צל"ח פסחים פ

מע"ש אפילו בזמן נוב וגבעון עכ"פ אינו נאכל רק בכל ערי ישראל אבל לא בס"ל ולא עוד אלא שאני תמה מאד על התוס' כאן שהקשו כן ומשמעות דבריהם שרשמו כאן ולא בתחלת ברייתא דמעל"ד משמע שגם על ר"ע הקשו כן והרי ר' עקיבא סבר שם בקידושין דמושבות בכל מקום שאתם יושבים ולדידי גם ריה"ג סבר כן ושפיר ממעט ממושבותיכם אפילו בנוב וגבעון ולקמן דף ל"ח ע"ב דאמר זאת אומרת חלת תודה וכו' נאכלין בנוב וגבעון איכא למימר דהך תנא דהך ברייתא שם שהוצרך לדרוש מושמרתם ס"ל כר' ישמעאל שם בקידושין דמושבות הוא דוקא ארץ ישראל ונחזור לראשונות דחלת מעשר הוא ממש כמו ביכורים ומחד קרא נפיק ואף שכתבתי דחלת מעשר לא דמי לביכורים דבחלת מעשר איכא למימר הואיל ולא קרי ליה שם נראה דהיינו בירושלים דהתוס' לקמן ל"ח ע"א בד"ה או דלמא הקשו דאי אמרינן הואיל א"כ גם ביכורים נימא הואיל ואי לא קרי לה שם ונדחקו שם ולתנ"ר בחלה איכא תרי הואיל לקולא חדא הואיל ואי לא קרי לה שם חלה אז גם עתה שהוא בירושלים אית ליה היתר בכל מושבות כדר"א וגם אף אחר שקרא לה חלה איכא עוד הואיל לקולא הואיל ואי לא העלהו לירושלים לכן אמרינן הואיל משא"כ בביכורים ליכא רק הואיל ואי לא קרי לה שם לא אמרינן הואיל ומעתה בנוב וגבעון דלא שייך הואיל ולא העליהו שהרי תחלתו תכף הוא בערי ישראל ונשאר רק הואיל ואי לא קרי לה שם וזה שייך גם בביכורים

ודע דאף שאני אומר דגם בנוב וגבעון שייך למעוטי ממושבותיכם דעכ"פ אינו נאכל בח"ל אעפ"כ לענין מחיצה לקלוט דרבנן שכתבתי שיש לו פדיון ע"י שיוציאנו זה שייך דוקא בירושלים שמתחלתו הי' בר פדיון אלא כשהעלהו אמרינן קלטוהו מחיצת בזה הוא רק מדרבנן ואם עבר והוציאו הרי הוא כבתחלה ויכול לפדותו אבל בנוב וגבעון שבכל ערי ישראל אינו בר פדיון רק שיוציאנו לח"ל ויפדנו בזה שפיר אמרינן מחיצות של גבול א"י קולטין מן התורה ואינו מועיל שיוציאנו לחוץ כיון שמעולם לא היה בר פדיון והיה יוצא מזה דין חדש דתבואה הגדילה בירושלים תוך העיר שוב מע"ש נקלט מן התורה ואין לו פדיון אף אם הוציאו לחוץ ועדיין לא מצאתי לי חבר בזה ולקמן דף ל"ת ע"א יבואר שאין הדין כן ואפי' תבואה הגדילה בירושלים אפילו הכי מחיצה לקלוט דרבנן

ל''ז ע''א אמר רב הונא טפח שכן מצינו בלחם הפנים וכו' יש להקשות לרב הונא דבעי לדמות מצה ללה"פ קשה והרי לחם הפנים היה נילושים שני עשרונים החלה האחת ואלו במצה קיי"ל לקמן דף מ"ת ע"א קבא מלוגנאה לפיסחא וכן לחלה ואם בלישה החמירו במצה יותר מלה"פ אף שלישת לה"פ לא היה בזריזין ולא במקום זריזין דלה"פ לישתן ועריכתן בחוץ וכמ"ש לעיל דף ל"ו ע"א ק"ו באפי' דלה"פ הוא בזריזין ובמקום זריזין שאין ללמוד מצה מלה"פ והרא"ש לקמן בפרק ואלו עוברין באמת סתר דעת האוסרין אפי' דיעבד אם לש יותר משיעור חלה דהרי לאם הפנים היה שני עשרונים החלה האחת ודעת הרא"ש דלענין דיעבד עכ"פ אין להחמיר במצה מה שמותר בלחם הפנים לכתחל' אבל עכ"פ להתיר לכתחלה במצה מה שמותר בלחם הפנים אי אפשר מדאמר רב קבא מלוגנאה לפסחא ואיך רצה רב הונא ללמוד עובי טפח להתיר לכתחלה שהרי ב"ה מתירין היינו לכתחלה וצריך לומר דרב הונא לא ס"ל לההוא דרב לקמן אלא ס"ל דמותר ללוש שני עשרונים כאחד כמו בלה"פ אלא דקשיא למה דמסיק שאילת את רבי ומנו רב וכו' ואמאי קרי ליה פת עבה משום דנפישא בלישה ולא יהיב שיעורא קשה והרי בפסח אי אפשר להתיר יותר משיעור חלה שהרי רב עצמו קאמר לקמן קבא מלוגנאה לפיסחא וצריך לומר דכאן משום טרחא קאי דמשום טרחא ליכא איסורא אבל באמת בפסח אסור יותר משיעור חלה וזהו כוונת הרי"ף יעויין בדבריו ובדברי הרמב"ן ואני מוסיף בה מעט תבלין דהרי"ף אההוא לישנא דקרי ליה פת עבה דנפישא בלישה ואם כן גם הלישה מתירין ב"ה וקאמר הרי"ף דהיינו בשאר ימים טובים ולא בפסח ולדעתי דהך ואמאי קרי ליה וכו' והך ואבע"א באתרי דההוא תנא וכו' מישך שייכי ושניהם צריכי דהך ברייתא השנוי' בפסח לא מיירי מלישה רק מאפי' ובאתרי' דההוא תנא וכו' והך ברייתא שגי' ששנינו בה אין אופין וכו ביום טוב וב"ה מתירין בכל המקומות איירי וקרי לה פת עבה דנפישא בלישה

ע"ב אמר לך ר"י תנאי היא וכו' ת"ק סובר מעשה אילפס חייבין ויש לדקדק ודלמא בהרתיח ולבסוף הדביק דבזה חייב ת"ק ורי"ס אין לחם אלא האפוי בתנור אבל באילפס אפילו הרתיח ולבסוף הדביק אינו לחם ורבי יוחנן דמחייב אפילו הדביק תחלה אין לו סיוע אפילו מדברי ת"ק ונראה דהרי איכא לדקדק למה אמר ר"י בלשון שלילה אין לחם אלא וכו' וכיון דעל מעשה אילפס בא לחלוק הוה ליה למימר ר"י אומר מעשה אילפס פטורים וצריך לומר דאם כן הוה אמינא דהא דפטר מעשה אילפס היינו בהדביק ולבסוף הרתיח אבל בהרתיח תחלה מודה ר' יהודה לכך הוצרך לומר בלשון שלילה אין לחם וכו' דבאילפס בשום אופן אינו קרוי לחם ואם כן ממילא מוכח דת"ק מחייב אפילו הרתיח ולבסוף הדביק דאי לא תימא הכי הדק"ל נימא ר' יהודה רק מעשה אילפס פטורים וממילא נדע דהיינו אפילו הרתיח תחלה דאל"כ היינו ת"ק ובזה נדחים גם דברי התוס' בד"ה אמר לך ר"י וכו' שכתב דללישנא דזה וזה לחיוב איכא תנאי בהך ברייתא גופי' ודבריהם צ"ע דאכתי הוה לי' לר' יוחנן למימר אנא דאמרי כאיכא דאמרי זה וזה לחיוב אבל לפי מה שכתבתי ניחא דזה וזה לחיוב איכא לאוקמי בהרתיחו ולבסוף הדביק דף ל''ח ע"א או דלמא שאני התם דכתיב עריסותיכם תרי זימני דבר פשוט בסוגיא זו דעיסה של מ"ש לר"מ ודאי פטורה מן החלה ומינה דהה"ד מצה דהרי מצה ילפינן ג"ש מחלה ודחי' זו דדחי שאני התם הוא רק לאתרוג דבאתרוג יש לדחות דברי רב אסי ולמימר דאף לר"מ מקרי לכם כיון שיש בו היתר אכילה וכרבי חייא ב"א בסוכה דף ל"ה שפירש הטעם משום דאין בו היתר אכילה ואין בזה ספק ובפרט בחלה שהרי בפירוש אמר ר"מ עיסה של מ"ש פטורה מן החלה ולכן אני תמה על הכ"מ בפ"י ממצה שפסק הרמב"ם שיוצאין במצה של מעשר שני בירושלים וכתב הכ"מ בשם הר"ר מנוח וז"ל תימא דהרי קיי"ל כר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא ואמר רב אסי לדברי ר"מ אין אדם יוצא במצה של מ"ש וי"ל דס"ל כר חייא ב"א בפ' לולב הגזול עכ"ל ודבריו תמוהים דבחלה ומצה לא פליג רחב"א ופשיטא שתמוה על הרמב"ם בפ"ו מביכורים הל' ד' שפסק עיסה של מעשר שני חייבת בחלה ויותר מזה אני תמה על הכ"מ בשם הר"י קורקס שם שרצה לפרש ברייתא אחת בתוספתא שר"מ עצמו סובר שחייבת בחלה והוא דבר תימא שהרי ר"מ אמר בפירוש שפטורה מן החלה שוב מצאתי בכפות תמרים שהרגיש בזה ורצה לומר שהרמב"ם דחה ברייתא זו שהוא בתלמוד ואחז עיקר הברייתא שהביא הכ"מ שם ואין דברים אלו מתקבלים לדחות ברייתא מפורשת מקמי ברייתא סתומה דאטו בבריתא שהביא הפ"מ מפורש שר"מ סובר שחייבת בחלה והכ"מ כתב שמשמע שמודה ר"מ ברישא יעויין שם והנלע"ד שאף שקיי"ל כר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא מ"מ כיון דפסקינן כר חי"א ב"א דהיתר אכילה מקרי לכם אלא דס"ל לר"מ דכיון דכתיב תרי עריסותיכם ממעטינן אפילו מה שיש לו היתר אכילה בהא לא קיי"ל כר"מ ואף שבזה לא מצינו שנחלקו חכמים עליו שחכמים ס"ל דמעשר שני ממון הדיוט הוא לגמרי מ"מ על כרחך ר"מ ס"ל דכל שאר דרשות דדרשינן מעריסותיכם כולהו אתיין מחד עריסותיכם עיין מנחות דף ס"ז ע"א בתוס' ד"ה חד עריסותיכם וממילא אייתר חד עריסותיכם למעוטי מעשר שני אף שיש בו היתר אכילה כיון שאין בו דין ממון וכל זה לר"מ אבל לרבנן ע"כ לא אייתר עריסותיכם דאל"כ מה ידרשו בייתור הזה דהרי לדידהו מעשר שני ממון הדיוט וכיון דרבנן לא דרשי עריסותיכם עריסותיכם קיי"ל בהא כרבנן וממילא שוה חלה ומצה לאתרוג ולר' חייא ב"א דאמר דבעינן היתר אכילה מעשר שני יש בו היתר אכילה ואתיין כל פסקי רבינו כהוגן

אחר כתבי הדברים האלה בינותי בספרים ומצאתי בשער המלך פ"ו ממצה כתב נם כן לתרץ דברי הרמב"ם על דרך הנ"ל כהרמב"ם אינו דורש עריסותיכם תרי זימני אלא שתלה הטעם דר"מ לשטתו דגלגול א"י אינו פוטר ואייתר חד עריסותיכם אבל רבינו פסק דגלגול א"י פוטר ובעי תרי עריסותיכם חד למעוטי גלגול א"י וחד למעוטי גלגול הקדש ואני אומר דברים הללו דברים דחוים הם דלמסקנא דמסיק רבא שם במנחות דף ס"ז ובין ר"מ ור"י ובין ר' יוסי ור"ש משוו חלה לתרומה אינו צריך שום עריסותיכם בחלה וילפינן ראשית ראשית מתרומה ודו"ק בדברי רבינו הרמב"ם בפ"א מתרומות הל' י"א שפוטר מירוח א"י כתב הטעם דכתיב דגנך ולא דגן א"י ובהלכות ביכורים פ"ו הלכה ח' כתב עיסת הא"י פטורה ולא כתב הטעם משום דכתיב עריסותיכם והרי אין דרכו של הרמב"ם להשמיט טעם המבואר בגמרא והרי במנחות אמרו עריסותיכם ולא עיסת א"י אלא ודאי שכל זה הוא לפי ההוה אמינא שיש חילוק בין תרומה לחלה אבל למסקנא אין הטעם משום עריסותיכם כלל בין לר' מאיר ובין לרבנן ועריסותיכם לכדי עיסת מדבר ואידך עריסותיכם לרבנן אורחא דקרא אגב דכתיב עוד הפעם מראשית למדרש ולא כל ראשית כתב נמי עריסותיכם או לאיזה דרשה אחרת

ומה שכתב עוד בשאר המלך לתרץ דברי הרמב"ם מטעם הואיל ואי בעי מתשיל עלה וכקושיית התוס' לקמן דף מ"ו ע"ב בד"ה הואיל וסבירא ליה להרמב"ם דר"מ סבר דלא אמרינן הואיל לכך פטורה מן החלה אבל הרמב"ם סבר דאמרינן הואיל ואני אומר אי משום הואיל תינח מעשר שני דידי' אבל במעשר שני שניתן לו במתנה דלא שייך הואיל איך נפיק ידי מצה ואיך חייב בחלה ואיך פסק הרמב"ם סתם שחייבת בחלה וכן שיוצא י"ח מצה בשלמא התוס' הקשו שפיר דאיך קאמר רב אסי סתם לדברי ר"מ אינו יוצא י"ח בפסח דמשמע בשום מעשר שני אינו יוצא והקשו דעכ"פ במע"ש שלו אמאי לא יצא נימא הואיל ואי בעי מתשיל שם מהו שיצא י"ח בחלה כו' הרמב"ם לא הביא דין חלת מעשר שני בפ"ו ממצה רק כ' סתם שם בהלכה ז' שיוצאין במצה של מע"ש בירושלים וכו' שמעשר שני אפשר שיפדה ויאכל בכל מקום. ונראה שאיהו לשטתו דפסק בפ"ב ממעשר שני הלכה ט' שמחיצה לקלוט הוא דרבנן ואם כן גם חלת מעשר שני יש לו היתר בכל מושבות ובעיא דרשב"ל בשמעתין הוא למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא וכמו שכתבו התוס' בד"ה אבל חלתו ומזה מוכח דגם פירות שגדלו בירושלים עצמו ג"כ לא קלטו אותן המחיצות מן התורה דאל"כ אכתי היה לו להרמב"ם להביא דין חלת מעשר שני ונ"מ לתבואה שגדל בירושלים אם יוצא בחלת מעשר שני שאם היה בזה מחיצה לקלוט דאורייתא אם כן לא משכחת לו היתר בכל מושבות אלא כשנטמא ושייך שוב בעי' דרשב"ל בחלתו אלא ודאי דגם זה הוא רק מדרבנן ודלא כמ"ש לעיל דף ל"ו ע"ב אלא דאכתי לא נחה דעתי למה לא הזכיר הרמב"ם חלה מהלוכת בכסף מעשר שני שזה לא משכחת לה היתר מושבות כלל כשהוא טהור אפילו בריחוק מקום וכמבואר ברמב"ם ג"כ בריש פרק ז' ממעשר שני ולא משכחת בו פדיון אלא כשנטמא ובזה שייך הבעיא דכאן ואף שבודאי הדין שיוצא בו וכדמסיק רבא דמסתבר דשם מעשר חד הוא מ"מ היה לו להרמב"ם להזכירו בפירוש ולא מצאתי לנושאי כליו שהרגישו בזה ואולי כיון שמה שלוקח בכסף מעשר אינו נפדה טהור בריחוק מקום הוא רק מדרבנן וכמו"ש התוספות כאן בסוף ד"ה ר"י אומר וכו' לא שייך למימר שאינו נאכל בכל מושבות ואולי כיון שהוא רק מדרבנן אם עבר ופדהו מה שעשה עשוי ונאכל בכל מושבות ע"ב יצאה זו שאינה משתמרת וכו' רבינו הרמב"ן במלחמות לעיל דף ל"ו ע"א דמביא התלמוד ראיה מריב"ל דאמר יומא כמא לא תלושי בדובשא משום דבעינן לחם עוני כ' דע"כ עם מים מיירי דבלא מים אפילו לא בעינן לחם עוני אין יוצאין בו דכיון שאינו בא לידי חימוץ אינו צריך שימור והרי פסלינן חלת תודה משום שאינה משתמרת