צל"ח פסחים פג

כתיב במים כלל כיון דגם שאר משקים אתו בק"ו ולפמ"ש ניחא דלת"ק איצטרך במים וכנ"ל

ועפ"י מ"ש דלרבנן בנצלה כ"צ יש חילוק בין מים לשאר משקים הבנתי דברי רבינו הגדול הרמב"ם שם בפרק ח' הלכה ח' שכתב אבל מותר לסוך אותו ביין ושמן ודבש ובשאר משקים ובמי פירות חוץ מן המים והנה ראיה לדבריו לחלק בסיכה וטבילה בין מים לשאר משקין נלע"ד שרבינו למד זה ממשנתינו ששנינו אין מבשלין הפסח לא במשקים ולא במי פירות ולמה שבקה משנתינו מים ולמימר דמים דכתיב בקרא לא הוצרך למתני במשנתינו הוא דוחק ולכן סבר הרמב"ם לפי שמשנתינו רצה לסיים אבל סכין ומטבילין אותו בהם וזהו דוקא במשקים ומי פירות אבל במים אפילו סיכה וטבילה אסורה אלא דאכתי גוף הדבר צריך טעם מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מ"ש מים שאסור גם הסיכה והטבילה בהם ומ"ש שאר משקי' דמותר ולפי מ"ש ניחא דמיירי בעודו רותח ובנצלה כל צורכו ולכן במים אסור שהפסח מרתיח המים ושוב המים מרתיחים הפסח ובפרט אם מיירי בעודו אצל האש על השפוד אבל שאר משקים דאתו רק מק"ו אין מזהירין מן הדין ועיין בפסחים דף ע"ו ע"א בתוס' ד"ה אלא למ"ד

רש"י ד"ה ובשל מבושל ריבוייא הוא דהוה ליה למכתב נא ומבושל יש לדקדק אם מחמת הכפל האחד מיותר ודאי השני הוא מיותר ואם כן ומבושל דכתיב לבסוף הוא מיותר והוה ליה לרש"י למימר דהוה למכתב נא ובשל ואולי כוונת רש"י לדברי הרמב"ם בפירוש המשנה שמה שכתוב בלשון מקור הוא ריבויי וכוונת הרמב"ם עצמו שפירש כן ולא הספיק לומר דמחמת הכפל הוא מיותר הוא לומר דאף מאן דסבר בשאר מקומות דברה תורה כלשון בני אדם מודה כאן הואיל וחזינן ששינתה התורה בשני תיבות הללו שאחד כתיב בלשון שם ואחד בלשון פועל ועיין במזרחי פרשת בא תוס' ד''ה אין מבשלין וכו' אם כן מיד הי' לו לשנות בסמוך לאחרים ולענ"ד נריה דמדתנן במשנתנו אבל סכין ומטבילין אותו בהם מכלל דצלאו ואח"כ בשלו אסור דאי הבישול מותר אחר שנצלה מהי תיתי לאסור הטיבול ומעתה לעולא דאמר אפילו תימא לר"מ איכא למימר דלכך איחרו התנא עד שהזכיר דברי ר"מ שאמר ור"מ אוסר לומר שאף ר"מ מודה לאסור צלאו ואח"כ בשלו ולא התיר אלא ההטבלה אבל לרב כהנא דאמר ר' יוסי היא קיימא קושיית התוספות במקומה

ע"ב רבי אומר אקרא אני בשל וכו' הנה לפי פירוש מהרש"א רב לפלוגי על ת"ק אתי ולא דריש רבי בשעה שישנו וכו' וזה פשוט אך נלע"ד אפילו לפירוש רש"י ג"כ רבי פליג על דרוש דלעיל דדריש בשעה שישנו דאי לא תימא הכי א"כ קושיית רבי במקומה עומדת אקרא אני בשל מה ת"ל מבושל דהרי מדאיצטרך כי אם צלי אש למפטר אכלו מבע"י מכלל דאכלו משחשיכה אפילו בשלו מבע"י חייב אלא על כריך דרבי לא ס"ל הך דרשה בשעה שישנו וגם אינו צריך להך דרשה דגם להיפוך אמרינן מדאיצטרך בשל מבושל לרבות בישלו מבע"י מכלל דגוף קרא בבישול משחשיכה ואכלו משחשיכה איירי ודי דמרבינן מבשל מבושל הבישול מבע"י אבל האכילה דלא אתרבי ממילא אינו חייב ואם כן לרבי הא דסמוך כ"א צלי אש ללא תאכלו וכו' הוא ללאו דנדע דגם כי אם צלי אש לאו הוא ולקי על חי ועל חמי טבריא אבל לרבנן איצטרך כי אם צלי אש להורות דבשעה שישנו וכו' ולא דרשינן כלל הסמוכות ללאו ואינו כי אם עשה ובזה אין אנו צריכין לדברי התוספות בד"ה שאין ת"ל וכו' ולדידן הך דלעיל רבי היא ובזה נסתלקה קושית התוספות בד"ה איכא דאמרי מעל רש"י שהקשו דא"כ בין לאביי ובין לרבא תקשה להו ברייתא דלעיל דתניא נא ומבושל אמרתי לך וכו ולדידי הך ברייתא דלעיל רבנן היא ורבא כרבי כתיב במים כלל כיון דום שאר לקי ג"כ כרבי מדיהיב טעם דהוה לאו שבכללות

ובזה נלע"ד דרבי ורבנן לעיל דפליגי בשאר משקין דרבנן מייתי להו בק"ו ורבי דריש מבשל מבושל לשטתייהו אזלי דהרי התוספות לעיל בסוף ד"ה א''ב הקשו דאין מזהירין מן הדין וכבר כתבתי לעיל דלשטת הרמב"ם ניחא כיון דאיכא בלא"ה עשה דכי אם צלי אש שהוא לאו הבא מכלל עשה שוב מזהירין מן הדין ומעתה רבי לשטתו דכ"ע צלי אש לאו הוא מדסמכו לאל תאכלו ובנא ומבושל לוקה שתים ואיך נוכל להזהיר מן הדין וללקות במבושל בשאר משקין שתים והרי אין מזהירין מן הדין ולא הוה לקי אלא אחת משום כי אם צלי אש ושוב לא הוה לקי עוד משום מבושל שהרי אין מזהירין מן הדין ואף שיש כאן כי אם צלי אש הרי כבר הוי לקי על זה ולכך איצטרך קרא בשל מבושל לרבות שאר משקין ורבנן לשטתייהו דכי אם צלי אש אצטרך לסמוכי לאל תאכלו למדרש מיני' בשעה שישנו וכו' ואיננו לאו כלל רק לאו הבא מכלל עשה ולא הי' לוקה על זה כלל ולכך שוב לקי בשאר משקים משום מבושל מק"ו כיון שיש כאן לאו הבא מכלל עשה שפיר מזהירין מן הדין ולפ"ז דאביי ורבא כרבי הוה לן למפסק כרבי ואמנם הרמב"ם שכתב בפ"ח הלכה ד' אכל נא או מבושל מבע"י לא הי' לוקה שנאמר כי אם צלי אש בשעה שמצוה לאכול צלי חייב על אכילת נא ומבושל והיינו כרבנן

פרק ואלו עוברין דף מ"ב ע"א ואלו עוברין מלשון ואלו משמע שקאי אדלעיל ונלע''ד לפי שהמשנה בסוף כל שעה מסיים מי תשמישו של נחתום ישפכו והיינו לאבדן מן העולם וכדתניא לעיל שופכן במקום מדרון תנן כאן ואלו עוברין וזה סיוע לפירוש רש"י או לפירוש ריב"א אבל לפירוש ר"ת כאן שעוברין היינו מעל השלחן שאסור לאכלן קשה דהוה ליה למתני' אלו עוברין ועכ"פ מפורש לעיל במשנה דמי תשמישו של נחתום צריכין ביעור מן העולם והרי אין המים בעצמו חמץ אלא מעט בצק שנשרה בהם מידיו של נחתום מחמיץ והוא מעורב במים וחזינן שתערובת חמץ צריך ביעור עכ"פ אי מדאורייתא אי מדרבנן וקשה על מה שרצה הרא"ש לומר דלטעם שפירשו התוס' בריש מכילתין דהא דהחמירו לבער חמץ מן העולם הוא מטעם שהחמירה התורה לעבור בל יראה אם כן נוקשה ותערובת שאינו עובר לר"ת בבל יראה מותר להשהותן עיין ברא"ש ולפי מ"ש דבריו תמוהים דהרי מפורש דמי תשמישו של נחתום ישפכו וצריך לומר ע"פ מ"ש הטור בסי' תמ"ב דכל הנך דמשנתינו אינן עשויים לטעמא רק לקיוהא בעלמא אבל מה שיש בו טעם חמץ גם לרבנן מחייבי עליו דטעם כעקר דאוריית' יע"ש א"כ יש לומר דמי תשמישו של נחתו' נשאר במים טעם חמץ ועובר בב"י ולכך ישפכו ואם כן חזינן דטעם כעקר שייך גם לענין בל יראה אע"ג דטעם כעקר ילפינן מגיעולי מדין ושם לא שייך ב"י מ"מ כיון דילפינן דטעם כעקר ממילא הוא לכל דבר כעקר גם לב"י ולכרת

שם ואלו עוברין בפסח הנה תנא במכילתין בפסח איירי ולמה הוצרך לומר בפסח ובפרק דלעיל אין שורין המורסן וכו' האשה לא תשרה וכו' קאמר סתמא ולא הוצרך לומר בפסח ואף שגבי לא ילעוס אדם חיטין קתני גם כן ויתן ע"כ מכתו בפסח התם אפשר הא קמ"ל דוקא כשנותן בפסח שתכף עובר על ב"י ועל איסור הנאה מחמץ קודם שנמאסים אבל בנותן קודם פסח איזה זמן אף שמונחים ע"ג מכתו בפסח כבר נמאס ונבאש מן המכה ואינו עובר עליו ועוד דשם אין האיסור משום הנאה רק משום בל יראה עיין במג"א סימן תס"ו סק"ב מ"ש בשם הרמב"ם ולדעת רוב הפוסקים אין איסור ב"י חל עד הלילה ובאמת אני אין דעתי כן כאשר ביארתי בנודע ביהודה חלק א"ח סימן ך'] ולכן נקט בפסח לאפוקי בע"פ מחצות ולמעלה שמותר וגם במשנתינו לפירוש רש"י דעוברין היינו בל יראה ניחא ג"כ מה דנקט בפסק לדעת רוב הפוסקים הנ"ל אבל לר"ת דמפרש משנתינו לענין איסור אכילה יש להסתפק אם הא דנקט בפסח לאו דוקא הוא ועיקר האיסור נקט או דלמא התנא דייק ותני בפסח דוקא בפסח אבל קודם הפסח אף דלרוב הפוסקים הלכה כר"י לפני זמנו ולא סתם התנא כר"ש אלא לאחר זמנו אבל לפני זמנו הלכה כר"י שעובר עליו בלאו מ"מ היינו בחמץ גמור דאיכא קראי מיוחדים לר' יהודה לפני זמנו ולאחר זמנו ולתוך זמנו אבל בנוקשה ותערובת דאתרבי רק בחד קרא כל מחמצת די שנוקי ריבוי הזה לתוך זמנו ולא ללפני זמנו ולאחר זמנו וכן כתבו התוספות בריש מכילתין בדבור הראשון בסוף הדבור שכתבו דלא אסר ר' יהודה אחר הפסח אלא חמץ גמור דאיכא ג' קראי לתוך זמנו ולפני זמנו ולאחר זמנו אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפילו ר' יהודה מודה עכ"ל ואם כן כשם שאינו אסור לר"י אחר זמנו הה"ד לפני זמנו דהא לר"י לפני זמנו ולאחר זמנו שוים ובלא"ה לדעת התוס' אי אפשר לומר בענין אחר רק שנוקשה אפילו למאן דסובר שהוא דאורייתא מ"מ לפני זמנו ודאי הוא מדרבנן שהרי בדף ו' ע"ב בתוס' בד"ה משש שעות ומעלה כתבו בשם ר"ת דהיינו מסוף שש ולמעלה ומייתי ראיה מחיטי קורדנייתא שהם קשים והוה חמץ נוקשה שאינו אסור נמי אלא מדרבנן עכ"ל ולכאורה הדבר תמוה דמנ"ל להגמרא להביא ראי' מרב דאמר המקדש בחיטי קורדנייתא ודלמא רב סבר כר"מ דנוקשה הוא מן התורה והיו לוקין עליו ולכך אין חוששין לקידושין אלא ודאי דאף אם סבר רב נוקשה הוא מן התורה היינו בתוך הפסח אבל לפני זמנו לכ"ע הוא מדרבנן

וכן נלע"ד מוכח מדברי הרמב"ם כן בהקדמתו להל' חמץ ומצה שכתב שלא לאכול חמץ ביום י"ד מחצות וכו' להשבית וכו' שלא לאכול חמץ כל שבעה שלא לאכול תערובות חמץ כל שבעה הרי שלא הזכיר איסור תערובת אלא כל שבעה ולא בע"פ וכן בפ"א הלכ' ו' אין חייבין וכו' וכל הדומה מדברים ואביי להך לישנא דחדא מיהו לקי היינו כרבי ואפילו להך לישנא דחדא נמי לא שהחמץ מעורב אם אכלן בפסח והי' לוקה ואין בו כרת ובהלכ' א' אסור לאכול חמץ ביום י"ד הרי שביום י"ד לא הזכיר תערובת בשום מקום

ודע שדין נוקשה לא מצאתי מפורש בדברי הרמב"ם בשום מקום ורוב המפורשים אחזו שער שהרמב"ם פוסק דנוקשה אינו אסור מן התורה רק מדרבנן ואני לא מצאתי בדבריו הכרע בדבר זה ואדרבה מצאתי בפ"ה מהלכות חמץ הלכה י"ג שכתב ואם הכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו הרי זה אסור לאוכלו ואין חייבים כרת ומדכתב שאין וחייבים עליו כרת משמע דמלקו' היו חייבים עליו וכר"מ שאמר והאוכלו בארבעים ויותר מזה לא מצאתי בדבריו דין נוקשה לא לקולא ולא לחומרא: שם כותח הבבלי וכו' התנא הקדים תערובת לנוקשה ולפי אוקימתא דרב יהודה לקמן דף מ"ג ע"א דתערובת חמיר מנוקשה אתי שפיר דנקט התנא לא זו אף זו אבל לר"נ שם דסובר נוקשה חמיר א"כ חשיב התנא בדרך זו אצ"ל זו וכבר הרגיש בזה מהרש"א לקמן דף מ"ג ע"א בתו' ד"ה ואלו וכתב דכיון דתנא דידן נחית נמי למתני שאין בהם כרת והוה לי' נוקשה לח זו אף זו סבר' ר"נ ע"כ דבריו ואני אומר יתכנו דבריו לשטת ר"ת אבל לשטת רש"י דאלו עוברין בב"י א"כ סיפא דהרי אלו באזהרה ואין בהם משום כרת הוא ענין בפני עצמו דעד עכשיו מיירי מבל יראה ועכשיו קאמר בבא חדשה הרי אלו באזהרה לענין אכילה ואין בהם משום כרת ולא קאי אין בהם משום כרת כלל ארישא והדק"ל לר"נ הוה ליה רישא זו ואצ"ל זו אך לפמ"ש לעיל דמשנתינו קאי על סיומא דפ' הקדום דמי תשמישו של נחתום ישפכו וזה הוא תערובת להכי סמוך ליה מילי דתערובת והקדימם לנוקשה ויותר יתכן ישוב זה לשטת ריב"א שפירש עוברים מן העולם ולא נזכר במשנתינו כלום מבל יראה דהרי יכול להיות שאף שאינן בב"י אפ"ה מדרבנן צריכין ביעור מן העולם ואם כן שפיר משנתינו קשורה למשנה דלעיל שג"כ שנינו ישפכו דהיינו שמתבערין מן העולם אבל לרש"י דפירוש עוברין בב"י הוא קצת דוחק דהרי לעיל במי תשמישו של נחתום לא נזכר ב"י כלל רק נזכר שישפכו וב"י מאן דכר שמיה שם ואמנם אולי סובר רש"י דזה תלוי בזה דכל מה שאינו עובר עליו בבל יראה א"ב ביעור וגם בריש מכילתין פירש רש"י אור לארבעה עשר בודקין שלא יעבור בב"י ובזה הונח לי דברי הברטנורא שבמשנה ב' פ"ק דחלה ששנינו ה"ז