צל"ח פסחים פב

לאחלופי בשאר קמח עכ"ל אבל לשון התוס' קשה ונראה דהתוס' לא דחו פי' רש"י לגמרי וגם הם מפרשים שהוא קמחא דאבישנא אלא שאינו קמחא דחמשת המינין אלא קמחא של עדשים ודאבישנא וס"ל דקמח כמות שהוא של עדשים מחליף בשאר קמח אבל קימחא דאבישנא של עדשים אפילו אם מחליף בחמשת המינין אין חשש כל כך דאין דרכם לבוא לידי חימוץ כל כך כיון שהם דאבישנא חששא בעלמא הוא דחייש לעיל דלמא לא בשיל שפיר ולכן עכ"פ לא גזרינן לאסור של עדשים ומה שסייימו התוספות שאין דרכם לבוא לידי חימוץ כל כך כוונתם על קמחא דאבישנא ובגוף הקושיא שהקשו התוס' על רש"י דלעיל אסרינן נראה דרש"י מפרש דלעיל מיירי מאבישנא שנתייבשה התבואה בתנור וקימחא דאבישנא דכאן מיירי שנתייבש הקמח עצמו בתנור דבזה לא חיישינן דלמא לא נתייבש היטב וחילוק זה מבואר ברמב"ם פ"ה ממצה הל' ה' והל' ג' ועיין במגיד משנה הל' ג' בד"ה אבל מבשלין שוב הראו לי תלמידי שגם החק יעקב סימן תס''ג כ' ליישב דברי רש"י כן

דף מ"א ע"א אמר לי' למאי נ"מ לכאורה הדבר תמוה הלא ודאי יש נ"מ אם גם חרוסת מותר או לא ונראה דרב הונא טעה בכוונת רנב"י והיה סובר שמואל אחרוסת קאמר מר דעל חרוסת הוצרכת לומר הלכה כחכמים אבל בחרדל לא שייך הלכה לפי שגם ר"מ לא פליג אלא אחרוסת ובחרדל מוד' ר"מ או אחרדל קאמר מר דגם בחרדל הוצרכ' לקבוע הלכ' לפי שגם בחרדל פליג ר"מ ואוסר וע"ז השיבו למאי נ"מ כיון שהספק שלך הוא רק בדברי ר"מ אם מודה בחרדל או לא אין בזה נ"מ לדינא כיון שהלכה כחכמים והשיבו לכדרב כהנא ופירש לו כוונתו שספק שלו הוא בדברי חכמים. שם דלמא לא מצמית צמית ולא חמוע מחמע. נלע"ד דלמסקנא אדרבא דלא כוותיה דר"נ מסתברא דלכאורה יפלא למה הוצרך שמואל לומר הלכה כחכמים פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים אלא ודאי שהוצרך לזה לפי שאמר אין הלכה כר' יוסי והיה מקום לומר צמותי לא צמית הא חמוע מחמע וכדסליק אדעתא דרב אשי לכן הוצרך לקבוע בפירוש הלכה כחכמים ולומר דלא צמית ולא מחמע וכל זה ניחא בחרוסת אבל אי חכמים מודו בחרוסת ופליגי רק בחרדל אם כן פשיטא דהלכה כרבים ועוד דאי שמואל גם בחרוסת אמר הלכה כחכמים אם כן שמואל אחכמים דמשנתינו קאי והוצרך לומר הלכה כחכמים שבמשנתינו לאפוקי מחכמים דברייתא ועיין תוס' ד"ה לא שמיע' לי אלא דלרב אשי דאמר כוותיה דר"נ מסתברא וא"כ חכמים דמשנתינו וחכמים דברייתא לא פליגי הדק"ל למה הוצרך שמואל לומר הלכה כחכמים ואפשר שזה הביאו לרנב"י לשאלה זו אחרוסת קאמר מר וכו' דלכאורה מה זו שאילה כיון שבהדיא שנינו בברייתא דחכמים מודו בחרוסת מהי תיתי לומר דשמואל פליג על הברייתא ולפי מ"ש ניחא שהיה קשה לו למה הוצרך שמואל לומר הלכה בחכמים אם לא דקאי גם אחרוסת ולתרץ דברי רב אשי נראה דהא דהוצרך שמואל למימר הלכה כחכמי' לא לאפוקי מדר"מ דאמר ישרף אלא להורות שהלכה כחכמים שאמרו יאכל מיד לאפוקי שלא תימא שרשאי לשהות אף שיעור חימוץ ולומר דמי פירות אין מחמיצין ואפילו לדברי הר"ן במשנתינו דמיירי עם מים אכתי הוצרך להורות לאפוקי מסברת הרי"ף שהביא הרא"ש בשמו לעיל דף ל"ו דמי פירות אפי' עם מים אין מחמיצין כלל ובאמת היה הרא"ש יכול להשיב שם על הרי"ף מסוגיא דכאן אלא שכבר השיב עליו מדתניא לעיל דף ל"ט ע"ב ותיקא אסור ועכ"פ כבר הוצרך שמואל לומר הלכה כחכמים לאפוקי מריב"ל לעיל דף ל"ז ע"א לדעת הרי"ף ורב אשי דקאמר צמותי הוא דלא צמית וכו' אף דחזינן דחכמים גופייהו אמרו יאכל מיד ומדהצריכו לאכול מיד ש"מ דלא צמית ואפ"ה אינו מחמע נרא' דרב אשי הכי קאמר מדבלא מים לא צמית אם כן בחרוסת שכבר הוא מעורב במים אז אפילו מחמע

שם א''ב צלי קדרה לולי פי' רש"י היה מקום לפרש א"ב צ"ק דרבי דדריש בשל מבושל לשאר משקים לית לן ריבוי לצ"ק ורבנן דדרשי שאר משקי' מק"ו אייתר בשל מבושל לצ"ק אלא דרש"י פירש איפכא דלרבנן שרי ולרבי אסור והדין עמו דהרי חזינן דפריך אחר כך ורבנן האי בשל מבושל מאי עבדי ליה ואמנם על הגמרא גופא קשה ודלמא נהפוך הוא ורבי לית לי' צ"ק ורבנן אית להו ונראה משום דאם כן הך ברייתא דצלאו ואח"כ בשלו חייב אמאן תרמי' דהרי בין רבי ובין רבנן מבעי' להו ובשל מבושל למר לאתויי שאר משקי' ולמר לאתויי צ"ק ואין לומר דרבי יוסי היא דסובר גם במצה שאינו יוצא ברקיק המבושל משום דגם ר' יוסי לא מסברא סובר כן אלא דיליף לה מפסח ועיין תוס' ד"ה אמר רב כהנא ולדעתי גם עולא סובר כן אלא דר' יוסי יליף מפסק ור"מ סובר היכי דגלי קרא גלי היכי דלא גלי לא ילפינן מפסח ומה דקאמר ורבנן האי בשל וכו' מאי עבדי ליה לא דרך קושיא אמר כן אלא סוגיית הגמ' הוא דקאמר רבנן האי בשל וכו' לאתויי צלאו ואח"כ בשלו

שם איכא בינייהו צלי קדר מדקאמר א"ב צ"ק ולא קאמ"נמי א"ב צלאו ואח"כ בשלו מכלל דבצלאו ואח"כ בשלו כולי עלמא מודים דאסור אלא דרבי סובר כר' יוסי ומצד הסברא ידעינן כמו גבי מצות ורבנן סברי כר"מ ובעו קרא לזה אי נמי דגם רבנן סברי אפי' כר"י אלא דסברי דמצה גופא מפסח ילפינן וכמו שכתבו התוס' בד"ה אמר ר"כ אבל למימר דרבי סובר דמוקמי' קרא לצ"ק ולא לצלאו ואח"כ בשלו ופוטר בצלאו ואח"כ בשלו ורבנן סברי דיותר מוקמינן לצלאו ואח"כ בשלו מדנוק' לצ"ק הוא דוחק דפליגי בסברות הפוכות אלא דלפ"ז הדרא קושיא ראשונה לדוכתא מנ"ל להגמ' דרבנן ל"ל צ"ק ורבי אית ליה ודלמא נהפוך הוא וכמש"ל ומה שכתבתי דא"כ ברייתא דצלאו ואח"כ בשלו אמאן תרמי' קשה כיון דע"כ גם עתה צריך לומר דרבי סובר דמסברא ידעינן במצה והה"ד בפסח דבישול מבטל צלי ואפי' ודלמא גם רבנן סברי כן ואתיא הך ברייתא ככ"ע וצ"ל דזה פשוט להגמ' דרבי דדריש בשל מבושל לשאר משקים א"כ דריש הרבוי לכל מיני בישול ממילא גס צ"ק בישול הוא שמתבשל במימי עצמו. ובזה עמדתי על דעת רש"י שכתב לקמן בד"ה יכול צלאו כל צרכו וכו' והאי תנא הוא דאמר לעיל צלאו ואח"כ בשלו חייב וכו משמע דלא ס"ל כמ"ש דגם רבי מודה אלא ס"ל דר' פוטר [אם לא נימא שכוונתו לאפוקי ר"מ אליבא דרב כהנא] וא"כ קשה דרבי ורבנן פליגי בסברות הפוכות ולפי מ"ש ג"כ לא פליגי בסברות הפוכות אבל סדר הדבר כך הוא שארמשקים מסברא מרבינן יותר מן הכל לפי שהם מפיגין טעם וצלאו ואח"כ בישלו מסברא מרבינן יותר מצלי קדר ואמנם רבנן סברי דשאר משקי' לא בעי קרא לרבות דמק"ו ידעינן ואף דאין מזהירין מן הדין סבירא להו דהאי ק"ו הוא רק גילוי מלתא וכמ"ש התוס' בסוף ד"ה א"ב או דס"ל כדברי הרמב"ם בריש פ"ב ממ"א וכמו"ש המגיד משנה שם דדבר שכבר ידעינן שהוא אסור בלאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין והכי נמי ידעינן שאר משקים מכי אם צלי אש וממילא כיון דבשל מבושל לא מדריש לשאר משקי' שוב מוקמינן ליה לרבות צלאו ואח"כ בשלו שהוא מסתבר טפי לרבויי מצ"ק ורבי סובר דזה לא מקרי גילוי מלתא אלא ק"ו גמור הוא נם לא ס"ל סברת הרמב"ם הנ"ל וא"כ צריך ריבוי לשאר משקים וממילא דרשינן ובשל מבושל לרבות שאר משקים שהוא מסתבר יותר לרבויי מן הכל וכיון דדרשינן לרבות שאר משקים אם כן פירוש הריבוי של ובשל מבושל היינו לרבות בכל מה שמתבשל ממילא איתרבי נמי צלי קדר ולדברי רש"י מה דקאמר א"ב צ"ק ולא קאמר אאב צלאו ואח"כ בשלו היינו משום דסוגיית הש"ס דתנא בתרא לטפויי אתי ולכך בחר לומר א"ב צ"ק שבזה רבי לטפויי אתי משא"כ בצלאו ואח"כ בשלו אדרבה רבי לגרוע אתי

עוד נלע"ד דלכך לא אמר דרבנן אית להו צלי קדר ומרבי ליה מבשל מבושל ורבי לית ליה וכנ"ל משום דאי ס"ד דרבנן מרבי צ"ק אם כן לא נכתוב רחמנא ובשל מבושל כלל ונכתוב רק אל תאכלו ממנו נא וצ"ק ושוב אתי בין שאר משקים ובין מים הכל מ"ו מצלי קדר דאף דמים לא מפיגין טעם היינו כשאר משקים אבל עכ"פ יותר משנים הטעם מצ"ק שאין בו דבר אחר כלל רק מים הנפלטים ממנו עצמו וכיון ודרבנן דרשי ק"ו ממילא ניתי כולהו בק"ו מצ''ק ובשלמא לשטת התוספות בסוף ד"ה א"ב דהאי ק"ו גילוי מלתא דבישול דקרא איירי גם בשאר משקים לא קשה כלל דנכתוב רק נא וצ''ק ושוב מים ושאר משקים אתי בקל וחומר דאם כן היה ק"ו גמור שהרי לא היה נזכר בישול בקרא כלל ואין מזהירין מן הדין אבל לשטת הרמב"ם דהיכא דאיכא לאו הבא מכלל עשה מזהירין מן הדין והרי עכ"פ איכא בכל מיני בישול לאו הבא מכלל עשה דכי אם צלי אש אלא ע"כ מדכתב רחמנא ובשל מבושל מכלל דאתי למעוטי צלי קדר ואם כן שפיר מוכח דרבנן לית להו צלי קדר וכל זה קודם שזכינו למסקנא דרבנן דרשי ובשל מבושל לרבות צלאו ואחר כך בשלו אם כן איכא למימר דרבנן מרבי הכל מבשל מבושל בין צ"ק ובין צלאו ואח"כ בשלו ושוב לא קשיא נכתוב רחמנא רק צ''ק ולא נכתוב בשל מבושל כלל דהרי איצטרך עכ"פ לצלאו ואחר כך בשלו

ובזה עמדתי על דברי הכ"מ בפ"ח מק"פ הלכה ח' שפסק הרמב"ם צלאו ואח"כ בשלו או בשלו ואחר כך צלאו או שעשאו צ"ק חייב והקשה הכ"מ כיון שפסק כרבנן דחייב בצלאו ואחר כך בשלו הוה ליה לפטור בצ"ק שאינו חייב אלא לרבי דלית הלכתא כוותיה וכתב ונראה דרבינו ס"ל דלרבנן נמי חייב על צלי קדר מריבוי דבשל מבושל ומה דאמר א"ב צ"ק היינו מק"ו לא אתיא אבל מריבויי דבשל מבושל אתי ע"כ דברי הכ"מ הם דברים תמוהים דלפי זה מאי מקשה הגמרא ורבנן האי בשל מבושל מאי עבדי וכו' והרי לדברי הכ"מ איצטרך לצ"ק ולאיזה צורך הוצרך לומר לצלאו ואח"כ בשלו ולפי מ"ש ניחא דקושיית ורבנן האי בשל וכו' כיון דהם דרשו ק"ו מאי עבדי ליה דליכא למימר לרבות צ"ק דאם כן נכתב צ"ק ולא נכתוב בישול כלל וכנ"ל ומשני דמבעי' ליה לצלאו וכו' וממילא איצטרך ולעולם דגם צלי קדר מרבי מריבויי הזה:

שם ת''ר יכול צלאו כל צורכו יהא חייב עיין רש"י שדחה לשון ראשון ונלע"ד נראה לקיים לשון ראשון ונדקדק בדברי הבריית' פ"ל אל תאכלו וגו' נא ובשל מבושל במים נא ובשל מבושל אמרתי ולא שצלאו בל צרכו למה הוצרך להביא סיפי' דקרא במים וכמו שבברייתא שאחר זה דקאמר אכל כזית חי וכו' ת"ל אל תאכלו נא ובשל מבושל וכו' הרי שלא הביא במים ולמה בכאן הביא במים ולכן נלע"ד ע"פ מ"ש התוס' בפרק כ"צ דף ע"ו ע"א בד"ה אלא למ"ד דבצלאו כל צרכו תו לא מחייב משום צלי מחמת דבר אחר יע"ש ורבנן דילפי שאר משקין מק"ו הקשו התוס' הא אין מזהירין מן הדין וכתבתי דלשטת הרמב"ם בריש פ"ב ממ"א ניחא דכיון דבלא"ה איכא לאו הבא מכלל עשה דכי אם צלי אש שפיר מזהירין מן הדין ולפי זה בנצלה כל צרכו דשוב ליכא עשה דכי אם צלי אש שוב אם בישלו אח"כ בשאר משקין פטור דאף דרבי רחמנא בלאו ואח"כ בשלו מ"מ בקרא כתיב במים אלא דשאר משקים אתי בק"ו וכל זה קודם שנצלה כל צרכו דאיכא בלא"ה עשה דכי אם צלי אש אבל אחר שנצלה כ"צ דשוב ליכא עשה שוב אינו חייב בשאר משקין דאין מזהירין מן הדין וזהו כוונת הברייתא יכול צלאו כל צרכו יהא חייב אח"כ אם בשלו בשאר משקין ת"ל אל תאכלו וכו' ובשל מבושל במים וא"כ בקרא לא כתיב רק נא ומבושל במים ושאר משקים לא כתיבי רק בק"ו ואין מזהירין מן הדין ומה דסיים נא ובשל מבושל אמרתי לך היינו שתים אלו אמרתי לך בפירוש ובזה חייב בשאר משקין שאם אחר שצלהו לא גמר בישולו בשאר משקים חייב משום מבושל ולא שצלאו כל צרכו דבזה דוקא אם בישלו אח"כ במים חייב ולא בשאר משקים ועוד דבמים על כרחך למעוטי דבר אתי וכיון דלרבנן חייב בשאר משקים וכן בצ"ק וכמו"ש למעלה א"כ במים בחנם נאמר ולדידי ניחא דעל הריבוי שמרבה צלאו ואח"כ בשלו על זה קפיד קרא שיהיה במים וכ"ז ניחא לחכמים אבל לרבי דלית ליה חיוב בצלאו ואח"כ בשלו וכמו"ש לשטת רש"י ואף אם נימא דאית ליה מ"מ לדידי' דשאר משקים מריבויי דבשל מבושל אתיין ולא מק"ו אם כן אין חילוק בין שאר משקים למים גם בצלאו ואח"כ בשלו שפיר אייתר במים ושפיר הקשה המזרחי דלא נכתוב לא ה ולא וי"ו ומהרש"א השיג עליו דגם לת''ק כאן היה לו להקשות דלמה