צל"ח פסחים פא

לשם מצה אלא לשם זבח ק"ו זו שאינה משתמרת כלל עיין שם בדבריו ולפי זה אני אומר לדעת הרא"ש לעיל שכתב דלדעת הרי"ף מי פירות אפי' בתערובת מים אין מחמצין כלל אם כן אפילו עם מים כבר ילפינן מושמרתם את המצות יצתה זו שאינה צריכא שימור כלל ושוב ליכא למדרש לחם עני פרט שנילושה ביין ושמן ודבש דקרא למה לי תיפוק ליה מושמרתם ולא מיבעי לרבה אלא אפילו לרב יוסף דאמר מצה הנאכלת לשבעת ימים מ"מ גם הוא סומך על ושמרתם את המצות כמו שפי' רש"י כאן וא"כ זו שאינה באה לידי חימוץ דלא שייך בה שימור כלל לכ"ע ילפינן מושמרתם ולפ"ז נוכל לומר דריה"ג ור"ע דפליגי לעיל דף ל''ו ע"א דמר דריש עוני ומר דריש עני לשטתייהו אזלי לפי המסקנא במנחות דף נ"ז ע"ב דכך הוצעה של משנה ואיפוך דר"ע סבר לרבות מנחת נסכים לחימוץ וסובר שמגבלה במים ורי"הג סבר לרבות לחם הפנים לחימוץ וא"כ ר"ע ע''ה כוסבר מי פירות ומים מחמיצין אם כן שייך בה שימור ולא נפיק ליה עיסה שנילושה בשמן ודבש מושמרתם את המצות לכך דריש לחם עני פרט לנילושה ביין ושמן ודבש שהיא מצה עשירה וריה"ג סובר כדעת הרא"ש אל בא דהרי"ף דגם מי פירות ומים אין מחמיצין כלל ונפקא לן מצה עשירה מושמרתם ולא מצי למדרש עני ודריש עוני שנאכל באנינות ואין לומר דאכתי נוכל לדרוש עני פרט לחלוט ואשישה דהרי''ף פי' דחלוט ואשישה היינו שנילושה עם דבש ומצות מצות ריבה דריש לרבות מבת שלמה דלא תימא שנדרוש עני דבעינן פת הדראה כדאיתא בדף ל"ו ע"ב ת"ל מצות מצות ריבה לרבות אפי' בשל שלמה וממילא שוב לא נוכל למדרש עני כלל ודרשינן עוני ור"ע דדריש עני פרט לנילושה ביין שמן ודבש ממילא אייתר ושמרתם את המצות רק למדרש למעוטי סלת תודה ומדאיצטרך למעוטי הני מכלל דלא בעינן פת הדראה דאי בעינן דוקא פת הדראה א"כ למה לן קרא למעוטי חלת תודה והרי הני סולת נינהו וממילא לא איצטרף קרא לרבות מצה של שלמה וגם לחלה ותרומה לא איצטרך קרא לרבות כמו שכתבתי לעיל דף ל"ו ע"ב מדאיצטרך קרא למעוטי ביכורים מכלל דלא בעינן מצה הראויה לכל אדם ואייתר מצות מצוה ריבה לרבות מעשר שני וריה"ג דסובר עוני קרינן ואיצטרך ושמרתם לנילוש במי פירות שאין שייך בה שימור כמו"ש הרמב"ם ולא אייתר ושמרתם לחלת תודה ורקיקי נזיר דבלא"ה איצטרך כנ"ל וממילא איצטרך מצות מצות ריבה לריבויי אפילו כשל שלמה דלא תימא עני כתיב דבעינן פת הדראה קמ"ל מצות מצות אפילו כשל שלמה ולכך לא מרבה מעשר שני

שם ותיפוק ליה מלחם עוני. לפי מ"ש התו' בדף ל"ו ע"ב בד"ה וריה"ג וכו' קשה מה מקשה ותיפוק מלחם עוני ולפי קושיא זו היינו כריה"ג דהתרצן הוא דמשני ליה סבר כר"ע ולריה"ג אי לאו דכתיב ושמרתם הוה מוקמינן לחם עוני רק לחלת תודה אבל מע"ש דיכול להיות לו היתר באנינות ע"י פדיון אם נטמא כדר"א לא הוה מפקינן מלחם עוני ונראה דקושיית הגמ' הוא לרבה דיליף מושמרתם ולדידי' אם שמרה מתחלה לשם מצות מצזוה וגם לשם תודה נפיק וכמבואר ברש"י ד"ה שאינה נאכלת לשבעה יעויין שם ועל זה מקשה דאיך נפיק בה והרי אינה נאכלת באנינות ובזה אתי שפיר מה דמשני סבר לה והוא לשון יחיד והרי הקושיא היא על רבה ועל רב יוסף והוה ליה למימר סברי לה ולפי מ"ש ניחא

דף ל"ט ע"א הכי קאמר אף עולשי שדה כעולשי גינה וחזרת יש לדקדק למה הלכתא קאמר חזרת ודי באמרו אף עולשי שדה כעולשי גינה ונראה דר' יהודה לשטתו דאמר אח"כ אף חזרת יונין וכו' דאף דאית להו שם לווי וה"נ קאמר אף עולשי שדה אף שיש להם שם לווי כעולשי גינה וקאמר על זה וחזרת כמו חזרת שכשר אף חזרת יונין וגלין ה"נ בעולשין: דש"י ד"ה ובדמאי וכו' אבל בטבל לא אע"ג דמעשר ירק דרבנן וכו' לעיל דף ל"ה ע"א גבי מצה ג"כ תנן יוצאין בדמאי אפ"ה שוב שנינו בהדיא אבל לא בטבל היינו דאתי לומר דאפי' בטבל טבול מדרבנן דהיינו עציץ שאינו נקוב לא נפיק אבל במרור כיון דידעינן מריוקא בדמאי הוא דיוצאין ומכלל דבטבל אין יוצאין וכל טבל של ירק הוא דרבנן ואפי' הכי לא נפיק שוב לא הוצרך לומר במשנתינו אבל לא בטבל ואמנם שאר פרטי' כגון מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו היכי שקדמו בכרי שכיוצא בו בירקות לאחר שהוקבע גורן למעשר וכן מעשר שני והקדש שלא פדאן כהלכתן שלא נתבארו במשנתינו צריכין טעם מדוע בקצת דברים סמכה משנתינו על משנה דלעיל גבי מצה ובקצת לא סמכה ועיין בכ"מ סוף פ"ז ממצה

שם ד"ה ואימא מרור חד וכו' מר שבכולן לכאורה צ"ע דהלא חזרת מצוה מן המובחר והוה לרש"י לפרש דמרור חד היינו חזרת ונראה דעכשיו במסקנא דהתיר הכתוב מינין הרבה א"כ השוה הכתוב אותן שאינן מרורין כל כך להמרורין שוב מצד הסברא אמרינן חזרת מצוה מן המובחר מטעמים המפורשים בסוגיא אבל אי הוה אמרינן מרור חד מסתמא אין מקרא יוצא מידי פשוטו דמרור היינו המר שבכולן ע"ב תרגמא אקלח יש לדקדק דהשתא מוקי משנתינו כר"מ ואי הוה משני דחכמים דקאמרי אבל לא יבשין תרגמא אעלין ובעלין הוא דפליגי אר"מ ובקלח מודו חכמים לר"מ הוה מוקי משנתינו כחכמים דניחא טפי למוקמי סתם משנה כחכמים ונראה דא"כ לא הוה פליגי ר"מ ורבנן אלא בעלין ולמה בעלין כמושין אלא שבירושלמי הגירסא במשנה אינו כמו שהוא במשנה שלנו בבלי אבל עכ"פ הדין מבואר בירושלמי שאינו יוצא בעלין כמושין ומז"ה הובאו דבריו בשה"ג מתיר בעלין כמושין ולדעתי לא נעלם ממנו הירושל' אלא שהיה קשה לו בסוגיא הקושיא שהקשיתי דלמא מוקי משנתינו כר"מ ומוקי פלוגתייהו בקלחין ולא מוקי פלוגתייהו בעלין ותיתי משנתינו כרבנן יניחא ליה כמו שכתבתי ומוכח מתלמיד דידן שיוצאין בכמושין אפילו בעלין דלא כירושלמי ואמנם כיון שכל גדולי הפוסקים סברי דאין יוצאין בהם כמושין א"כ סברי דהך ושוים לא קאי רק על קלחי' דפליגי ביבשים ושוים שיוצאין בהם כמושין הדרא קושיא הראשונ' לדוכתא למה מוקי פלוגתייהו בקלחין ומשנתינו כר"מ ולא מוקי פלוגתייהו בעלין ומשנתינו כרבנן ונראה משום דבתר הכי מביא כאן ברייתא ת"ר אין יוצאין בהם כמוסין משום ראב"צ אמרו יוצאין וכו' ובשלמא עתה דמוקי פלוגתייהו דר"מ ורבנן בקלחין ועל זה קאי ושוים וכו' ולא נזכר דין עלי כמושין בברייתא ראשונה א"כ פלוגתא זו דברייתא שניה בעלין היא ושייכא בין לר"מ ובין לרבנן אבל אי פלוגתא דר"מ ורבנן בעלין ובקלחין לכ"ע יוצאים אפי' יבשין ובעלין שוים שיוצאים כמושים וא"כ ת"ק דברייתא שניה דלא כר"מ ודלא כרבנן ויהיה שלש מחלוקת בעלין דלר"מ יוצאין אפי' יבשין ולרבנן יוצאין בהם א כמושים ולת"ק דראב"צ אפילו כמושין אין יוצאין בהם

רש"י ד''ה כעין דאורייתא ואין לו היתר במושבות וכו' הקשה מהרש"א דלרי"הג קיימינן ואיהו אינו ממעט מעשר שני ממושבות רק מעוני שנאכל בשמחה ולא באנינות ולפי ענ"ד לא קשה מידי דהרי לעיל דף ל"ו ע"ב בקושיית הגמרא ורי"הג תיפוק ליה מלחם עוני עיין בדברינו שם בתוספות ד"ה ורי"הג שפירשנו קושיית הגמרא בין ע"פי פירושי ובין ע"פי פי' התוספות לא שהקושיא דנילף בין מעשר שני ובין ביכורים מלחם עוני אלא הקושיא שראוי להפך הדרשות ולמדרש מעשר שני ממושבות וביכורים מלחם עוני ועל זה משני התם דרי"הג סובר כר"ש דמתיר ביכורים לאונן ולכך אי אפשר ליה למדרש בהיפוך אבל רמי ב"ח אף שהאבעי' שלו אליבא דרי"הג היינו בדין זה דלא נפיק במצה של מעשר שני ולא ס"ל מצות מצות ריבה אבל בהא דמתיר ריה"ג ביכורים לאונן לא ס"ל לדמי ב"ח כוותיה אלא ס"ל כרבנן דר"ש דאיסורי' לאונן וממילא דרשינן מושבותיכם למעוטי מעשר שני ולחם עוני למעוטי ביכורים ועולים דברי רש"י כהוגן ובזה גם דברי רש"י בפירוש התורה בפרשת בא בפסוק בכל מושבותיכם למעוטי מעשר שני עולים כהוגן ובלימוד התלמידים אמרתי דרך אחרת בכוונת רש"י בשמעתין

דף מ' ע''א הדר אמר רבא מותר ללתות וכו' ואי אפשר לנקיה בלא לתיתה ויש לדקדק אכתי מנ"ל דמותר לאכילה והרי יוצאין תניא והיינו בדיעבד ודומיא דשעורין דאין לותתין ובדיעבד אם לא נתבקעו מותרים ונראה משום דהך ברייתא הובא לעיל דף ל"ז ע"א וכך שנויי' יוצאין בפת נקי' ובהדראה ובסריקין המצויירין אעפ"י שאמרו אין עושין סריקין המצויירי' וכו' נמצא שבסריקין שיש חילוק בין תחלה לדיעבד מסיים בהדיא אע"פ שאמרו ואם כן אי ס"ד דלתיתה אסורה לכתחלה ואין היתר לנקי' אלא דיעבד ה"ל לסיים אע"פ שאמרו אין לותתין ואין עושין סריקין המצויירין ומדלא סיים רק בסריקון ש"מ שלתיתה מותרת לכתחלה שם מ"ט לא אימא וכו חיטין של מנחות אין לותתין וקרי להו סולת וכתב מהרש"א והא דלא קשי ליה מ"ש שיטין של מנחות שאין לותתין ומ"ש מצת המצוה שלותתין וכו' דאיכא למימר דרבא פליג על שמואל וכתב הפ"י דלפי זה כ"ש למסקנא דאמר רבא מצוה ללתות דפליג על שמואל עיין שם ולענ"ד זה אינו דאם היה רבא למסקנא פליג על שמואל אם כן איך פסק הרמב"ם כשמואל והרי רבא בתרא הוא ואף שדבר זה אם אביי ורבא גופייהו הם בכלל מה שאמרו שמאביי ורבא ואילך הלכתא כבתראי אינו מוסכם מ"מ הרי הרמב"ם גופי' בפ"ה מהלכות מצה פסק בהא כרבא שמותר ללתות ולכן נלע"ד דמסקנ' שטעמי' דרבא משום דבעי שימור משעת קצירה אם כן שפיר יש חילוק בין חיטין של מנחות למצת הפסח דמצה דבעי שימור משעת קצירה נזהר בה יפה ושומרה מחימוץ ולכן מותר ללתות משא"כ מנחות דלא בעי שימור משעת קצירה ולפעמים לא אסיק אדעתא בשעת קצירה שהיא למנחות וגרע מנחה לענין לתיתה מפושרין דפושרין במקוה זריזין אבל לתיתה אינה במקום זריזין ועיין בדברינו לעיל דף ל''ו ע"א ובדין שימור אי בעינן משעת קצירה ודעת הרמב"ם בזה וטעם למה השמיטו הרי"ף והרמב"ם הך דרב הונא דבציקות של א"י ממלא כריסו מהם הכל מבואר אצלי בחיבורי נודע ביהודה מהדורא תניינא אם יזכני השם להוציאו לאורה. רש"י ד''ה ואפ"ה כו' לא הדר בי' ממאי דאמר בעינן שימור קודם לישה' דקדק רש"י בלשונו ולא כתב דלא הדר ממאי דאמר מצוה ללתות דמזה אפשר דשפיר הדר בי' מחמת קושיית התוספות בד"ה כי מהפכיתו ולא ס"ל לרש"י תירוץ של התוס'

ע"ב א''ל רנב"י לרב הונא וכו' מכאן סתירה למה דמשמע מפירוש רש"י בסוף פרק כל הגט דסתם רב נחמן שבש"ס היא רנב"י ועיין שם בתוספות בד"ה אלא לא צריכנא להו וכאן רב נחמן בר יצחק מסתפק בכוונת דברי רב נחמן הרי כסתם ר"נ איננו רב נחמן בר יצחק ודע שאף שם בגיטין השיגו התוס' על פי' רש"י ודעתם ר"נ המוזכר בש"ס שהוא חתנא דריש גלותא הוא ר"נ בר יעקב מכל מקום בחולין דף יו"ד ע"א בד"ה עד שיאמר וכו' כתבו והא דאמר ר"נ לחמותו דודי חסרת וכו' ושם במס' נדה דף ס"ז ע"ב אמרינן דביתהו דאבא מרי ריש גלותא דאקוט ואזול ר"נ בר יצחק לפיוסא יעויין שם והתוס' כתבו שאמר לחמותו א"כ משמע שר"נ בר יצחק הוא חתנא דר"ג כפירש רש"י שם בגיטין

תוס' ד"ה רבא מחו לי' וכו' קמח של עדשים דאין דרכם לבוא לידי חימוץ כל כך עכ"ל ודברים תמוהים הם דהלא אינם באים לחימוץ כלל ואין לך דבר חוץ מחמשת המינים שיבוא לידי שום חימוץ וכמבואר לעיל דף ל"ה ע"א והרא"ש כתב קמח של עדשים ולא חיישינן דלמא אתי