צל"ח פסחים עח

בדין מה"ב וה' יזכני להוציאו לאורה

רש"י ד"ה דמאי לא חזי ליה ואמרינן לקמן מי שאסורו משום ב"ת חמץ לבדו וכו' אי נמי הוה ליה מה"ב בדברי רש"י הללו תרי תמיהי חזינא ובשלמא דברי רש"י במשנתינו שפיר כתבתי לעיל שרצה לפרש גם לראב"י דום רב אחא צריך עכ"פ לפרש המשנה אבל קושית הגמרא דמקשה הא לאו חזי ליה שפיר אתיא משום מצוה ה"ב אפילו לראב"י דאף שכתבתי דדוחק לאוקמי משנתינו דוקא בזמן הבית אבל גם איפכא אי אפשר לאוקמי משנתינו דוקא בזה"ז ועוד שהרי במשנתינו שנינו חלות תודה וא"כ ע"כ גם בזמן הבית מיירי ואז מצה גם לראב"י דאורייתא ולא חזיא ליה משום מה"ב ועוד למה אחז רש"י משום ב"ת חמץ לבדו ולא פירש כר"ש שאין איסורו משום ר"ת חמץ משום דאין איסור חל על איסור ועיין מהרש"א מ"ש לקמן בדברי רש"י בד"ה טבול מדרבנן ונראה כוונת רש"י בזה ע"פ מאש התוס' בד"ה יוצאין בדמאי מסופק ר"י וכו' א''נ יוצאין אף לכתחלה הואיל ושרי לעניים ואכילת מצה נקראת אכילת עניות ולכאורה דברי התוס' תמוהים דהאיך ס"ד דשרי משום דנקרא אכילת עני א"כ למה אמר כלל דאי בעי מפקר נכסיה ונראה שהתרצן רצה ליישב גם לטעמא דברייתא דמי שאסורו וכו' ולזה לא מהני דמצה אכילת עני היא דתינח עכשיו שהיא מצה אבל אם היתה חמץ לא היתה אכילת עני והיתה אסורה משום דמאי ואין איסורי משום ב"ת חמץ ולכך הוצרך לומר דאי בעי מפקר נכסיה ושפיר אסור משום חמץ שאז אין בו איסור דמאי ומזה הוכיח רש"י דעל כרחך רצה התרצן ליישב גם טעם הברייתא ולכן פירש רש"י תכף בדברי המקשה הא לא חזיא ליה דאמרינן לקמן מי שאסורו משום ב"ת חמץ ואכתי אי הוה רש"י מפרש כרב ששת ולומר שהתרצן רצה ליישב משנתינו גם לר' שמעון דסבר אין איסור חל על איסור אכתי היה די לתרץ דתנן מאכילין את העניים דמאי ולא היה צריך לומר דאי בעי מפקר וכו' דכיון דעכ"פ דמאי מותר לעניים וחמץ אסור בין לעניים ובין לעשירים א"כ היה חמץ איסור מוסיף ושפיר חל על איסור דמאי ולכן הוצרך רש"י לפרש שרצה לתרץ גם לרבינא דבעינן מי שאסורו משום בל תאכל חמץ לבד ולכן הוצרך המתרץ לחדש דאי משקר נכסיה הוה ליה עני ולית בו אלא איסור חמץ לבדו ונפיק בו עתה ידי מצה ומה שפירש רש"י אי נמי דהוה מהאב היינו משום שרצה לפרש שיהיה קושיית המקשה שייך עכ"פ גם לרב ששת דמחוורתא כוותיה ואמנם חזינא לרש"י לקמן בד"ה טבול מדרבנן שכתב ולא דמי לדמאי וכדאמרן דהתם אשכחן ביה היתרא לכתחלה הלכך הכא בדיעבד נפיק עכ"ל רש"י ואם כן לא ס"ל לרש"י סברת ר"י בתוספת ונראה דאף דלא ס"ל לרש"י שיועיל מה שנקרא אכילת עני לענין לכתחלה אבל מועיל עכ"פ שיועיל דנפק אף בלא האי מנו דאי בעי מפקיר נכסיה

תוספת ד''ה אין מחמיצין היינו להתחייב כרת כדאמר בהדיא אין חייבין על חימוצה כרת ויש לדקדק תינח למה דמסיק דטעמיה דר"ל משום דהוה מי פירות וכו' אבל לפום מה דס"ד דרב פפא לפרש טעמיה דר"ל מהקישא דלא תאכל עליו חמץ וכו' אם כן ודאי אפי לאו לית ביה דהרי האי הקישא גבי לא תאכל כתיב ואם כן קשה למה אמר אין חייבין על חימוצה כרת ואומר אני דלפי ההוה אמינא דטעמיה מהקישא אין זה דיוקא ואף דאמר אין חייבין כרת אעפ"כ אפילו לאו לית ביה והא דאמר אין חייבין כרת משום דלפי ההוה אמינא הזאת איצטריך הך הקישא להכי ונסתר הוכחת ר"ש לעיל דף כ"א ע"ב דקאמר וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ וגו' בשעה שישנו וכו' דהרי הך הקישא איצטריך לכדר"ל למפטר בעיסה שנילושה במי פירות וא"כ ראש לית ליה דריש לקיש וריש לקיש אליבא דר' יהודה קאי ולר"י תלתא קראי כתובי חד לפני זמנו וכו' ואם איכא למימר דע"כ לא פטר קראי מחמץ בדבר שאינו יוצא בו ידי מצה אלא לפני זמנו אבל תוך זמנו דאית ליה קרא בפ"ע ולא כתיב ביה היקש למצה חייב על כל חמץ אפילו במה דלא נפיק ביה ידי מצה להכי קאמר ר"ל אין חייבים על חימוצה כרת ועל כרחך תוך זמנו מיירי דכרת גם לר' יהודה ליכא אלא תוך זמנו ואפ"ה ממעטינן עיסה שנילושה במי פירות ולעולם דאפילו לאו לית ביה וכל זה לפי ההוה אמינא שהוא משום הקישא ואיכא מקום לטעות לחלק בין לפני זמנו לתוך זמנו יש לומר סברא הנ"ל אבל למה דאיתער בהו רב אידי ואמר טעמיה דר"ל משום דהוה מי פירות שוב אין מקום לטעות לחלק בין לפני זמנו לתוך זמנו שפיר קשה למה אמר אין חייבין כרת אלא טל כרחך למידק כרת הוא דאין חייבין אבל לאו אית ביה כמושהוכיחו התוספת אלא דאכתי קשה לפי ההוה אמינא דטעמא דרב פפא מהקישא ואם כן על כרחך כר' יהודה ס"ל והיא גופא קשיא ודלמא ההיקש הזה הוא באמת רק לפני זמנו ומנא ליה לר"ל דגם תוך זמנו אימעט מהיקשא דקאמר אין חייבין כרת דמיירי תוך זמנו ונראה דאף לפי ההוה אמינא דטעמיה דר"ל מהיקשא אף שמוכח דר"ש לית ליה דרשב"ל שהרי ר"ש בהדיא יליף לעיל מהך הקישא בשעה שישנו וכו' אעפ"כ רשב"ל שפיר סובר כר"ש דלפני זמנו בשום חמץ אינו עובר עליו ולא מהך הקישא דיליף ר"ש אלא מטעם אחר דכיון דכולהו קראי מצריך להו ר"ש לעיל ממילא לית לן קרא על לפני זמנו וכקושיית התוספת לעיל דף כ"ח ע"ב בד"ה א"כ ואין להקשות א"כ מאי מיתיב רב הונא מהמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ודלמא הך ברייתא ר' יהודה היא דאית ליה קרא ללפני זמנו ואם כן לפני זמנו הוא דאיתקיש דבעינן דברים שיוצא בהן י"ח מצה אבל תוך זמנו לא איתקיש ולכך חייב כרת ורשב"ל סובר כר"ש ועל כרחך תוך זמנו איתקוש ונראה דשפיר אותיב דהרי רשב"ל עצמו מפרש שם בחולין טעם הדבר מקרא דנפש לרבות את השותה ועל קרא לא שייך למימר ר"י היא

ועפ"י הדברים הנזכרים יש מקום ליישב דברי הרי"ף שמביא הרא"ש דסובר דמי פירות ואפילו עם מים מותר לגמרי ומביא ראי' מריב"ל דלקמן דף ל"ו ע"א וכתב שאין שום אמורא חולק בדבר ולדידי גם לרשב"ל שום איסור אין בו אפי' בתערובת מים וקשיא קושיית התוס' דלמה אמר אין חייבין על חימוצו כרת ולא רציתי להאריך וסמכתי על המבין שיבין מדעתו והנחתי להמבין מקום להתגדר בו

דף לו ע"א מ"ט דר"ע וכו'' אף שר"ע פירש טעמו דמצות מצות ריבה אפ"ה מקשה מ"ט דר"ע דמצות מצות ריבה מעשר שני ולחם עוני וממעט נילושה בשמן ודבש ואימא איפכא מצות מצות ריבה נילושה בשמן ועוני ממעט מ"ש ומשני עני כתיב ואם נימא מצות ריבה נילושה בשמן ודבש אין לנו מה לדרוש מהכתיב דכתיב עני שום דבר משא"כ אי מרבינן מעשר שני אכתי איכא למדרש מדקרי' עוני כשמואל שעונין עליו דברים הרבה. שם לישה וכו' במקום זריזין איתא וכו' ומנחת העומר שלא היתה לישתה במקום זריזין דבהדיא תנן במנחות דף צ"ה ע"ב לישתן ועריכתן בחוץ וא"כ לא היתה לא בזריזין ולא במקום זריזין ואפילו הכי נילושה בפושרין דהרי סתם שנינו כל המנחות נילושים בפושרין כבר הרגישו בזה התוספות במנחות דף צ"ה ע"א בד"ה כל המנחות וניחא להו דמסקינן כאן דציבור שאני אלא דאכתי קשה לי המקשה שהקשה ומ"ש ממנחת העומר דלא אסיק אדעתא דציבור שאני אם כן למה הקשה מלתיתה שהוא רק ברייתא הוה ליה להקשות מלישה דתנן לישתן בחוץ ותנן כל המנחות נילושים בפושרין ונראה דלא אלימא ליה להקשות ממשנה דכל המנחות נילושים בפושרין דאולי לא כיילא המשנה רק מנחות של יחידים ולא מנחת העומר ולחם הפנים ולכך הקשה מלתיתה ולמסקנא דמסיק צבור שאני שוב באמת אנו אמרינן דגם מנחת עומר ולחם הפנים בכלל המשנה דכל המנחות נילושים בפושרין וציבור שאני כמו"ש התוספת במנחות

שם ומ"ש ממנחת העומר דתניא לותתין וכו' הא דלא הקשה בלא זה על שמואל דאמר חיטין של מנחות אין לותתין מהך ברייתא דמנחת העומר לותתין ומאי שייטא דהך קושיא כאן ונראה משום דאיכא למימר דשאני מנחת העומר דבעי קצירה לשמה ודחיא שבת מהאי טעמא וכיון שתחלת מעשיה מקצירה ואילך לשם העומר נזהר בה מחימוץ ולכן לותתין אותה משא"כ שאר מנחות דלא בעי קצירה לשמה ואין מעשיה לשם מנחות עד שמביא הסולת אל הכהן לכך אין לותתין אותה והיה סבור דבר שעושה לשמן שוב הוא זריז בדבר ומועיל לשמור מחימוץ אבל בשמעתין ששנינו ושוין שאין לשין את העיסה בפושרין ואף מה דאמר ר' עקיבא שבתי היתה וכו' דמוקי לה בי"ט שני מ"מ הך דאין לשין בפושרין משמע לי' שאף בליל ראשון אין לשין בפושרין והרי מצת ג"כ בעי שימור ואפי' למאן דלא בעי שימור משעת קצירה משעת לישה ודאי בעי שימור לשמה ואפ"ה אינו מועיל לעשותה בפושרין אם כן לגבי עומר למה הותר לתיתה ובודאי שהתרצן היה יכול לשנויי אף דשימור אינו חשוב. כזריזות דכהונה שיועיל לענין פושרין אבל אעפ"כ מועיל לענין לתיתה שאינו חמור כמו פושרין אלא לפי שבאמת העומר היה נילוש גם כן בפושרין אף שלא היה במקום זריזין וכן לחם הפנים וכמו"ש התוספות במנחות שהבאתי לעיל לכך משני לי' דבר השוה לכל הקושיות דציבור שאני ועיין לקמן בחידושינו דף מ' ע"א

רש"י ד''ה אין לשון וכו' ובמועד קאמר וכו' דהבערה שלא לצורך היא וכו' מכאן משמע דס"ל לרש"י דחמץ אף שלא ביטלו ועובר בב"י אפ"ה אין שריפתו דוחה יום טוב שהרי רש"י פירש בריש ואלו עוברין בב"י ואם כן אף שעיסה זו נוקשה הוא שהרי נילושה במי פירות אפ"ה עובר בב"י ועיסה זו נילושה היום ואם כן לא נתבטלה ואפ"ה פירש רש"י דבמועד מיירי דביו"ט הבערה שלא לצורך היא ולעיל בפ"ק דף ו' ע"א ברש"י ד"ה כופה וכו' כתב רש"י ומיהו בב''י אינו עובר דהא בטלי' בלבי' מאתמול וכו' ועיין בחידושינו לעיל שמוכח מדברי רש"י הללו שאם לא נתבטל הי' מבערו ביו"ט שלא יעבור בב"י ונראה דכאן אליבא דרבנן דר' גמליאל קאי רש"י ור"ג ס"ל השבתתו בכל דבר כדלקמן דף מ"ט ע"א שקל י"ד בשבת ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע עת לבער החמץ ובשבת על כרחך אינו שורפו ואם כן הגיע עת לבער היינו שאר ביעורים וממילא ס"ל השבתתו בכל דבר ואף שכתבתי לעיל דף י"ב ע"ב דאיכא למימר דבשעת ביעורו הי' ואז גם לר"י השבתתו בכל דבר מיהו זה יתכן לשטת התוספת לעיל דבשעת ביעורו היינו בשש אבל לרש"י דשעת ביעורו היינו בשבע והרי זונין בא ואמר הגיע עת לבער דמשמע בשעה שראוי לבער דהיינו בשש ואם כן ע"כ לרש"י ס"ל לר"ג השבתתו בכל דבר ולדידי' ודאי אפילו לא ביטלו אסור לשרפו ביו"ט דכיון שיכול לבערו בשאר ביעורים הוא הבערה שלא לצורך וכאן אמר ר"ג תשרף מיד לכך פירש רש"י דבמועד קאמר וע"פי הוכחתינו דר"ג סובר השבתתו בכל דבר ואפ"ה קאמר כאן תשרף מוכח דאף חכמים דפליגי על ר"י ואמרו מפרר וכו' היינו אף מפרר דאי מפרר דוקא איך קאמר ר"ג תשרף ועיין במג"א ריש סימן תמ''ה ועוד דשפיר פירש רש"י דבמועד מיירי דרש"י לשטתו לעיל דף י''ב ע''ב דאחר זמן איסורו אפילו לר"י השבתתו בכל דבר ופשיטא שאינו ראוי לשורפו ביו"ט לכן על כרחו תשרף מיד דקאמר ר"ג היינו במועד אבל לעיל ו' ע"א דאמר כופה עליו כלי דמשמע