורה יתכנו דבריהם לפירוש רש"י דעוברין היינו ב"י כיון דר"א אמר אף ת"נ מודה לת"ק דאיכא ב"י וק"ו דאיכא אזהרה באכילה אבל לפירוש ר"ת דעוברין היינו מעל השלחן ועדיין לא נזכר בדבריו ת"נ שיש בו לאו ועל זה שפיר מוסיף ר"א אף ת"נ עובר מעל השלחן וסיפא דמתני' הרי אלו באזהרה שוב אינו סיום דברי ר"א רק סתמא דמתני' קתני כן וע"ז סובבת סוגיית הגמרא לקמן מאן תנא ועל זה קאמר דלר"א נוקשה בלא כלום אבל אעפ"כ איסור אית בי' וצ"ל דהתוס' לשטתן לקמן דף ע"ג ע"א בד"ה מאן תנא שכתבו דמשמע בשמעתין דאי לאו דאתרבי נוקשה למלקות אפילו איסור לא הי' בו ומזה משמע דכוונת התוס' דאפילו איסור דרבנן לא הי' בו ולקמן דף מ"ג ע"א בתוספות ד"ה מאן תנא יתבאר יותר ע''ב טיפולן של בנות עשירים שמשיירות אותן לבנות עניים עיין מהרש"א שכתב לשיטת התוספות שבנות עניים חוזרת ומערבות אותו בסיד והדבר צ"ע דא"כ הוה ליה נוקשה ע"י תערובת ואמנם לענ"ד העשירות טופלות בו וממה שמשיירות בנות עשירים מזה טופלות בנות עניים פניהם ולכך לת"ק דוקא אותו שמשיירת לבנות עניים הוה נוקשה אבל מה שטופלות בנות עשירים זה כבר נמאס ור"א מוסיף אף מה שטפלו בו בנות עשירים

דף מ"ג ע"א הרי אלו באזהרה מאן תנא דחמץ וכו' הא דלא מרשים ארישא דמשנתינו ואלו עוברין מאן תנא בשלמא לשטת ר"ת ניחא דאלו עוברין מעל השלחן א"כ עדיין לא נזכר שהם בלאו עד סיפא הרי אלו באזהרה אבל רס"י דעוברין היינו ב"י א"כ כבר מפורש שהוא בלאו ונראה דמתחלה הוצרך לפרש כל הני מינין שבמשנתינו מה נינהו ומתוך פירושן אנו יודעים שהם חמץ ע"י תערובת ונוקשה בעיניה אבל כל זמן שלא פירש מה הם האיך ישאל מאן תנא שחמץ ע"י תערובת ונוקשה בלאו דהיכן נזכרו כלל שישאל מאן תנא ועוד נלע"ד שעל רישא לא שייך לשאול דאולי מן הסתם הם מכלל חמץ אבל בסיפא דתנא הרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת א"כ חזינן שאינן בכלל שאר חמץ לכך שאל מאן תנא שהם באזהרה

שם והאוכלו בארבעים אתאן לרבי מאיר הא דלא קאמר והאוכלו בארבעים בין לר"מ ובין לר"י וכך פירושו והאוכלו דר"מ לר"מ ודר"י לר"י בארבעים משום דאנן תנן בהדיא לקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור דברי ר''י עיין לקמן דף מ"א ע"ב לכך הוצרך לומר אתאן לר"מ אלא אי קשיא הא קשייא למה שביק נתינה לכלב דאיירי בי' ונקט והאוכלו והוה לי' למימר והנותנו לפני כלבו בארבעים אתאן לר"מ ומזה הי' ראי' קצת לשטת הרמב"ם שאפי' איסורי הנאה לא היו מלקות על ההנאה אבל לשטת שאר הפוסקים קשה ונראה דרצה להראות שלא היו עונשו אלא מלקות אבל כרת ליכא ולכן קאמר והאוכלו הוא בארבעים אבל לא בהכרת ואי הוה אמר והנותנו לפני כלבו בארבעים לא הוה מוכח דלא אתרבי גם לכרת והא דנקט בארבעים היינו משום שגם בחמץ גמור אין כרת בהנאה רק באכילה ולפי זה כבר נחית להשמיענו שאין בו כרת וקשה למה נקט רק נוקשה ולא נקט תערובת מכלל דתערובת לית ליה וכמו שמוכיח לקמן בת"כ דר"א נוקשה לית ליה מדלא חשבי' וכתבו התוס' בד"ה ואלו נוקשה וכו' דעיקר ההוכחה דהוה לי' לחשבו להודיע שאין בו כרת א"כ קשיא הכא בברייתא דר"מ כיון דחזינן דנחית ג"כ להשמיענו שאין בו כרת הי' לו לחשוב גם תערובות כיון דלדידי' תערובות חמור להשמיענו שאין בו כרת ולכן נלע"ד כיון דדבר זה אם נוקשה ותערובות אסורים כלל בהנאה מן התורה תליא בפלוגתא דחזקי' ור"א וכמ"ש התוס' דף כ"ג ע"ב מאי בינייהו ואם כן איכא למימר דרב יהודה סובר כחזקי' וכשטת רש''י לעיל דף כ"ב ע"ב בד"ה למאי הלכתא דחזקי' אתי גם לר"מ ואם כן לרב יהודה בלא"ה לא מצי למתני והנותנו לפני כלבו בארבעים ואם כן לא נחית כלל כאן לדין כרת ולכן לא הוצרך למתני תערובות שהוא קל וחומר מנוקשה לדידיה שם ר"נ אמר וכו' דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו הנה דעל חמץ דגן ענוש כרת הוא מלתא דפשיטא וקרא כתיב ולומר שכוונתו לדיוקא דדוקא על חמץ דגן גמור ענוש כרת לאפוקי עירובו שאינו רק בלאו אם כן כבר נחית גם בברייתא זו למעוטי תערובת מכרת והדרא קושיית מהרש"א לדוכתא למה הוצרך הת"כ להביא ברייתא אחרת הלא מברייתא זו עצמה הי' לו להוכיח ואלו נוקשה לא קתני עיין במהרש"א ולכן נראה כוונה אחרת במה דאמר על חמץ דגן גמור ענוש כרת לומר דבשעה שישנו על חמץ בכרת דהיינו בפסח עצמו אז הוא על עירובו בלאו לאפוקי לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר על עירובו בלאו ועיין מ"ש לעיל במשנתינו במה דאמר ואלו עוברין בפסח וכן בדברי חכמים ג"כ על כוונה זו דאפילו בשעה שישנו על חמץ בכרת דהיינו בפסח עצמו אפ"ה על עירובו בלא כלום ולשטת ר"ת דבל יראה ליפא יש לפרש על חמץ גמור ענוש כרת דהיינו על אכילה ועל ערובו בלאו לאפוקי ב"י דאפילו בחמץ גמור ליכא כרת אינו עובר על עירובו בלאו

שם ור"נ מ"ט לא אמר כר"י וכו' דלמא ע"כ לא קאמר ר"מ אלא נוקשה וכו' ויש לדקדק למה אמר בלשון דלמא כאלו ספוקי מספקא ליה לר"נ בדעתו של ר"מ בזה והלא לפי סברתו של ר"נ דנוקשה חמיר מתערובת שהרי לפי כל הנוסחאות שלפנינו קאמר ר"נ ושמעינן לר"א דאמר חמץ ע"י תערובת בלאו וכ"ש נוקשה בעיני א"כ פשיטא ליה לר"נ דנוקשה חמיר ומדנקט ר"מ נוקשה מכלל דתערובת לית ליה דאל"כ הוה ליה למימר תערובת והוה ידעינן נוקשה בק"ו וכדחזינן באמת אח"כ באמרו ור"י מ"ט לא אמר כר"נ אמר לך ר"י ע"כ לא קאמר ר"א התם אלא חמץ ע"י תערובת אבל נוקשה לית ליה הרי שבשפה ברורה אמר רב יהודא עד כאן לא קאמר ר"א אלא תערוב' אבל נוקשה לית ליה ולא אמר ל' דלמא כלל והיינו משום דרי' יהודא לשיטתו דתערוב' חמיר א"כ על כרחך נוקשה לית לי' דאל"כ הוה לי למימר נוקשה וידעינן תערובת בק"ו והיא גופי' קשיא מדוע רב יהודא לא מספקא ליה בדעת ר"א ומדוע ר"נ מספקא לי' בדעת ר"מ ומזה יש ראיה להחזיק הנוסחא שהיתה לפני מהרש"א דגרסי' בדברי ר"נ ושמעינן ליה לר"א דאמר תערובת בלאו והה"ד נוקשה בעיני' הדק"ל ונ א' דשפיר קאמר דלמא דאף דס"ל דנוקש חמיר אפ"ה נקט בברייתא דר"מ נוקשה להודיעך כחו דר"י דאפי' בנוקש' פליג או להשמיענו גוף הפלוגתא מהו ניהו שיאור דפליגי ביה ר"מ ור"י ולכדר"נ אפי לסברתו דנוקשה חמיר אפ"ה שפיר מספקא ליה בדברי ר"מ אם גם תערובת אית לי' או לא אלא דלפי זה קשה להיפך רב יהודה דאמר בשפה ברורה ע"כ לא קאמר ר"א אלא תערובת אבל נוקשה לא אמר מנ"ל הבירור הזה ודלמא ר''א גם נוקשה אית ליה והא דתני בברייתא דר"א תערובת להודיעך כחן דחכמים דאפילו תערובת לית להו וכדלעיל בשיטתי' דר"נ אליבא דר"מ ונ"ל דרב יהודא באמת לא על ברייתא דפליגי בה ר"א וחכמים סמך לומר דר"א נוקשה לית ליה אלא על אידך ברייתא שנביא בסוגיא ת"כ ששם לא נזכרו דברי חכמים כלל רק דברי ר"א לחוד ואפ"ה קאמר תערובת ולא קאמר נוקשה ונהוי תערובת בק"ו אלא ודאי דנוקשה לית ליה ועפ''י זה